מהרי"א הלוי חלק א פח

הרב. ומצא שהסכין הי' פגום. פעם השחיז הסכין על המשחזת והסיר הפגם ופעם שפשף על בשר זרועו והסיר פגימתו. והרב צוה עליו שלא ישחוט בלא בדיקת הסכין ע"י הרב והשו"ב עבר על זה. גם העיד עליו שו"ב אחר שאינו מרגיש בפגימה דקה

והנה דבר זה מבואר בתשו' הרשב"א והובא בש"ע ס"ס ח"י בראובן שאמר לשמעון לבדוק לו סכין ובדקו בשני בדיקות מהי"ב בדיקות ונתנו לראובן וראובן הלך לשחוט בו ולקחו לוי מידו ומצאו פגום וראובן מתנצל שעדיין היה רוצה לבודקו כהוגן ומעשיו מוכיחין עליו שהי' די לו באותה בדיקה ולפיכך מעבירין אותו וכו'. ומדברים האלו למדנו שהא דאמרי' בגמר' שטבח שיצא טרפה מידו מעבירין אותו לאו דוקא אם כבר האכיל הטרפה או שהוציא בהמה טרפה להאכיל לאחרים אלא אפילו אם אין הטרפות עדיין בעולם כלל רק שהכין לו סכין לשחוט בו והוא פגום ג"כ מעבירין אותו. וא"כ בנ"ד שמסר השו"ב הסכין להרב בחזקת כשר בודאי הי' דעתו שראוי לשחוט בסכין זה ואח"כ נמצא בו פגימה שאינה יכולה לעבור רק במשחזת מעבירין אותו. וכן נמצא בהרבה תשו' אחרונים. ועי' בשו"ת ברית אברהם חיו"ד סי' י"ב שאם הפגימה עברה ע"י שפשוף ביד בזה יש מקום להתיר השו"ב ע"ש ומדבריו שם משמע להדיא שאם הראה השו"ב סכינו לחכם ונמצא בו פגימה שאינה עוברת כ"א ע"י השחזה במשחזת מעבירין אותו ע"ש. ועי' בשמ"ח סי' ב' אות י"ח שגם אם עדיין לא עשה רק נתברר שרוצה לעשות ולא עלתה בידו דינו כאילו עשה. ולכאורה יש להקשות על זה מהא דאמרי' בש"ס כתובות דף ע"ב העוברת על דת משה מאכילתו שאינו מעושר ופריך בגמ' אי דידע ניפריש אי דלא ידע מנא ידע והקשו שם בתוס' דלוקמא כגון דידע ופירש אבל היא היתה רוצה להאכילו שלא היתה יודעת שהוא יודע ותירצו דמה שרצתה להאכילו אינה יוצאת ע"י כך בלא כתובה שיכולה לומר משחקת הייתי ואם היית בא לאכול הייתי מונע אותך. וכן כתב הרא"ש שם ועי' בר"ן שם שכ' מחלוקת בזה ועי' בשטמ"ק שם. ואם כן מוכח מדברי התוס' והרא"ש שכל זמן שלא הכשיל את חברו בפועל ממש יכול לומר משחק הייתי וקשה מזה על מ"ש השמ"ח דבטבח אפי' אם רצה לעשות ולא עשה דינו כאילו עשה

והנראה לפענ"ד בזה שבכל מקום שאנו רוצין לענוש אותו על מה שכבר עשהו בעינן דוקא שיעשה מעשה בפועל. שכלל גדול הוא שאין עונשין על המחשבה ומש"ה בעוברת על דת שמה שמפסדת כתובה הוא משום קנס על העבירה שעשתה שפיר כתבו התוס' והרא"ש שאין להענישה עד שהכשילתו בפועל משא"כ בטבח שהוציא טרפה מת"י שהטעם דמעבירין אותו הוא שמא יבוא להכשיל פעם אחרת א"כ מאחר שאנו רואין שהוא אינו מקפיד באיסורין ורוצה להכשיל אחרים מעבירין אותו אף אם לא בצע מעשהו אשר חשב לעשות

