מהרי"א הלוי חלק א צד

מעכת"הר גבה עדות שהסימן בהשין ביין הי' בצמצום מקום ממש א"כ היתר האשה מ' דבורה מגלוגא הוא ברור לדברי הכל

והנה הדרת גאונו שדר לן חורפא ומתקא לפלפל במ"ש בשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' רל"ו אם מותר להקריב בזמן הזה קרבנות צבור כשינתן לנו רשות ע"ז. ומעכת"ה הקשה על מ"ש הרמב"ם פ"ו מהל' בית הבחירה על קרא דוהשימותי את מקדשיכם אע"פ ששמם קדושה במקומה שהרי באותו קרא גופי' כתיב ולא אריח וגו' וא"כ היאך יקריבו בזה"ז והרי לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם ריח וכו' ומאחר דכתיב ולא אריח א"כ א"א להקריב. ואני תמה אטו כל מה שנאמר בתוכחה נתקיים ח"ו. הרי אמרו במדרש איכה ב' אות ע' עשה ד' משעה שאמר הקב"ה ואם עד אלה גו'' והלכתי עמכם בחמת קרי שמא כך עשה ח"ו אלא פשורי מפשר. ובמדרש במדבר רבה פ' כ' על ויקחהו שדה צופים אמרו ג"כ כעין זה וכן בכ"ד. ועוד דבמשנה לא נאמר רק שמצוה על הזובח לשחוט לשם ריח אבל אם הזבח עולה לרצון לא איכפת לן ובהדי כבשי דרחמנ' למה לן ואם אמרו חז"ל מיום שחרב בהמ"ק ננעלו שערי תפלה מ"מ לא נפטרנו ע"י זה מלהתפלל. אנחנו מחויבים לעשות כמצוה עלינו בתורה שבכתב ובע"פ ולשחוט הזבח לשם ששה דברים וד' הטוב בעיניו יעשה. ועי' במשנה למלך פ"ד ממעה"ק הל' י"א שאם שחט שלא לשם ריח כשר בדיעבד הקרבן וכבר נודע דכל היכא שלא איפשר כדיעבד דמי

עוד הקשה הד"ג על מ"ש בח"ס שם שהגם שאנחנו טמאי מתים מ"מ טומאה הותרה בצבור ואף שאין לנו כהן גדול מ"מ פשיטא שאין זה מעכב. וע"ז תמה מעכת"ה דהא אנן קיי"ל טומאה דחויה בצבור ומבואר בש"ס בכ"ד דלדידי' בעי ציץ לרצות על הטומאה וכיון דבעוה"ר אין לנו לא כה"ג ולא ציץ א"א להקריב בטומאה. ולא ביאר לנו כ"ת על איזה טומאה כוון. שאם כוונתו על הכהן המקריב בטומאה הנה על טומאת גברי בלא"ה אין הציץ מרצה כמבואר בזבחים דף כ"ג ע"ב. וע"כ שכל היכא דלא איפשר לרצות בציץ נדחית הטומאה גם בלא ציץ כמבואר בתוס' פסחים דף ע"ז ד"ה דלא ובתוס' יומא דף ז' ע"ב ד"ה מכלל. ואם כוונת מעכת"ה על טומאת הדם הרי דעת הרמב"ם פ"ד מטומאת אוכלין הל' ט"ז דמשקה בית מטבחייא דכן גם מטומאת עצמן. וגם לענין טומאת הבשר והאימורין ג"כ י"ל שלא הוכשר כלל לקבל טומאה משום דמשקה בית מטבחייא אין מכשירין ואין כאן טומאה רק משום חבת הקודש שהוא רק מדרבנן לדעת רש"י והרמב"ם ולזה י"ל דהקטרה אינה מעכבת הקרבת הקרבן שאין כפרה אלא בדם כמבואר בגמ' בכ"ד. ואע"פ שאנו קיי"ל כר' יהושע דאם נטמא החלב והבשר אינו זורק את הדם משום שאם אין בשר אין דם זהו דוקא בקרבן יחיד ולא בקרבן צבור כמ"ש הרמב"ם בפ"א מפהמ"ק הל' ל"ד. הן אמת שדברי הרמב"ם שם אינם מובנים כאשר תמה עליהם בלח"מ שם דבגמ' פסחים דף ע"ח בהא דמשני כאן ביחיד כאן בצבור פי' רש"י משום דטומאה הותרה בצבור והתוס' פירשו שהציץ מרצה על אכילות. ומאחר שרבינו הרמב"ם פוסק טומאה דחוי' היא בצבור ובעי' רצוי ציץ וסובר ג"כ שאין הציץ מרצה על אכילות א"כ מה חילוק יש בזה בין קרבן יחיד לצבור ואמאי בנטמא בשר וחלב זורק את הדם בקרבן צבור כיון דבעי רצוי ציץ לדידן שטומאה דחויה בצבור וציץ על אכילות לא מרצה וכיון שאין בשר אין דם

