מהרי"א הלוי חלק א צו

התחלת חיוב כלל לא מהני לשון מחילה וכמ"ש הרמ"א בסי' ר"ט סעי' ד' בשם הר"ן. ומש"ה תנן ברפ"ד דכתובות לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה אף דהתם מיירי במפותה וא"כ כבר מחלה הקנס לדידן דקיי"ל כהך מ"ד בירושלמי דמהני מחילה בקנס כמ"ש בשם הרמב"ן ועי' בתוס' כתובות דף כ"ט ד"ה ועל. ולפי מ"ש ניחא דדוקא ביתומה בשעת הביאה מועיל מחילה בקנס דאף על גב דקנסא לא מיחייב רק בשעת העמדה בדין מ"מ התחלת החיוב הוא משעת הביאה וכמ"ש הר"ן שם בשם הרמב"ן ולפיכך מדמי לי' הרמב"ן לכותב לארוסתו דו"ד אין לי עמך שמועיל סלוק היכא דאיכא קצת זכות וכמו כן מועיל מחילה בכה"ג משא"כ אם היה לה אב שאז בשעת הביאה לא הי' לה שום התחלת זכות בהקנס כיון דקנסא לאביה הוא אף שמת האב אח"כ קודם שעמדה בדין הקנס של עצמה אף במפותה ואינו מועיל מחילתה בשעת הביאה מאחר שאז הי' ראוי להיות הקנס לאביה ולא הי' לה עדיין שום התחלת זכות מאחר שכל טעמו של הרמב"ן שמועיל מחילה בקנס הוא משום שמדמה לי' לכותב לארוסתו דו"ד אין לי עמך וגם בסלוק לא מהני קודם שנתארסה בעוד שלא הי"ל קצת זכות וכנז"ל ומש"ה גם מחילה לא מהני בכי ה"ג. וכן אם חפץ שלו ביד חבירו ג"כ אינו מועיל לשון מחילה כמבואר בש"ע סי' ע"ג סעי' י"ט ובסי' רמ"א סעי' ב' בהג"ה. מאחר שהחפץ הוא שלו אף שמונח ברשות אחר מ"מ כל היכא דאיתי' ברשותי' דמרי' איתא וכיון שהוא שלו לגמרי לא מהני לשון מחילה רק לשון מתנה כמו דל"מ סילוק לאחר הנשואין. ודוקא במעות שיש לו ביד חבירו ויש רשות לחבירו להוציאם וגוף המעות הוא של הלוה כדאמרי' מלוה להוצאה ניתנה ורק שיש להמלוה שעבוד על הלוה וכיון דבשיעבוד מועיל סלוק כמ"ש הרמ"א סי' ר"ט סעי' ח' ובסמ"ע שם ס"ק כ"א ולכן גם לשון מחילה מהני. ומש"ה מועיל מחילה בממון שיש לו ביד חבירו ולא בחפץ. ועי' בסמ"ע סי' רמ"א ס"ק ו'. והא דמועיל יאוש בגזל אף דיאוש אינו מטעם הפקר כמ"ש התוס' בב"ק דף ס"ו ד"ה כיון ויאוש אינו אלא כמו סילוק שמסלק עצמו מן החפץ ואפ"ה מהני בגזל משום דהנגזל ג"כ אין לו קנין גמור בהחפץ ולכך אינו יכול להקדישו וכיון דקליש קצת זכותו מש"ה מהני בי' סלוק ובזה מיושב קושית הסמ"ע והש"ך בסי' רמ"א סעי' ג' במוחל לחבירו מה שיטול מנכסיו דהא מחילה לא מהני בחפץ רק במעות. ולפמ"ש י"ל דשם מיירי בגזל שאין הנגזל יכול להקדישו ומועיל בזה סלוק וכמ"ש ומשום כן גם לשון מחילה מהני. ודו"ק היטב

ומעתה נראה בנ"ד כיון שיש לו זכות בהרחיים מועיל לשון מחילה לענין חלקו בהסך שני מאות רייניש. וכעין שכתב הסמ"ע סי' ר"ט ס"ק כ"א. כן נ"ל נכון לדינא ומחמת כי הקיפוני שאלות רבות לא יכלתי להאריך עוד בזה. דברי ידידו: סי' צא לכבוד ידיד נפשי ולבי הרב הגאון הגדול המפורסי' מוה' אליהו נ"י האבד"ק דראהאביטש

מכתב יקרתו הגיעני וענותי תרבני להוועץ אתי בדבר הלכה ואנכי יודע מעוט ערכי כי איני כדאי לזה ובכל זאת לעשות רצון צדיק כי"ב חפצתי ואשיב על דבריו כיד ד' הטובה עלי

בדבר אשר שוכרי האקציז בעירו לחצו את הזובחים בכל מיני עלילות ותרמית ליתן להם יותר מהמגיע ע"פ דינא דמלכותא ולכן עשו הזובחים כתב וקבלו על עצמם בנדר ע"ד רבים ובשבועה מבלי ליתן יותר מהקצוב ע"פ חוקי הממשלה. ועתה צועקים הזובחים לאמור כי אי אפשר להם לקיים הנדר והשבועה שקבלו על עצמם כי שוכרי האקציז לא יניחו אותם לזבוח ולכן נתמעטה פרנסתם וטפלי תלו בהו. והרבה מהקצבים כבר עברו על הכתב ונתנו יותר מכפי המגיע כדי שיניחו להם לשחוט. ולכן רצון הזובחים לשאול על הנדר והשבועה. ומעכת"ה פלפל בחכמה ורצונו אשר גם אנכי אחוה דעי העני'

