מהרי"א הלוי חלק א צז

דלגבי עצמו הוי כב"ד הגדול אבל לא חל האיסור על אחרים אם לא שהתפיס בדבר הנדור. ועי' בב"י וטו"ז ובש"ך ס"ס ר"ה ואכמ"ל

ועוד נראה לפענ"ד לומר בנ"ד שמאחר שמה שאסרו הזובחים הבשר כהקדש איסור זה לא הי' ע"ד רבים ושפיר מועיל שאלה ע"ז א"כ גם מה שקבלו על עצמם בנדר ע"ד רבים שלא יוסיפו על האקציז ג"כ בטל מטעם נדר שהותר מקצתו הותר כולו. וכן לפי מ"ש הרב בשער המלך פ"ג מנדרים הל' ו' דשוחט שאסר בשר שחיטתו לא חל משום שהוא דבר שלא בא לעולם א"כ ממילא בטל כל הנדר גם מה שאסרו ע"ע להוסיף על דמי האקציז משום נדר שבטל מקצתו בטל כולו. וגם לסברת החולקים שם זהו דוקא בשוחט שאסר ידיו דהיינו השחיטה וידים הא איתנייהו בעולם משא"כ בנ"ד שהזובחים אסרו הבשר זהו דמי ממש כמו שאסרו פירות דקל והבהמות שקנו אח"כ דלא מצי למיסר לד"ה וא"כ בטל כל הנדר וכמ"ש

ומעתה גם אם נאמר שגם איסור הבשר שאסרו הזובחים מיקרי ע"ד רבים ע"פ מ"ש הרמ"א בסי' רכ"ח סעיף כ"א כיון שנשבעו כולם ודמיא לארבעה שנשבעו ביחד יעו"ש מ"מ לא חל הנדר כלל מטעם דבר שלא בא לעולם. וגם בלא"ה הרמ"א בסעיף ל' שם מביא שני דעות בזה דבכה"ג לא מיקרי עד"ר ע"ש. ואף שבנ"ד כל איסור בפני עצמו נאמר בפונקט מיוחד שמתחילה קבלו ע"ע בנדר ובשבועה שלא להוסיף על דמי האקציז וחזרו ואסרו הבשר כהקדש ובכי ה"ג הוי כל אחד נדר בפ"ע ולא אמרינן נד שהותר מקצתו הותר כולו כמבואר בש"ע סי' רכ"ט ס"א. מ"מ לפי מ"ש לעיל שבנ"ד לא הוציאו הנדר בפה וגם לא כתבו בכת"י שנוכל לומר דהכתיבה הוי כדיבור ורק שהזובחים חתמו א"ע על הכתב ואין כאן רק לחוש לחומרת הח"ס שהחתימה הוי כקבלת הדברים שנאמרו למעלה. ועי' בתשובת הרדב"ז ח"א סי' תקפ"א שכתב שזה דומה למי שהשביעוהו אחרים וענה אמן ע"ש. עכ"פ מאחר שאין כאן איסור רק משום קבלה ועניית אמן א"כ הרי חלו עליו כל האיסורין שנאמרו בהכתב בדבור אחד ושפיר אמרי' בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו. וז"ב מאוד

מיהו הך תליא במחלוקת שהובא בשעה"מ פי"ב מה' נדרים הל' יו"ד אם מקצת הנדר לא חל כלל אם אומרין גם בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו שי"ל דדוקא אם מתחילה חל הנדר כולו ואחר כך הותר מקצתו ע"י חכם בזה אמרי' הותר כולו אבל אם מקצת הנדר לא התחיל לחול כלום בזה אפשר דלא אמרינן הותר כולו ע"ש שכתב שזהו מחלוקת הקדמונים. אבל על כ"פ הדבר ברור שאיסור הבשר שאסרו הזובחים כהקדש אין בו כלום משום שהוא דבר שלא בא לעולם וכמ"ש. ואם הקצבים עברו ומכרו הבשר לא עשו אנשי העיר באכילתם שום איסור כלל

