מהרי"א הלוי חלק א פט

שנראה לומר שמה שזזו הצאן ממקומם לא דמי למקרקרין ולקמן אי"ה נדבר עוד מהשאלה הזאת

ובדבר השאלה ששמעו בלילה השניה רעש בין הכבשים הזקנים שהיו לערך שני מאות ותיכף הלך היהודי לראות וראו שזזו הצאן ממקומם והתפשטו אנה ואנה כי הי' מקום רחב וזאב אחד קפץ לחוץ וממקום שקפץ הזאב מצא שם כבשה אחת פצועה. הנה דין זה פשוט להתיר שמלבד שדעת רוב הפוסקים להתיר בחצר רחב והצמח צדק בתשו' נתן שיעור לזה דכל היכא שהדורס לא מטי לי' בחד שחי' מיקרי חצר רחב ועי' ריש פ"ג דביצה. אלא גם לדעת הב"ח והט"ז שהחמירו שלא להתיר רק בבקעה. מ"מ בנ"ד שמחיצה אחת מהדיר הי' נמוכה והצאן יכולין לילך ולחזור מע"ג המחיצה אף שלא מדוחק זהו דמי לבקעה שמותר לדברי הכל. ועדיף טובא מן מה שהתיר בצ"צ סי' ק' ביש סולם והצאן יכולין לברוח דרך הסולם. משום דדמי לבקעה ומכ"ש בנ"ד וזה פשוט

ובדבר שגם בלילה השלישית נזדעזעו הצאן ממקומם והלך היהודי לראות ולא ראה כלום לא הוא ולא שומרי הצאן ולא הכירו שום רושם או שינוי באחת מכל הצאן וגם למחרת בבוקר בעת יצאו הצאן לרעות לא נראה שום רושם בהצאן רק בצהרים עת האסף המקנה לחלוב הכיר היהודי רושם של דם על צוארו של א' מהצאן והי' כאילו נעשה מהכאה והקפיד היהודי על הערל שומר הצאן והוא התנצל עצמו ואמר שזאת נעשה בלילה בעת הרעש. גם בזה נראה לענ"ד שמותר שאף שבאותה הלילה כבר הגביהו המחיצה הנמוכה. ואף אם נחוש לדעת הב"ח וסייעתו שלא להתיר בחצר רחב מ"מ כיון דבלילה השלישית לא ראו שום דורס אף שידענו בברור שיש שם זאב בהסביבות מ"מ הרי אנו רואים ג"כ קנים שמה שהרי הדיר הוא מוקף מחיצות של קנים א"כ לדעת הרא"ה בבדה"ב פשיטא שמותר שמפרש הך דספק קניא ספק שונרא דמותר אף בשניהם לפנינו. ואף לדעת הרשב"א שבכה"ג הולכין אחר המצוי מ"מ בנ"ד שהי' נראה הרושם שעל הכבש כאילו נעשה מהכאה וגם מדלא נראה שם רושם בלילה ולא בבוקר א"כ מצוי יותר לתלות שהרושם נתהוה ע"י חיכוך בקנה בעת הרעי' בבוקר. ועוד י"ל שע"כ לא נחלקו הרשב"א והרא"ה רק לענין להתיר אותו הכבש המבעבע דם דבזה ליכא כ"א ספק אחד ספק זאב ספק קנה ודעת הרשב"א שתולין במצוי משא"כ בנ"ד שאנו דנין על שאר הכבשים א"כ אף אם נחוש לזאב מ"מ איכא עוד ספק שמא לא דרס הזאב את הכבש בתוך הדיר רק אח"כ בבוקר בשעת הרעיה ואז היו הכבשים בבקעה ומותר לדברי הכל. ומ"ש מעכ"ת שזה מיקרי אינהו מקרקרי מלבד מ"ש למעלה שלא נ"ל לומר כן אמנם גם לפ"ד מעכ"ת הרי לא אסרינן בגמ' איהו שתיק ואינהו מקרקרי אלא בראינו שנכנס הדורס משא"כ בנ"ד שלא ראינו שום דורס כלל בלילה השלישית כן נראה לפענ"ד

ומעתה מצד מה שאירע בלילה השני' והשלישית הדבר ברור להיתר כמו שביארתי בעז"ה אבל החשש מחמת לילה הראשונה במקומו עומד. ולומר שמה שלקח הזאב הטלה וברח לו דמי לקטע ראשו ונח רוגזי'. לפי מ"ש בצ"צ דבעי' דוקא שמת הכבש לפני הדורס ואם יש ספק שמא מת אח"כ אסור א"כ בשעה שברח הזאב עם הכבש שמא חי עדיין הכבש. ועוד יש חשש שמא לא בא הזאב רק לפצוע ולנקום נקמה ומחמת אימת הרועה נבהל הזאב וברח עם הכבש. ודברי האחרונים שהביא מעכ"ת לא זכיתי לראות להבין טעמם ונימוקם. לכן אמרתי אפתח אנא פתחא לנפשאי להתיר מטעם אחר בעזה"י

כי הנה כבר נודע מחלוקת ר"ת ור"י אם מועיל ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות ואנן קיי"ל כהר"י וסייעתו דלא מהני ומ"מ דעת הב"י בס"ס נ"ז שאם נודעו שני הספקות ביחד מועיל ס"ס כה"ג גם לדעת הר"י וכ"ה דעת הרבה מהאחרונים והפרי מגדים בכללי ס"ס בסי' ק"י ס"ק ס"ג אות א' סמך עליהם במקום הפ"מ ע"ש. והנה המהר"מ לובלין בתשו' סי' ק"ד שיער בחכמתו שאין לחוש שזאב אחד ידרוס יותר מן ט"ו טלאים ע"ש. ומכ"ש בנ"ד שתיכף כאשר נשמע קול הרעש הלכו לראותו ברח הזאב משם הדבר פשוט שבאותו זמן מועט לא הי' פנאי להזאב רק לדרוס שנים או שלשה טלאים ולא יותר. א"כ מה"ת בטלו ברובא ואין כאן כ"א איסור קבוע דרבנן דבע"ח חשיבי ולא בטלי. וכיון שאין כאן רק ספק איסור דשמא לא דרס כלל רק אותו כבש שברח עמו א"כ הוי ס"ס ואע"פ שהוא ס"א בגוף וס"א בתערובת מ"מ בשעה שבא היהודי וראה בריחת הזאב נולדו שני הספקות ביחד שמא לא דרס יותר ועל כל טלה יש ספק שמא זה אינו מן הנדרסים ובכה"ג מותר במקום הפס"מ כמ"ש הפרי מגדים סי' ק"י הנ"ל. ואין לומר דהוי ספק חסרון ידיעה כיון שהספק הוא לכל העולם דאין אנו בקיאין בבדיקת דריסה והוי שפיר ס"ס. ובזה א"צ ליתן אחד לעכו"ם כרמ"א בסי' ק"ט. דשם הוא משום גנאי שיאכל הישראל מאכל איסור מה שאין כאן שיש ספק שמא אין כאן איסור כלל. ושפיר מותרים כל הטלאים. וזה מילתא חדתא וברור ואמת בס"ד

וכאשר התבוננתי בענין זה עמדתי משתומם הפלא ופלא על הר"ת שמתיר ספק טרפה שנתערב מטעם ס"ס. מהא דמוקי ר"ל בזבחים דף ע"ד ע"ב משנתינו דכל הזבחים שנתערבו בטרפה דהיינו דאיערוב בנפולה וקסבר הלכה צריכה בדיקה ע"ש. וקשה טובא הא כיון דמועיל בדיקה א"כ עכ"פ לא הוי יותר מן ספק טרפה וכיון שנתערב הספק טרפה בזבחים א"כ מותר הכל לדעת ר"ת הנז' מטעם ס"ס. ואחר החיפוש מצאתי קושיא זו להגאון בכו"פ סי' נ"ז. ועיין בש"ך סי' ק"י ס"ק ס"ו. ונראה בס"ד דבר חדש בזה. דהנה סברת הר"י דלא מהני ס"א בגוף וס"א בתערובת אם נודעו הספקות בזה אחר זה הוא משום שבשעה שנודע מקודם הספק הראשון לחודי' החזקנו אותו כודאי איסור ולהכי אף אם אח"כ נתערב ויש עוד ספק מ"מ אי אפשר עוד לומר הספק הראשון דלמא כשר הוא מאחר שכבר החזיקנוהו מתחילה כודאי איסור ועי' בב"י ס"ס נ"ז. ור"ת לא ס"ל הך סברא וסובר שאע"פ שמתחילה החזקנו אותו כאיסור ודאי מ"מ כשנולד לנו אח"כ עוד ספק ע"י התערובת שפיר הוי ס"ס. ומעתה בטרפה שנתערב בזבחים שאף אם נאמר שיתבטל כדעת הר"ת מ"מ יהא דינו כחולין שנתערב בזבחים שימכרו החולין לצורכי אותו המין כמבואר במשנה שם. וא"כ כפ"ז י"ל דהגם שבעלמא ס"ל לר"ת שאף שכבר נתחזק באיסור אם נולד אח"ז עוד ספק ע"י תערובת חוזר להיות מותר מ"מ כאן שע"כ יהא צריך למכור את הטרפה לצורכי עולות כמ"ש ובקדשים קיימא לן נראה ונדחה אינו חוזר ונראה וקודם שנולד הספק טרפה הי' ראוי לקרבן וכשנולד הספ"ט ונתחזק כודאי איסור נדחה מקרבן למ"ד בע"ח נדחין וכדפסק הרמב"ם ז"ל. א"כ אע"ג שנתערב אח"כ ונתבטל לשיטת הר"ת מ"מ פסול לקרבן משום שאינו חוזר ונראה. וזה נכון מאוד בס"ד

ומיושב בזה קושית התוס' בזבחים שם דף ע"א ע"ב בהא דירעו עד שיסתאבו הא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ולפי מ"ש א"ש דלאחר שיפדו ויצאו לחולין ותו לא שייך משום דחוי שפיר מותר אף באכילה מטעם ס"ס לדעת ר"ת

ובזה אמרתי ליישב קושית הש"ך בסי' נ"ז ס"ק ל"ו לדעת הפוסקים שאם ראינו שנדרסה אפילו לא ניכר מקום הדריסה מבחוץ הוי ודאי דרוסה ולא מהני בדיקה א"כ קשה אמאי לא מוקי הש"ס מתני' דזבחים בכה"ג ע"ש. וע"פ האמור נכון מאוד דאי מיירי המשנה בודאי דרוסה א"כ גם לאחר שיסתאבו ויפדו אסור באכילה כדין ודאי טרפה שנתערב