מהרי"א הלוי חלק א פד

שם ס"ק ל"ג שכתב להדיא שדוקא במי מעין ומחובר עדיין למעין מטהר בזחילה ע"ש היטב

והנה בהא דתנינן מעין שמימיו מועטים שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכ"ש. וכבר נודע דברי הר"ן בשבת ובנדרים לחלק בין ממקום שהי' מהלך מתחילתו או לא ופירש משנתינו שמקומות מקומות יש יעו"ש. אבל הרמב"ם כתב בפירוש המשנה וז"ל הנה אלה המים משותפי דין המקוה והמעין כי הוא מטהר בכ"ש כדין מעין ואינו מטהר אלא באשבורן כדין מקוה יעוש"ה. ומלשונו הטהור מבואר שחולק על הר"ן ואינו מפרש המשנה בשני מקומות רק שבמקום אחד גופו יש בו שני חלוקי דינים שלענין כ"ש יש עליו דין מעין ולענין זוחלין דין מקוה. וכ"כ הב"י להדיא שהרמב"ם חולק על הר"ן ע"ש ובכ"מ פ"ט ממקואות הל' י"א. ומעתה הרי כל עיקר סברת הרמב"ם והראב"ד שגם בשאובין פסול בנתן סאה ונטל סאה עד רובו אף שמקוה שלימה אינו נפסל אפי' אם שפך לתוכה אלף סאין משום דבעינן שישאר שעור מקוה לעולם שיוכל לטהר השאובין ומש"ה אם נתן שאובין ולא נטל המקוה כשרה מה שא"כ אם אחר שנתן השאובין נטל עד רובו כיון שהמים מתערבים ובודאי נטל גם מים כשרים ולא נשאר במקוה שיעור ארבעים סאה שיוכל לטהר השאובין לכך פסול עד רובו. וכן ביאר הרא"ש בהל' מקואות כונת הרמב"ם. וא"כ אפשר שלדעת הסוברים שגם לאחר שנפסק מי המעין מן המעין עדיין תורת מעין עליהם גם אם היתה בריכה מלאה מי גשמים ונתחבר למעין ואח"כ הפסיקו אף שבכי האי גוונא לכ"ע הרי הוא כמקוה מ"מ כשר בנתן סאה ונטל סאה עד יותר מרובו גם לדעת הרמב"ם וסייעתו. שהרי כבר כתבתי דאי אפשר דבשעה שנפסק המעין מן הבריכה שלא ישאר בבריכה מעט מי מעין וכיון שלדעה זו גם אחר שנפסק דין מעין עליו הי' מהראוי שיטהר את כל הבריכה שיהא נדון כמעין רק משום דהוי כרבו נוטפין על הזוחלין שלדעת הרמב"ם שהבאתי הם משותפי המשפט ואינו מטה בזוחלין. ומעתה כיון דלדעת הרמב"ם לענין זה תורת מעין עליו שיטהר בכ"ש א"כ ממילא כשר בנתן סאה ונטל סאה גם ביותר מרובו דכאן ליכא למימר שאחר שנטל סאה לא נשאר שיעור מקוה מ"ס לטהר השאובין כיון שבאמת הבריכה היא אשבורן ובכה"ג היא שוה למעין לטהר בכ"ש לדעת הרמב"ם הנז' וא"כ אותו כ"ש מי מעין שנשאר בבריכה לאחר שהפסיקו תורת מעין עליו לטהר בכ"ש וא"כ לעולם איכא שיעור לטהר השאובין מחמת אותו כ"ש מי מעין ולא איכפת לן כלל מה שנטל סאה ונחסר מן מ"ס כיון דמשום אותו כ"ש שנשאר מן המעין דין מעין עליו. ודו"ק