עוד אפשר לומר בישוב דברי אא"ז השמ"ח. דהנה הרמ"א בסי' ב' סעי' ב' כתב מי ששחט והוציא טרפה פ"א מתחת ידו אם לא הוחזק בכך מותר לאכול אח"כ משחיטתו. והש"ך שם ס"ק י"א תמה ע"ז מהא שכתבו הט"ו ס"ס ס"ה דטבח שנמצא אחריו חלב אפילו בפעם אחד מעבירין אותו. ועי' בש"ך סי' קי"ט ס"ק ל'. והנ"ל בזה כי הנה המעיין במהרי"ק שורש ל"ג יראה שבפעם אחת לא מיקרי אפילו חשוד והוכיח זה מדברי התוס' חולין בסוגי' דהשוחט בשבת. ומש"ה שפיר כתב הרמ"א שכל זמן שלא הוחזק בכך מותר לאכול אח"כ משחיטתו דהרמ"א דקדק בלשונו וכתב מי ששחט והוציא טרפה מת"י דהיינו בשוחט לאחרים ולית לי' הנאה וריוח כלום מזה אם היא כשרה או לא ומש"ה בפעם אחד לבד אין מעבירין אותו דאמרינן אין אדם חוטא ולא לו ומותר לאכול אח"כ משחיטתו. משא"כ בסי' ס"ה ששם מיירי להדיא בטבח דהיינו ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים א"כ ניהי דלא מיקרי חשוד בפעם אחד אבל עכ"פ הרי אבודה ממנו חזקת כשרות ולא עדיף מסתם בני אדם והרי כתב המחבר בס"ס ס"ה שאין לוקחין בשר מכל טבח ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים אלא א"כ הי' מוחזק בכשרות ועי' בש"ך סי' קי"ט ס"ק א' ולהכי אף בפ"א שהוציא טרפה מת"י אבד חזקת כשרותו ולכך מעבירין אותו כיון דבסי' ס"ה מיירי בטבח. כן נראה לפענ"ד נכון ליישב דברי הרמ"א. ובזה מיושבים ג"כ דברי השמ"ח שהוא מיירי בטבח כמ"ש מפורש ובעינן דוקא שיהא מוחזק בכשרות ולכך כתב שאם נתברר שרוצה לעשות ג"כ מעבירין אותו. משום שבזה הפסיד עכ"פ חזקת כשרותו והוי כסתם ב"א דלא מהני גבי טבח וכמ"ש לעיל. משא"כ שם בכתובות בעוברת על דת במאכילתו שאינו מעושר דמיירי בתורמת משל בעלה. ועי' בתה"ד סי' קפ"ח. ואיכא חזקה שאין אדם חוטא ולא לו ומש"ה כל זמן שלא האכילתו אין לה דין עוברת על דת ויכולה לומר משחקת הייתי. וא"כ גם דינו של תשו' הרשב"א המובא בש"ע ס"ס י"ח שמיירי לענין סכין פגומה דכבר נודע שיש טרחא גדולה בהשחזת הסכין ולא שייך בזה אין אדם חוטא ולא לו ומש"ה בעינן גבי מומר בודק סכין ונותן לו. לכך אפי' בלא שחט עדיין ג"כ מעבירין אותו וזה נכון. עכ"פ הדין גופא פשוט ומבואר בכ"ד ששו"ב שהוציא סכין מתחת ידו בחזקת בדוק ונמצא פגום מעבירין אותו. ומכל שכן בנ"ד שהעידו עליו שהי' כן הרבה פעמים

עוד העיד אחד על השו"ב הנזכר ששחט עגל בסכין קטן של עופות ולא הי' כמלא שני צוארים ונכנס הקצה של חוד הסכין תחת העור והשו"ב הכשיר את העגל. והנה כל מה שכתב מעכ"ת בזה נכון למעשה. שגם אם לא השיב רק על לכתחילה ג"כ מעבירין אותו כמ"ש הב"י ס"ס י"ח בשם הרשב"א. וא"כ בזה לבד מה ששחט בסכין שאין בו כמלא שני צוארים מעבירין אותו. ועי' בש"ך סי' ח' סק"ד. ומכ"ש שיש בזה חלדה והוא ספק נבלה. ולאשר הדבר פשוט מאוד לא הארכתי יותר

דברי ידידו: סי' פב ב"ה יום א' י"ט סיון תרל"ו לפ"ק לבוב. לכבוד הרב המופלג החריף השנון זית רענן סופר מהיר חרד וזהיר כש"ת מוה' ברוך שפערבער נ"י במדינת מארמאריש באונגארין

מכתב שאלתו הגיעני ולרב חולשת כחי לא אעתיק השאלה ויובן מתוך דברי תשובתי. בעדר צאן שנאספו באותו מקום שלנים שמה והמקום הי' מוקף במחיצות של קנים. בלילה טרם ישכבו הרועים שמעו קול רעש בין הטלאים היונקים שזזו ממקומם והלך היהודי לראות וראה שזאב ברח עם טלה ולא הצילו מידו. ומעכ"ת הביא בשם איזה תשובות מגדולי זמנינו להתיר בזה משום דדמי לקטע רישי' של חד מינייהו דאמרינן נח רוגזיה. והנה הספרים האלה לא נמצאו ת"י רק תשו' הח"ס ועיינתי שם בסי' נ"ז וראיתי שיש משם קצת ראיה להיפך שכתב שיש לסמוך על סברת הדרישה דחזקה שאין הנדרס יכול להציל עצמו מן הדורס ואם הי' דורסו הי' בודאי ממיתו אם לא במקום שיש ראי' להיפך כגון שראינוהו דורס או איהו שתיק ואינהו מקרקרין. וא"כ בנ"ד אם נאמר דמה שהי' רעש בין הצאן דמי לאינהו מקרקרים וכמ"ש מעכ"ת בעצמו בסוף התשובה א"כ מבואר דבכה"ג אין לסמוך על סברת הדרישה. איברא