מהרי"א הלוי חלק א צב

שבעת שרצתה להשליך החלה לאור נפלה החלה לתבשיל רותח העומד אצל האור

והנה דבר זה נפתח בגדולים כמו שמבואר בהרמ"א וט"ז ונקהכ"ס סי' שכ"ג. ואנן יתמי דיתמי מה נעני אבתרייהו ואין אנו כדאין להכריע ביניהם. ולא באתי כ"א לעורר במ"ש מעכ"ת על דברי הט"ז שהקשה לפ"ד הרמ"א דא"כ היאך משכחת לה שוחט קדשים בחוץ וזר שאכל תרומה שיתחייב כרת או מיתה בידי שמים דמחמת יראת העונש ישאל לחכם. ותמה ע"ז מע"כ שקושי' כעין זו כבר הקשו בתוס' סוטה דף ו' ע"ב ד"ה כי קדוש דאמאי בבאו לה עדים שהיא טמאה מנחתה נשרפת כיון דיש שאלה בהקדש למה אין נשאל עלי'. ובמחכ"ת אין הנדון דומה לראי' שהרי הט"ז שם ביאר דודאי מועיל שאלה לחכם על חלה ותרומה וקדשים אלא דבעינן שהפתח והחרטה יהי' על עיקר ההקדש אבל אינו מועיל מה שמתחרט מפני התערובת שנעשה אח"כ ע"ש. וביאור הדברים נראה לענ"ד דדמי למאי דאמרי' אין פותחין בנולד. שאם מתחרט מחמת דבר שהי' בשעה שנדר כגון שעובר על מ"ש בתורה לא תקום וכן בנדר מאשתו וכתובתה מרובה וכיוצא בזה שכל אותן דברים היו ג"כ בשעה שנדר הוא דמועיל. אבל בנזיר שעבר על נזירותו וכן בשוחט קדשים בחוץ או בחלה שנתערב' בתבשיל אחר ההפרשה כיון שהפתח הוא מחמת מקרה שנתהוה אחר כך הוי נולד שאין מתירין את הנדר מחמת פתח כזה. ולכן שפיר הקשה הט"ז על הסמ"ג שאם נאמר שמועיל שאלה על החלה מחמת התערובת שנעשה אח"כ לא משכחת לה חיוב מלקות בנזיר וכרת בשחוטי חוץ וכדומה שאלו ידע שיעבור אח"כ ויהא לו עונש לא היה נודר. משא"כ התוס' בסוטה הנז"ל יפה הקשו בבאו לה עדים שהיא טמאה כיון שהעדים היו קודם ההקדש בעולם ולאו אדעתא דהכי הקדיש כמ"ש התוס' שם להדיח חם כן הוי הפתח בעיקר הנדר מאחר שאותו דבר שמתחרט בשבילו הי' גם בשעת ההקדש ובזה מועיל שאלה לכ"ע

ובזה זכיתי להבין דברי המשנה סוף מס' טבול יום ר"י אומר אף מי שהיו בו דעת להתנות ולא התנה נשברה אינה מדמעת מפני שהוא תנאי ב"ד והתוס' יו"ט שם הקשה שאם בשעה שתרם הי' בו דעת להתנות מ"ט דרבנן הרי בעינן פיו ולבו שוין ואם הי' בדעתו להתנות קודם שתרם מה מהני מה שהי' מחשב מקודם כיון שבשעה שתרם גמר והקדיש בלא שום תנאי. ולפי מ"ש י"ל דהנה בש"ע יו"ד סי' רכ"ח מבואר הטעם שאין פותחין בנולד כיון דהנולד לא שכיח א"כ אפי' אם הי' מעלה אותו על לבו לא היה נמנע בשבילו מלדור ע"ש וא"כ אם הי' בדעתו מעיקרא קודם שתרד להתנות שיפריש התרומה באופן אם ישבר החבית ותפול התרומה לבור לא יהא תרומה אף שאח"כ תרם בסתם נשברה אינה מדמעת. שהרי באמת איכא פתח דאדעתא דהכי לא הפריש כמ"ש הסמ"ג רק שאין פותחין בנולד. והוא משום דמסתמא גם אם היה מעלה על לבו לא הי' נמנע מלהפריש כמ"ש בסי' רכ"ח אבל אם מקודם היה דעתו להתנות א"כ הרי אנו יודעין בברור שאם הי' יודע שישפך החבית לבור אין רצונו לקרוא עליו שם תרומה שפיר מהני מטעם פתח