ועוד שגוף האיסור שקבלו הזובחים ע"ע בנדר, עד"ר ובשבועה חמורה ששום אחד מהם לא יבא לידי פשר עם האקציז פעכטערס להוסיף להם אפילו פרוטה א' איסור נדר זה אינו רק מדרבנן משום שהוא דבר שאין בו ממש. ועיין בר"ן נדרים דף ט"ז ע"ב בקונם ישיבת סוכה עלי שהקשה הא הוי דבר שאין בו ממש ותירץ דלישנא לא דייקא ומיירי באומר קונם סוכה לישיבתה עלי ע"ש. הרי שאם אמר שאוסר הסוכה מיקרי דבר שיש בו ממש וחל הנדר מן התורה אבל אם אוסר על עצמו ישיבת הסוכה זה הוי דבר שאין בו ממש. וגם לפ"מ שהביא הר"ן שם בשם התוס' שאף באומר קונם ישיבת סוכה עלי מיקרי דבר שיש בו ממש כיון שהזכיר החפץ דהיינו הסוכה. מ"מ בנ"ד הרי לא הזכירו שום חפץ רק אמרו שלא יתפשרו עם מחזיקי האקציז. והיינו שאסרו ע"ע דבור בפשר ודיבור הוא אין בו ממש כדאמרי' סוף פ"ק דנדרים. ועי' ברא"ש ריש פ"ג דשבועות שאם אמר הרי עלי שלא אוכל בשר הוי דבר שאין בו ממש. ואע"פ שיש בנ"ד גם איסור שבועה שחלה גם על דבר שאין בו ממש וכדאמרי' בגמ' נדרים שם מ"מ הרי השבועה לא היתה עד"ר ומועיל בזו שאלה לחכם ורק מכח איסור הנדר אתינן עלה שהי' ע"ד רבים וא"כ אין כאן אלא איסור מדרבנן שמן התורה אין הנדר חל ע"ד שאין בו ממש וכמ"ש. ועי' בבדק הבית בב"י סי' ר"מ בשם תשו' הרמב"ן ז"ל שהקיל מאוד בנדר ע"ד שאין בו ממש אפילו אם היה ע"ד רבים שתועיל לו התרה עי' בנו"ב מהד"ת חיו"ד סי' קמ"ה

וגם הוי בנ"ד נדר שאמר בלשון שבועה כיון שאסרו על עצמם שלא להוסיף על דמי אקציז והוי איסור גברא ולדעת רוב הפוסקים ביו"ד סי' ר"ו סעי' ה' נדר כזה לא מהני משום שצריך להתפיס על החפץ ולא על האדם. ובר מן כל דין נראה לפענ"ד בנ"ד דלא מבעי' דאיכא מצוה בהתרת הנדר וכמ"ש מעכת"ה מכמה טעמים אלא דאיכא נמי עבירה אם לא יתירו הנדר מאחר שנתרבו עי"ז קטטות ומחלוקת בין אנשי העיר ואין לך קשה מהמחלוקת. וכן כתב בשיורי כנה"ג בהגהות ב"י סי' רכ"ח אות קל"ג דאם יש עבירה בקיומה מתירין בע"ד רבים אפילו אם הרבים מוחים וכן מבואר עוד שם באות קל"ד שאם קיום השבועה גורם קטטה יש להתיר אפי' אם הרבים מוחים. ולכן מכל הלין טעמי ברור שיכולין שלשה להתיר הכתב איסור. דברי ידידו הדוש"ת באהבה רבה: סי' צב ב"ה יום ב' ח"י סיון תרל"ה לפ"ק לבוב

אורך ימים ושנות חיים לכבוד ידיד נפשי הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסים לתהלה צח השכל ונקי הרעיון מחודד ומפולפל כקש"ת מוה' אבא זאב ראהט נ"י אבד"ק אטיק במדינת רוסיא

מכתב שאלתו הגיעני. בדבר השו"ב מק"ק אזארניץ אשר מעכת"ה גבה עדות עליהם כפי הגב"ע אשר נשלח לידי וענותו תרבני לחות דעתי העני' בזה. והנה מעכת"ה פתח פיו בחכמה במה שהועד על השו"ב שהרבה פעמים עד אין מספר העלימו האקציז מן מחזיק הטאקסע ולקחו עבור זה בשר לנפשם. דאף על גב דחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה משום שהוא מין איסור אחר כמ"ש הש"ך בסי' קי"ט ס"ק י"ב. מ"מ חשוד הוא להאכיל את חבירו איסור דרבנן ולזלזל בבדיקת הריאה ע"פ מה שחידש הגאון בעל נתיבות המשפט בסי' רל"ד שבאיסור דרבנן בשוגג א"צ שום כפרה ולפ"ז אמאי אסור להאכיל לחבירו איסור דרבנן בשוגג כיון דליכא לפני עור שהרי אינו מכשילו כלל וצ"ל שהאיסור הוא משום גניבת דעת שחבירו שאינו יודע שזה אסור סובר שמאכילו היתר. וא"כ מאחר דכל האיסור הוא משום גניבת דעת והוא חשוד על הגניבה זה חשוב כמין איסור אחד והוי חשוד להאכילו איסור דרבנן. זה תורף דבריו. ואנכי אמרתי בזה ליישב קושית התוס' בע"ז דף כ"ב ע"ב בהא דלא ישכיר אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו וכותי עושה בה מלאכה בחש"מ אבל נכרי שרי וכו' מ"ט מותר דאמרינן ליה וציית אבל כותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מינך אי הכי מאי ארי' מפני שנקראת על שמו תפ"ל משום לפני עור וכו' והקשו בתוס' שם דאמאי קאמר אי הכי דאמילתא דרשב"א גופי' הי' יכול להקשות דתיפוק לי' משום לפני עור. ולפי דברי מעכת"ה י"ל דבאמת במלאכת חש"מ שאינו אסור רק מדרבנן א"כ אם הכותי עושה מלאכה בשוגג ליכא לפני עור כלל כיון דליכא מכשול באיסור דרבנן בשוגג לפי סברת הרב הנתה"מ. א"כ לפי הס"ד דמיירי בשוגג לא ק"מ דתפ"ל משום לפני עור שהרי אין מכשול כלל