מהרי"א הלוי חלק א פה

טרם כל אבקש סליחתם על אשר אחרתי עד כה מלהשיבם כי לאשר ידעתי מאז אשר מחלוקת רבה בעירכם. ואנכי בורח מאוד מזה לכן מנעתי פרי עטי עד אשר הגיעני מכתב מראשי העיר מהרתי בא היום לשום עיני ולבי על שאלתם. בדבר המקוה שהיא מחוברת לבאר בלתי כוזב ולפעמים נפסק החיבור ומתחילת עשייתה לא היתה זוחלת וגם עתה אינה זוחלת רק כאשר בחנו אותה מצאו שנתוסף עלי' מים מתחת הארגז כי נפתח בתוך המקוה מקור מים והמים נובעים ובאים אל המקוה. וכאשר בדקו שמה את המקוה אם היא זוחלת נסתפקו בדבר אם זה נקרא מעט מעט המבואר בש"ע סעי' נ"א מאחר שהזחילה ניכרת ואינה ניכרת היטב

הנה אם הי' על המקוה הזאת חשש זחילה אינו מועיל מה שמחוברת אל הבאר מאחר שלפעמים נפסק החיבור ואז אין עלי' רק דין מקוה שאינו מטהר כ"א באשבורן. מיהו אח"כ כשחוזר ונתחבר להמעין חזר לדין מעין כמבואר בש"ע סי' י'. ואין זה ענין כלל לדברי הש"ך שם ס"ק ל'. דהתם מיירי בעוד שהמקוה נפסק מהמעין שדעת המהרי"ק שאע"פ שנפסק מ"מ כיון שהבריכה היתה ריקנית ונתמלאה ממי המעין לכן אע"פ שעכשיו נפסק מהמעין מ"מ מטהר בזוחלין. וע"ז חולק הש"ך שם וסובר שמאחר שנפסק מהמעין דין מקוה עליו. אבל אם אח"כ חזר ונתחבר להמעין מזה לא מיירי הש"ך כלל. ומבואר להדיא בש"ע שם דבכי ה"ג חזרה לדין מעין

אמנם מה שיש לעורר בזה הוא עפמ"ש הרמב"ם פ"ט ממקואות הל' ט' היו מימיו נמשכין לתוך בריכה שהיא מלאה כצ"ל. ועי' בב"י סי' ר"א דף קפ"ג ד' ברלין] מים ונקוין שם הרי אותה הבריכה כמקוה הי' יוצא וכו' וכתב הכ"מ ובב"י שם שהרמב"ם מפרש דהא דקתני מתניתין והפסיקו היינו לומר שמי המעין היו יורדין לבריכה ולא היו יוצאין לחוץ ולפיכך הרי הוא כמקוה שכיון שאין מי המעין נמשכין ויוצאין מן הבריכה אע"פ שעדיין קילוח מי המעין יורדין לתוכה אינם מעלים את המים שבתוך הבריכה מדין מקוה. עכ"ל. וא"כ גם בנ"ד אף בעוד שהמעין מחובר להמקוה כיון שמי המעין אינם נמשכין לחוץ פסק ממנו דין מעין ואינו מטהר בזוחלין. וקשה טובא על זה שפסק המחבר בסעיף י' מעין שהמשיכו לבריכת מים שהם נקוין ועומדין יש לה דין מעין והרי לדעת הרמב"ם הנ"ל אין ע"ז רק דין מקוה כיון שאין המים נמשכין ויוצאין חוץ מהבריכה. וכבר נודע שאין דרכו של המחבר להשמיט לגמרי דעת הרמב"ם ומכ"ש להקל בשל תורה נגד דעתו. וכן מבואר בפיה"מ להרמב"ם בפ"ה מ"א. ואפשר שגם דברי הר"ש פ"א דמקואות משנה ז' ופ"ה מ"ג במ"ש לבאר דברי התוספתא דריבה עליו והרחיבו דהיינו שעשה בריכה לפניו ונתמלאה מים דבכה"ג אינו מטהר בזוחלין וכ"כ בברטנורא פ"ה שם לחד פירושא. ואפשר שגם הם אזלו בשיטת הרמב"ם הנז' שאם המשיך המעין לבריכה ואינו יוצא חוץ מהבריכה א"מ בזוחלין ואין חלוק בזה אם הבריכה נתמלאה ממי גשמים או ממי מעין כמ"ש הב"י שם. ועי' בתשובת מעיל צדקה סי' ל"ט שכתב שכן גם דעת התוס' ביומא דף ל"א ע"ש. וא"כ בנ"ד גם בשעה שהמקוה מחובר להבאר ג"כ אינו מטהד בזחילה. ועוד שהרי הש"ך בס"ק ל"ב הקשה על מ"ש הרמ"א שאף שמעין מטהר את השאובין מ"מ אינו מטהר רק באשבורן דלא עדיף מנהרות שרבו נוטפין על הזוחלין והקשה ע"ז הש"ך שהרי בסעי' י' מבואר שאם חזר והמשיך קילוח המעין לתוכה מטהר בזחילה ותירץ הש"ך דהתם מיירי בשלא רבו הנוטפין ע"ש. וא"כ לפ"ד הש"ך בס"ק ל' וס"ק ק"ח שגם אם נתמלאה הבריכה מן מי מעין מ"מ אם נפסק מהמעין דין מקוה עליו. א"כ בנ"ד בשעה שנפסק המקוה מן הבאר יש על המים הנשארים שם דין נוטפין וא"כ גם לאחר שנתחבר אח"כ עם המעין מ"מ אם מי המקוה שהיו שם קודם שנתחבר למעין מרובים על מי המעין שנתוספו אח"כ דינן כדין נוטפין שרבו על הזוחלין שא"מ בזחילה כמ"ש הרמ"א בסעי' י"א והש"ך ס"ק ל"ב. באופן שאם הי' בנ"ד בהמקוה חשש זחילה אינו מועיל מה שנתחבר להמעין אחר שהופסק פ"א ומטעמים שכתבתי. אמנם לא ידעתי שום מקום לחוש שמא המקוה זוחלת ואין אני רואה מקום הספק בזה: דברי ידידם: סי' עז ב"ה יום ב' י"ט אייר תרל"ט לפ"ק לבוב. שלום וברכה וכל טוב לכבוד ידידי החריף ושנון המפואר לתהלה מאוד נעלה מטע תפארת מוה' דוד תאומים נ"י

מכתבו הגיעני בדבר עוף ששדרתו עקומה וצריך לבדוק בחוט וא"א לבדוק מחמת שהעוף הי' של שותפים ונחלק לשנים. והנה לא הי' לי להשיב למקום משכן יד"נ אביו הרב הגאון נ"י. זולת כי כתב מע"כ שאביו איננו כעת בביתו לכן אמרתי לעיין בזה. והנה בנשברה השדרה כתבו האחרונים שצריך לבדוק אם לא נפסק החוט ועי' בדגול מרבבה סי' ל"ב ובפרמ"ג בס"ס כ"ז במ"ז וסי' ל"ב ס"ק ג'. אמנם אם לא נשברה השדרה רק נתעקמה לא שמענו אם צריך בדיקה אלא שבכו"פ סי' כ"ז ס"ק ב' כתב שאם נעקם המפרקת צריך בדיקה בחוט. ונראה פשוט דה"ה בנעקם השדרה. ולכאורה הי' נראה להביא ראי' שבנעקם השדרה א"צ בדיקה כלל. דבש"ס זבחים דף ע"ד ע"ב מבואר שכל ספק טרפה הצריך בדיקה פסול להקרבה ע"ש ברש"י ד"ה נפולה וא"כ קשה הא דאמר בגמ' נדה דף כ"ד ע"א כל שיש לה שני גבין ושני שדראות פסול וכו' שימי את ששדרתו עקומה ולפי שיטת רש"י שם קאי במומי בכור ע"ש וכפי זה יקשה הרי בלא"ה פסול להקרבה מאחר שצריך בדיקה בחוט והוי ספק טרפות. אמנם בשנאמר שבהלכה א"צ בדיקה כלל בחוט א"ש דלגבוה פסול מטעם בע"מ גם בהלכה. אבל מדברי הדגמ"ר שם מבואר שגם בהלכה צריכה בדיקה. ולפ"ז קשיא מגמר' הנז"ל. ונראה להוכיח מזה דבהלכה אין הבדיקה חיוב רק חומרא בעלמא. ומה"ט כתב בדג"מ שם שבהלכה יש לסמוך על בדיקתנו. או שאם נאמר דהבדיקה היא מדינא היינו דוקא בנשבר השדרה אבל לא בנעקם. ואם נעקם השדרה וגם הלכה מוכח מגמ' הנ"ל שא"צ בדיקה רק לחומרא ולפ"ז יש להתיר בא"א לבדוק. אלא שבדג"מ שם כתב שבעוף לא מהני הילוך משום שכח החוט כלה אצל אגפיים והרגלים רחוקים ממקום כח השדרה. וראיתי למע"כ שהקשה ע"ז דא"כ בסי' נ"ח גבי נפולה אמאי מהני הילוך בעוף ניחוש כ"פ שמא נפסק החוט. ולפענ"ד לק"מ דהרי בנפולה איכא חששא על כל אברים הפנימיים ובהלכה א"צ בדיקה. א"כ ע"כ דקים להו לחז"ל שאם יש שום ריעותא במקום אחר מהאברים מחמת נפולה לא היתה יכולה לילך. ומש"ה מועיל הלכה גם בעוף אף שכח החוט כלה רחוק מן רגלי העוף מ"מ לא גרע מאם יש ריעותא בלב או בריאה וכדומה שג"כ רחוק מן הרגלים ואפ"ה אינה יכולה לילך אם נולדה הריעות' מחמת נפולה ולכך בנפולה כשר גם בעוף אם הלכה. משא"כ בנשברה השדרה שלא מחמת נפולה יפה כתב בדג"מ שבעוף לא מועיל הילוך לענין פסיקת החוט. וזה פשוט

ולענין דינא משמע מדברי הדג"מ הנ"ל שאם לא בדק טרפה מדכתב שלדידן דא"א בקיאין בבדיקה טרפה משמע שהבדיקה מעכבת בזה. אמנם זהו דוקא בנשברה השדרה אבל בנעקמה נראה דתליא בראות עיני המורה שאם העיקום גדול מאוד ונראה בודאי שנשבר