ולדעתי העני' נראה בזה דבר חדש שהמעיין בהסוגי' בפסחים יראה שגם פירש"י גם פי' התוס' מוקשה מאוד ולכן אפשר שהרמב"ם יש לו דרך אחרת בבאור השמועה. שכבר הבאתי בשם התוס' בפסחים וביומא דבטומאת גברי כיון שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף גם למ"ד טומאה דחוי' בצבור נדחה הטומאה אף בלא רצוי צין. וא"כ אפשר שלמ"ד אין הציץ מרצה על אכילות כיון דלא איפשר לעולם לרצות בציץ נדחה טומאות האכילות בצבור גם בלא רצוי ציץ. ובאמת לא ידעתי שום מקום לחלק בין טומאת גברי לטומאת אכילות כיון דבתרווייהו אין הציץ מרצה אם כן כמ"ש התוס' לענין טומאת גברי דכיון דא"א בציץ נדחה הטומאה בצבור גם בלא ציץ ה"ה לענין טומאת אכילות ולהכי משני בגמר' כאן ביחיד כאן בצבור. דבצבור שפיר קרב בטומאה אף דציץ על אכילות לא מרצה מ"מ כיון שאי אפשר בשום אופן לרצות בציץ על האכילות נדחית הטומאה בצבור גם בלא ציץ. כנ"ל נכון בס"ד. עוד אפשר לומר בזה לפמ"ש התוס' בחולין דף ב' ע"ב ד"ה ובמוקדשין בתירוץ הראשון שעיקר החשש הוא שמא יגע לאחר פרכוס דבעודה מפרכסת היא כחיה ואינה מקבלת טומאה ע"ש. א"כ איפשר שבשעת קבלת הדם עדיין היא מפרכסת ואזי לא נטמא הבשר עדיין משום דמפרכסת כחיה וא"כ הרי בקל אפשר ליזהר בזה שלא יגע הבשר באדם או בכלי משעת קבלת הדם עד לאחר הזריקה וא"כ בשעת הזריקה עדיין הי' הבשר טהור ונעשית הזריקה בהכשר כיון שאז היה הבשר טהור. ומכ"ש לפמ"ש בתשו' נו"ב מהד"ק חיו"ד סי' ד' שבטומאה דרבנן לא חיישינן שמא יגע בבשר וכבר כתבתי שלדידן דקיי"ל חבת הקודש דרבנן א"כ ליכא בזה שום חשש כלל

עוד כתב מר בשם חכם א' שבלא"ה א"א להקריב קרבנות בזה"ז דהרי א"א להקריב בלא מזבח ומאחר שכולנו טמאי מתים א"א ליכנס למקום המקדש בטומאה לבנות מזבח וענוש כרת הנכנס לשם בזמן הזה ולזה אין היתר לומר משום דטומאה דחוי' בצבור דזה לא נאמר רק לענין להקריב בטומאה. אבל לא לענין בנין המזבח שכמו שאינו דוחה שבת ה"ה שאינו דוחה טומאה. הנה מאי דפשיטא לי' להד"ג שבנין המזבח אינו דוחה שבת לדידי מבעיא לי טובא. דבש"ס יבמות דף ו',. לא אמרו אלא שאין בנין בית המקדש דוחה שבת אבל בנין המזבח לא שמענו. וטעם גדול יש לחלק ביניהם. דביבמות שם דף ה' ע"ב בעי למילף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ממילה ופסח ותמיד ודחי שכן ישנן לפני הדבור. והרי הא דתמיד הי' לפני הדבור ילפינן מקרא סוף פ' משפטים דכתיב ויעלו עולות וכמ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הוי. וא"כ הרי באותה הקרבה גופ' כתיב שם בפ' משפטים ויבן מזבח תחת ההר ואם כן בנין המזבח הוא ג"כ עשה שלפני הדבור ושפיר דחי שבת דילפינן ממילה פסח ותמיד. ובגמר' לא אמרו רק בבנין בית המקדש דלא דחי שבת דעשה דבנין ביהמ"ק לא הי' לפני הדבור משא"כ בנין המזבח שהי' לפני הדבור

ולכאורה יש להביא ראי' דבנין המזבח דוחה טומאה דבגמ' ע"א בדף נ"ב ע"ב מבואר דכשבאו החשמונאים להיכל גנזו את אבני המזבח ששקצום מלכי יון ע"ש וא"כ היו צריכים לבנות את המזבח מחדש והרי אז היו כולם טמאי מתים כמ"ש הב"י באו"ח סי' תע" והרא"מ ומהרש"א פ"ב דשבת ואיך בנו את המזבח בטומאה. ואין לומר שבאמת לא בנו המזבח עד אחר ז' ימים שנטהרו מטומאת מת שאם כן היאך הדליקו את נרות המנורה באותן שבעת ימים הא אסור להדליק נר מערבי רק מן מזבח החיצון. ועי' היטב ברמב"ם ובראב"ד פ"ג מתמידין הל' י"ג ועי' בגמר' יומא דף מ"ה ע"ב. ומזה מוכח להדיא שהחשמונאים בנו המזבח מחדש ואח"כ לקחו אש מעל המזבח להדליק הנרות אף על פי שהיו אז טמאים כמ"ש הב"י והרא"מ ומהרש"א ומוכח להדיא שבנין המזבח דוחה טומאה. וזו ראי' גדולה לפענ"ד. את כל זה כתבתי לפלפולא בעלמא למלאות רצון צדיק כי"ב. ומאוד אבקשהו להודיעני, אם מצאו דברי חן בעיני כבוד קדשו והד"ג והי' ז"ש מאת ידידו: