מהרי"א הלוי חלק א צ

דבעלי חיים לא בטלי א"כ תו קשיא הא אין פודין קדשי להאכילן לכלבים. ובזה מיושב ג"כ קושית הכו"פ סי' ע"ט על הט"ז בשם הגאון מוה' פייבוש דלמא מיירי המשנה בולד דרוסה. ולפי מ"ש י"ל דבמס' יומא דף ס"ד מוכח להדיא דאף למ"ד בע"ח נדחים הוא דוקא בנראה ונדחה ולא בדחוי מעיקרו ע"ש. וכיון שולד דרוסה אינו רק ספק טרפה וכמ"ש הפר"ח סי' ע"ט א"כ גם להקרבה מותר מטעם ס"ס לדעת ר"ת ולא שייך בזה משום דחוי וכנ"ל כיון שנאסר ממעי אמו והוי דחוי מעיקרו. ודו"ק היטב כי חריף הוא. דברי ידידו: סי' פג ב"ה יום ב' ב' סיון תרל"ח לפ"ק. יחי צלח שלו ושמח כבוד ידידי הרב החריף השנון זית רענן המופלג בתורה ויראה יקר רוח איש תבונה כש"ת מוה' יצחק הכהן נ"י

מכתבו הגיעני בדבר שאלתו באשה שלותה מעות עבור בעלה מאת אשה אחרת שיש לה בעל ברבית קצוצה ולא עשו שום היתר עיסקא ובזמן הפירעון שלמה את הקרן ואחר איזה ימים נתנה גם סך הרבית ואז נודע לבעלה ושואל בעל האשה שהלותה אם חייב הוא להחזיר את הרבית או לא

הנה אם היינו דנין בזה תורת שליחות ולומר שעל האשה שלותה אין עליה דין לוה רק שליח מאחר שלותה עבור הבעל הי' מקום להתיר ולומר שאין כאן איסור רבית ע"פ דברי הרמ"א בסי' ק"ס סעי' ט"ז שמתיר ברבית ע"י שליח ומשום שלא אסרה תורה אלא ברבית הבא מלוה למלוה. אמנם הט"ז שם שדא נרגא בהך דינא וכתב דשני איסורין יש כאן דהמשלח עם השליח הם כמלוה ולוה דהשליח הוא בע"ד שלו והשליח יש לו דין לוה ומלוה שלוה מן המלוה והלוה ללוה. ומעתה י"ל בנ"ד דודאי אין שום חיוב על המלוה להחזיר לבעל האשה שלותה ממנ"פ. שאם נאמר שהבעל הוא עיקר הלוה והאשה שליחותא דידיה קא עבדא אין בזה איסור רבית כלל וכשיטת המרדכי בשם רש"י שהבאתי. ואם באנו לחוש לדברי הט"ז שזה הבעל לוה מאשתו מה שלותה היא מאחר א"כ אין לו להמלוה שום דו"ד עם הבעל הלוה ולאו בע"ד דידי' הוא ואין הלוה יכול לתבוע הרבית מן המלוה מאחר שהוא לא לוה ממנו ולא נתן לו רבית מעולם רק הוא לוה מן האשה והאשה לותה מאחר. ואין כאן מקום להסתפק רק אם מחויב המלוה להחזיר הרבית להאשה מאחר שלדברי הט"ז האשה היא הלוה שלו וקיבל ממנה רבית. והנה אם נאמר שמחויב המלוה להחזיר לה הרבית גם היא צריכה להחזיר הרבית לבעלה. שמלבד דשייך בהא נמי לומר מה שקנתה אשה קנה בעלה. בלאו ה"נ צריכה היא ליתן הרבית לבעלה שהרי לדברי הט"ז הבעל הוא לוה שלה ולקחה ממנו רבית קצוצה. וא"כ נראה לפי מ"ש הט"ז בחו"מ סי' ט' שברבית קצוצה לא שייך שעבודא דר"נ כיון שעיקר המצוה היא משום וחי אחיך עמך אהדר לי' דניחי וכאן לא מטי הרבית ללוה שיוכל להחיות את עצמו ע"ש וממילא גם בנ"ד כיון שאם יחזיר המלוה הרבית קצוצה שלקח להאשה לא יהי' שלה כ"א של בעלה וכמ"ש א"כ תו אינו מחויב להחזיר לה מאחר מה שרב"ק יוצאה בדיינין הוא כי היכי דניחי וכאן סוף סוף לא לה יהי' המעות רק לבעלה ודמיא שפיר למ"ש הט"ז שאין הרבית משועבד למלוה של הלוה מה"ט וכנז"ל. ועד כאן לא כתב הט"ז בסי' ק"ס אלא לענין איסורא דלא מיקרי רבית ע"י שליח כיון שהשליח הוא הבע"ד והוא הוי לוה וגם מלוה אבל לענין החזרת הרבית אפשר שגם שם אינו יוצא בדיינין שאם המלוה יחזיר הרבית לשליח גם השליח מחויב להחזיר הרבית להמשלח שהוא מלוה שלו ומאחר שע"כ לא ישאר הרבית אצלו אין בזה משום וחי אחיך עמך וכעין שכ' הט"ז בסי' ט'. ולאשר אנכי יושב כעת בכפר ואין בידי ספרים לעיין בהם קצרתי. דברי

סי' פד ב"ה יום ד' י"א סיון תרל"ח לפ"ק. שלום וברכה וכל טוב לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסים ערוגת הבושם סופר מהיר חרד וזהיר כקש"ת מוה' יעקב סאקאל נ"י האבד"ק מראמפאלי יע"א

מכתבו הגיעני. ובדבר מה שהקשה מעכת"ה על מ"ש המהרי"ק בשורש נ"ה שאם מנקים מקוה הנובע אם לא פקקו נקבי הנביעה כשדולין מימיו אז לא נפסל בג' לוגין שאובין וסמכינן בזה על הפוסקים דמעין אינו נפסל בשאובין אבל אם פקקו נקבי הנביעה בעת שדלו מימיו ונפסק המעין וירד לו דין מי גשמים ונפסל בשאובין וצריך להוציא את כל מימיו בכלים מנוקבים. וע"ז הקשה מעכ"ת שמה בכך שנפסק המעין הלא אח"כ כשיפתחו נקבי הנביעה חוזר ומכשר ע"י חבורו למעין זה תורף קושיתו. ולפי מה שהביא הרמ"א בסעיף י"א בשם מהרי"ק שאע"פ שמעין מטהר השאובין מ"מ אין עליו תורת מעין רק דין מקוה ואינו מטהר רק באשבורן ע"ש. וה"ה שצריך מ' סאה לפי שיטת הר"ן פ"ד דנדרים ופ"ו דשבת שאין לחלק בין דין זוחלין ובין דין כל שהוא ע"ש. א"כ אפשר דלהכי הצריך המהרי"ק שלא לפקוק נקבי הנביעה דאז מעולם לא פסק דין מעין מהמים ולא נפסל בשאובין מה שא"כ כשפקקו הנקבים שנפסקו המים מהמעין והוי עליו דין מי גשמים ונפסל בשאובין וחזר דינו כאילו הי' כולו שאובין א"כ אף שאח"כ יטהרו השאובין בעת שנתחברו להמעין מ"מ לא יטהר כ"א באשבורן ובארבעים סאה כדין מקוה וכמ"ש. וגם דאח"כ כשיחזרו לנקות את המקוה פעם שנית אז יפסל מדינא אם יפלו מהכלים ג' לוגין שאובין לתוך המקוה כיון שכל עיקר היתרו של המהרי"ק הוא לסמוך על הפוסקים שמעין אינו נפסל בשאובין. ומשום שגם לדעת הסוברים דאפי' במעין בעי' לטבילת אדם מ"ס מ"מ כיון שמעין מטהר כלים בכ"ש ה"ה שמטהר את השאובין וטהורים אח"כ גם לטבילת אדם וכמ"ש מהרי"ק שורש נ"ו. וזהו דוקא אם בפעם הראשונה לא סתמו נקבי הנביעה אבל אם נסתמו נקבי הנביעה ונפסלו ע"י השאובין אם כן אף שלאח"כ חוזר ונטהר ע"י המעין מ"מ מאחר שאח"כ תורת מקוה עליו וצריך ארבעים סאה א"כ כשיחזרו וינקו אותה אז תפסל מחמת השאובין כדין מקוה הפחותה מן מ"ס שנפסל בשאובין לדברי הכל

עוד אפשר לומר לפי מ"ש הש"ך בסעי' נ"ב בשם רבינו ירוחם שמקוה הפסול שנכשר מחמת חיבורו למקוה כשר אם נפסק חיבורו חוזר לפסולו ע"ש. וא"כ יש לחוש אם יסתמו נקבי הנביעה ונפסל מחמת השאובין אף שיתערב אח"כ עם המעין ויטהר מ"מ שמא יסתמו הנקבים ע"י רפש וטיט ויחזור להיות פסול לדעת רבינו ירוחם. ומש"ה כתב המהרי"ק שלא לסתום נקבי הנביעה בעת שמנקין המקוה דאז לא נפסל מעולם מחמת השאובין וכיון שמעולם לא נקרא על המקוה שם פסול לא איכפת לן אם יסתמו אח"כ הנקבים מחמת רפש דל"ש בזה לומר שאחר הסתימה יחזור לפסולו כיון שלא נפסל מעולם

אבל האמת הברור בכונת מהרי"ק נראה לפענ"ד שמהרי"ק לטעמי' אזיל שסובר שאם רבו הנוטפין על הזוחלין אינו מטהר גם במקום שהי' מהלך מתחילתו כמ"ש בשורש קט"ו ע"ש. ועי' בב"י ר"ס ר"א שלדבריו הא דתניא מעין שמימיו מועטין שרבו עליו וכו' דהאי ריבה לא שרבו שאר