הנה בענין שבועה בכתב נודע המחלוקת אשר לרבותינו גדולי האחרונים אם מועיל או לא. ובשו"ת נו"ב מהד"ק חיו"ד סי' ס"ח כתב שאף אם נאמר דשבועה ונדר בכתב הוי קבלה זהו דוקא אם הנשבע והנודר כתב בכת"י שבזה יש מקום לומר שמה שכתב אני נודר או נשבע הוי כאמירה דכתב הוי כדבור אבל בכתב הסופר וחתם הבע"ד לכ"ע לא מהני. וממילא בנ"ד שגוף הכתב לא כתבו הזובחים רק חתמו על הכתב שכתב איש אחר אין כאן לא נדר ולא שבועה. אמנם ראיתי בתשו' חתם סופר חיו"ד סי' רכ"ד שדעתו שגם בכת"י הסופר והוא חותם ג"כ מהני. אף כי ראיתו שהביא מגט אינה מובנת לי. שהרי לדידן דקיי"ל עדי מסירה כרתי גם ח"י הבעל לא בעינן וע"כ דהתם גזירת הכתוב הוא שהאשה מתגרשת בשטר שנכתב בו עניני כריתות וגירושין ואין הטעם משום דחתימה הוי כדבור. ומ"ש רש"י בגיטין דף פ"ו שכתב יד הבעל הוי כמאה עדים היינו דהוי כאילו חתומים עליו עדים ומועיל לר"מ דע"ח כרתי. ולא אדעה מה ענין זה לכאן. וזה כמה שנים אשר אנכי מצטער להבין דברי הח"ס בזה. ומ"מ ראוי לחוש לדבריו וכבר הורה זקן

ובכל זאת איפשר שבנ"ד גם הח"ס מודה שאין כאן שבועה ונדר וכמו שאבאר. דהנה בגמ' שבועות דף כ' ע"ב אמרינן יום שנהרג בו גדלי' בן אחיקם איצטריך לי' סד"א כיון דכי לא נדר נמי אסור הוי מתפיס בדבר האסור קמ"ל וכתבו בתוס' שם ד"ה דכי דדוקא בצום גדלי' שאינו אסור רק מדרבנן בזה אמרי' שאם נדר שלא לאכול בו ואח"כ התפיס בו יום אחר הוי מתפיס בדבר הנדור אבל אם הוא אסור מן התורה ונדר עליו אם התפיס אח"כ הוי מתפיס בדבר אסור. וכן משמע מדברי הר"ן בנדרים דף י"ב ד"ה ומשני ע"ש ועי' ביו"ד ס"ס רט"ו. ומדבריהם למדנו שהמתפיס בדבר האסור ובדבר הנדור לא מהני והוי כמתפיס בדבר האסור לחודי'. והנה בנוסח הכתב הנשלח לידי אות ג' כתוב שאוסרים הבשר כהקדש ויש להבשר דין נבלה וטרפה ונבלה וטרפה הוו דברים האסורים ולא מצו לאתפוסי בהו. ומ"מ נראה דבכה"ג שפיר חל הנדר דניהו דמה שהתפיס בנבלה וטרפה לא מהני משום דהוי מתפיס בדבר האסור לא נתבטל בזה האיסור שהתפיס כהקדש דהוי דבר הנדור. ולא דמי למה שהבאתי בשם התוס' והר"ן דהתם מיירי שהתפיס בדבר אחד לבד ואותו דבר הוא דבר הנדור וגם דבר האסור בזה לא מהני משא"כ בנ"ד שהיו שני דבורים האחד בדבר הנדור והשני הוא דבר האסור מהראוי לומר שאין דבור אחד מגרע כח דבור השני וניהו דמה שהתפיס בדבר האסור לא מהני מ"מ מועיל ההתפסה שהתפיס בדבר הנדור. ואמנם זהו דוקא באם היה אומר לשון הנדר בפה או כותב בכתב ידו אם נאמר דכתב הוי כדבור משא"כ בנ"ד שהכתב הוא כ"י הסופר רק שנחוש לדברי הח"ס שמי שחותם על הכתב הוי כעין קבלה ובמה שחתם עצמו חל עליו לקיים כל מ"ש למעלה. אבל כיון דלא הוי רק דבור אחד דלא עדיפא החתימה מאם אמר אותו בפיו ובדבור אחד שפיר י"ל דהוי כמתפיס בדבר האסור ודבר הנדור ביחד דל"מ כמ"ש התוס' והר"ן

ומ"מ עדיין יש לעורר קצת בזה לדעת הריב"ש בש"ע סי' ר"ה סעיף ב' שאם אוסר דרך קנס חל ג"כ במתפיס בדבר האסור ובנדון שלנו הוי האיסור דרך קנס שאם יוסיפו על דמי האקציז יאסר הבשר כנבלה. אמנם נראה דהתם מיירי דוקא באוסר על עצמו ומטעם שכתב הריב"ש שם