ובזה אפשר ליישב דברי התוס' בגיטין דף ל"ג ד"ה ואפקיעינהו שהקשו בהא דתנן בנזיר שהיה שותה יין ואמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת והא הוי התראת ספק דשמא ישאל על נזירותו. והקשה המהרש"א שם שלא היו צריכין להקשות מהא דאל תשתה אל תשתה שעבר שני פעמים שגם אם עבר פעם אחת איכא לאקשויי הכי דהיכא משכחת כלל מלקות בנזיר הא הויא התראת ספק שמא ישאל לחכם. וע"פ האמור י"ל. שלכאורה צריך להבין הא שפיר משכחת לה מלקות בנזיר היכא דלית ליה פתח. וכן הקשה הגאון בתומים. אמנם לפי מה שהבין הט"ז בדברי הסמ"ג שזה גופא הוי פתח שאילו הי' יודע שיעבור על נזירותו לא היה נודר שפיר איכא לאקשויי שמא ישאל לחכם כיון דכבר יש לו פתח ולכך הוי התראת ספק והנה הט"ז בסי' שכ"ג שם כתב לבאר דברי הרא"ש לענין אמירת כל נדרי דאם הוא בר הכי שאינו מקיים את נדרו בודאי מתחרט על עיקר הנדר משא"כ בהפרשת תרומה וחלה שאינו עומד להתערב רק שנזדמן לו כן במקרה זה לא הוי פתח. ע"ש היטב. והנה אנן קי"ל במלקיות כרבי דהיכא שעבר שני פעמים מכניסין אותו לכיפה. ואע"ג דהתם מיירי במלקיות של כריתות היינו משום דאי ל"ה לא קטלינן ליה דבעי' דמוותר נפשי' לקטלא. עי' בסנהדרין דף פ"א ע"ב. עכ"פ מוכח משם שאם עבר על איסור אחד של מלקיות שני פעמים בודאי איתחזיק שיעבור עוד על איסור זה אח"כ ובכה"ג שפיר אמרינן שהוא בר הכי שאינו מקיים נזירותו ומתחרט על עיקר הנדר שבודאי יעבור עוד והא גופא הוי הפתח ומש"ה הוי התראת ספק. ולהכי הקשו בתוס' גיטין שם שפיר דהוי הת"ס שמא ישאל על נזירותו כיון שבודאי יש לו פתח מאחר דלאו בר מוקים נדרי' הוא וכמ"ש הט"ז. אבל אם לא עבר רק פעם אחת שלא איתחזק עדיין לעובר על הנדר ומה שעבר פ"א הוא מקרה ולא הוי פתח כמ"ש הט"ז לענין הפרשת תרומה וחלה דהיכא שאירע כן במקרה לא הוי פתח. ומש"ה לא הוי התראת ספק דשמא אין לו פתח וכמ"ש ודו"ק

ולענין דינא מאחר שהכריעו האחרונים כדברי הרמ"א והש"ך פשיטא שיכולין לסמוך ע"ז. וגם להט"ז שחולק ע"ז הרי הוא סבור דבדיעבד תרומת חו"ל בטלה ברוב ולכן התבשיל והקדרה מותרין ע"י שאלה לחכם. ולגודל הטרדה קצרתי. דברי ידידו

סי פז ב"ה יום ג' כ"ד סיון תרל"ח לפ"ק. כפר בראטקאוויץ. הנני נותן את בריתי שלום לכבוד האי גברא רבא ויקירא אספקלריא המאירה עמי' שרי' נהורא ידיד נפשי ולבי רב רחימאי יתיב בתוונא דלבאי הרב הגאון הגדול החריף ובקי תפארת ישראל סיני ועוקר הרים כקש"ת מוה' מנחם מענדיל פאנעט נ"י האבד"ק דעעש במדינת זיבענבירגען יע"א

מכתב קדשו הגיעני במועדו ויען אנכי כעת יושב פה בכפר בקרית חוצות ע"כ נתאחר ביאת אמרותיו הטהורים לידי עד עתה ואבקשה סליחתו כזה. ואברך את ד' כי זכיתי להתבשר מטוב שלומו אשר יקרה בעיני מאוד. וענוותו דהדרת גאונו תרבני לדרוש מאתי תורה אע"פ שאיני כדאי והגון לכך וגם אין בידי עתה ספרים הנחוצים לזה. ובכל זאת לאשר מצותו עלי חובה באתי לעיין בזה ומד' אשאל עזר אשר ינחני בדרך אמת. והנה גוף השאלה ארוכה מאוד ולכן לא העתקתי אותה לפנינו. ואען ואומר כי מ"ש מעכת"ה שמה שנחסר מעצם השוק במקום הנקרא שין ביין ברגל ימין ושהי' מראה שחורה באותו מקום שזה הוי כסימן מובהק ביותר (יש לי לדון בזה] דאם גוף החסרון מצד עצמו לא הוי סימן מובהק רק מצד הצמצום מקום וכמ"ש הב"ש ס"ק ע"א בשם הרד"ך א"כ אפשר לומר שלא מיקרי צמצום מקום אלא דוקא במצמצם מקום האבר בראש האבר או בסופו אבל מה שהעיד באבר פלוני אין זה צמצום מקום. ובגמרין לא אמרו רק נקב יש בצד אות פלוני אבל לא בצד תיבה פלונית. ועי' בשו"ת נו"ב מהד"ק סי' ל"ב שאם הי' הסי' נמוך מן הלב כיון שאף רחוק מעט מן הלב מיקרי נמוך מן הלב. מש"ה לא הוי צמצום מקום. וא"כ בנ"ד השין