ומה שהקשה מעכ"ת על דברי התוס' ביבמות דף פ"ב ע"ב ד"ה נתן סאה שכתבו וז"ל א"נ קאי נמי אתמד שיש בו מים דקחשיב במס' מקואות ואכולהו קאמר ר"י עד רובו ע"ש והקשה מע"כ הא התם מיירי בתמד שהחמיץ דהוי דינו כמי פירות לפסול את המקוה מה"ת. יפה הקשה. ולפענ"ד נראה דהנה משנה זו שמחלק בין תמד שהחמיץ או לא החמיץ ע"כ אתיא כר' יהודא כדמוקמינן לה בחולין דף כ"ו לפום מאי דס"ל לרוב האמוראים שם דר"י ורבנן פליגי בהחמיץ ע"ש. וא"כ לפי מ"ש הרשב"ם בב"ב דף צ"ו ע"ב ד"ה רמא דהא שמחייב ר"י במעשר הוא חומרא בעלמא ע"ש. ולדבריו ע"כ צ"ל דהא דניקח בכסף מעשר אע"ג שמדינא לאו יין הוא היינו משום רבויא דקרא ריש פ"ג דערובין לרבות תמד משהחמיץ ע"ש. והא שאינו פוסל את המקוה לר"י היינו דמכיון שמצד חומרא עכ"פ הוי כיין להתחייב במעשר א"כ לענין פסול שאובין הוי כספק ג' לוגין שאינו פוסל את המקוה וכעין שכתבו התוס' בב"ב שם ד"ה וביותר. ומ"מ שפיר דייקי' בחולין שם דמתניתין אתיא כר' יהודא משום דלרבנן דמקילי ופטרי ממעשר ע"כ דס"ל שאין על תמד שהחמיץ שום תורת יין כלל וכיון שהוא לגמרי כמים א"כ מהראוי שיפסול המקוה משום שאובין. כל זה מוכרח לומר לפי סברת הרשב"ם בב"ב הנז'. ומעתה יפה תירצו התוס' ביבמות כיון דקאי נמי אתמד שהחמיץ שאף שדינו כמי פירות מ"מ הוא רק מדרבנן מחמת חומרא כיון שמשנתינו ע"כ אתיא כר' יהודא שרק מחמת חומרא הוי כיין וכמ"ש הרשב"ם וא"כ הא שתמד משהחמיץ פוסל משום מי פירות הוא רק מדרבנן ומה שאינו פוסל משום שאובין הוא משום כיון שיש עליו לחומרא עכ"פ דין יין הוי כספק שאובין דכשר וכמ"ש התוס' ב"ב הנז"ל אבל לענין מי פירות שפסול המקוה מה"ת מחמירינן לומר שגם תמד שהחמיץ תורת יין עליו וכמו שמחמיר ר"י לחייבו במעשר. ומעתה מאחר שתמד משהחמיץ אינו פוסל המקוה משום מי פירות כ"א מדרבנן ואפ"ה קאמר ר"י עד רובו שפיר דייק הגמ' דבדרבנן בעי' רבויא

עוד נראה לפענ"ד שגם בשנאמר שתמד משהחמיץ לר"י חייב במעשר מה"ת וכשיטת התוס' בחולין דף כ"ה ע"ב ד"ה אי שחולקים על הרשב"ם. מ"מ לענין לפסול את המקוה משום מי פירות לכ"ע הוא רק מדרבנן. כי הנה זה ודאי שמה שאנו דנין אם יש על התמד תורת יין או לא זה דוקא לענין שיעור המים שנתוסף ורבה עליו ולא לענין היין שיצא מן השמרים שזה ודאי תורת יין עליו. אלא דרבנן ס"ל שהמים שנתן לתוך השמרים לא נהפך ליין ותורת מים עליו וממילא גם היין הנסחט מן השמרים בטיל במים משום דהוי רק קהיוא בעלמא כמ"ש התוס' בב"ב דף צ"ז ד"ה הוא ור"י ס"ל שגם המים שנתן לתוך השמרים נהפך להיות יין וכולו חייב במעשר. וממילא דפליגי נמי לענין מקוה דלרבנן דמה שנתוסף מחמת המים תורת מים עליו וגם היין הנסחט מן השמרים בטל במים וכמ"ש א"כ תורת מים על כל התמד ופוסל כולו משום שאובין ולא משום מי פירות משא"כ לר"י דס"ל שנהפך כולו להיות יין פוסל משום מי פירות ולא משום שאובין. והנה בש"ס דבכורות דף כ"ב ודף כ"ג ע"ב מוכח שמים בציר דהוי רובא ציר ויצא מתורת טומאה אם אח"כ נותנו לקדרה או שעירב בו מעט מים אמרי' מצא מין את מינו וניעור ע"ש. א"כ בשלמא לענין להתחייב במעשר או לענין ליקח בכסף מעשר שאנו דנין על התמד כמו שהוא עתה ס"ל לר"י שנדון כולו כיין מה"ת משא"כ לענין לפסול המקוה משום מי פירות מאחר שנפל התמד למקוה אמרינן מצא מין את מינו ונצטרפו מי התמד עם מי המקוה וחזר להיות כולו מים. והא שפוסל משום מי פירות הוא רק כיון שקודם שנפל למקוה הי' עליו תורת יין לכך נידון לענין זה כמי פירות וזה ודאי הוא רק מדרבנן ומש"ה אינו פוסל משום שאובין מאחר שקודם שנפל הי' עליו דין יין מה"ת היאך יחול עליו שם שאובין בתוך המקוה. ומעתה כיון שבאמת בתוך המקוה חזר התמד להיות מים והך דפוסל משום מ"פ הוא רק הואיל ומתחילה הי' שם מי פירות עליו יפה כתבו התוס' שזהו רק מדרבנן ושפיר דייק בגמ' דבדרבנן בעי' רבויא. ומיושבים היטב דברי התוס' וזה כפתור ופרח בס"ד. ועל יתר דברי מעכ"ת לא יכולתי לתת לב לרב הטרדה. דברי שארו מכבדו ומוקירו

סי' עו ב"ה יום ג' י"ט אייר תרצ"ט לפ"ק לבוב. הנני נותן את בריתי שלום לכבוד הרבנים המופלגים הנגידים יראים ושלמים ישרים ותמימי' ראשי ואצילי העדה בעיר סניטין יע"א. ולכבוד הרב המאוה"ג החריף המפו' מוה' חיים

גירערנטאד נ"י: