מהרי"א הלוי חלק א פג

סי' עד ב"ה יום ד' ך' טבת תרל"ח לפ"ק לבוב. ברכתי תעלה לראש ש"ב ידידי ואהובי הרב המאוה"ג החריף ובקי צח השכל ונקי הרעיון יקר הערך כש"ת מוה' נפתלי הירץ תאומים נ"י האבד"ק דעליטין יע"א

מקרב איש ולב עמוק אברכהו בברכת מז"ט כי נשאו ד' לשבת כסאות למשפט בעיר דעליטין. יהא רעוא דתרום רישי' אכולא כרכא ויזכה להורות לאמיתה של תורה תרב גדולתו הגבה למעלה לשם ולתהלה

ובדבר שאלתו בארבעה שותפים שהי' להם רחיים בשכירות ועשו שותפות עם ארבעה שותפים אחרים שהי' להם רחיים בקנין עולמית. ועתה טוען אחד מהארבעה שחברו אחד מהארבעה שהיו שותפים ברחיים השכורה מחל לו חלק השותפות ועשה עמו האנדשלאג על מחילת השותפות. וחברו טוען שהי' דרך שיחה ופטומי מילי וכופר שלא עשה עמו האנדשלאג מעולם. והורה מעכ"ת שישבע המוחזק שעשה עמו האנדשלאג ויפטר מליתן חלק ריוח מרחיים שלו וביען קמו איזה עוררים על פסק זה ביקש ממני לחות דעתי העני' בזה

ולפי ענ"ד יפה דן ויפה הורה. שודאי לא היתה כוונתם בשעת עשיית השותפות שיקנו לחבריהם חלק בגוף הרחיים דאטו בשופטני עסקינן שהם יחליפו חלקם בהרחיים שיש להם בה קנין עולמית עם האחרים שאין להם רק בשכירות. וע"כ כוונתם היתה לעשות שותפות רק בהריוח ואם ירויחו ברחיים אחת יותר מבחברתה ישלימו זה לזה העודף. ומאחר שאין להם זה על זה רק תביעת ממון פשיטא שמועיל בזה לשון מחילה כמבואר סי' רמ"א. וכן מבואר להדיא בשו"ת ב"ח הישנות סי' כ"א דענין סילוק מהשותפות סגי בדבור והסכמה בעלמא. וכן כתב הרדב"ז בתשו' ח"א סי' שכ"ו. ואף שבנ"ד עשו ביניהם שטר שותפות ולדעת הש"ך בסי' רמ"א הוי ספיקא דדינא אם מועיל מחילה במקום שטר. ועי' בסמ"ע סי' י"ב ס"ק כ"א. הרי הח"מ והב"ש באהע"ז סי' ק"ה סעי' ה' הכריעו שמועיל מחילה אף דתפיס שטרא

ולכאורה נראה לומר בזה דבר חדש לפי מ"ש הש"ך סי' י"ב ס"ק י"ז בטעמו של הרבינו ישעי' משום דקיי"ל כב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. ומה שתמה הש"ך שם דלא קיי"ל הכי כבר תירץ בכנה"ג סי' פ"ב שאם יש ספק על השטר אז לא הוי כגבוי אבל בחוב ברור הוי כגבוי ועי' בקצה"ח סי' י"ב שם. והנה בש"ס גיטין דף ל"ז מבואר דמודו ב"ש בשטר שאין בו אחריות נכסים דלאו כגבוי דמי ע"ש. וא"כ לפ"מ דקיי"ל בחו"מ סי' קע"ו סעי' ו' דשותף אינו מחויב לשלם ההיזק רק מן המעות שנתן לכיס השותפות אבל לא נשתעבד השותף לשלם מביתו ע"ש וא"כ הוי כשטר שאין בו אחריות נכסים מאחר שאין על השותף שיעבוד נכסי. וגם לב"ש לאו כגבוי דמי ולכ"ע מועיל מחילה במקום שטר שותפות. וזה דבר נאה ומתקבל לפענ"ד אמנם בנ"ד גם בלאה"נ מועיל המחילה מחמת ההאנד שלאג דהוי כקנין סטימתא ואף אם נאמר שמחילה צריכה קנין היכא דתפיס שטרא הא איכא קנין סטימתא. ובפרט לפי מ"ש שכאן לא הי' שותפות על גוף הרחיים רק על הריוח אם כן פשיטא שמועיל קנין סטימתא. וגם גוף הדבר שבקרקע לא מהני קנין סטימתא לא ברירא כולי האי ודעת מהרש"ל וסמ"ע שמועיל קנין סטימתא בקרקע. מכל הלין טעמי הדבר ברור שיפה הורה מעכ"ת דברי ידידו: ס' עה ב"ה יום ו' עש"ק ז' שבט תרל"ח לבוב. שפעת הצלחות ושלות השקט לכבוד ש"ב וידידי הרב החריף השנון זית רענן המפואר לתהלה צח השכל ונקי הרעיון כש"ת מוה' יהושע העשיר וואלדשטיין נ"י

יסלח נא מע"כ כי אחרתי מלהשיב על דבריו עד עתה כי טרדות רבות סבבוני מנוחה הדריכוני. עתה באתי לשום עין על דבריו. בדבר המקוה העשויה על ידי צנורות הנמשכין מן המעין הרחוק ממנה ובעת שרוצים להחם אותה שואבין ממנה כמה כלים מים קרים ושופכין לתוכה רותחין מן היורה והנקב שבכותל אשר דרך שמה נמשכים לה המים נסתם היטב ונתעורר ע"ז מעכ"ת כי במשך ג' וד' ימים יחתרון מימי המקוה הכשרים ולא ישאר רוב מים הכשרים. וביותר כשהולכין להזיע ולוקחין מימי המקוה ושופכין עליהם להקר והמים חוזרין למקוה ובודאי איכא רוב שאובין. וא"כ הוי נתן סאה ונטל סאה שפסול עד רובו לדעת הרמב"ם דמתניתין קאי על שאובין וכאן המים כל ימות השבוע הולכים הלוך וחסור ולא נשאר רוב מקוה מים כשרים. ומטעם מעין אין להתיר כאן מאחר שכמה פעמים נפסק ההמשכה מן המעין. זהו תורף דבריו. ומאי דפשיטא לי' למעכ"ת שאם נפסק ההמשכה אין עוד דין מעין עליו הרי רבינו הב"י בסי' ר"א בדה"מ מעין שהמשיכו לבריכת מים הביא דעת רוב הפוסקים דהא דתנן העבירו ע"ג בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה מיירי שהבריכה היתה מלאה ממי גשמים ופ"י חיבורים למעין נעשו כמעין ומש"ה כשהפסיק מי המעין מלקלח לבריכה חזרה למשפטה הראשון להיות כבריכה דהיינו מקוה אבל אם היתה הבריכה ריקנית ונתמלאה ממי המעין אע"פ שהפסיק הקלוח הנמשך מן המעין עדיין דין מעין עליהם ע"ש. ועי' בד"מ אות י"ב והוכיחו כן מלשון הרמב"ם ע"ש. וכן משמע מדברי המחבר בסעי' י' ובט"ז שם ס"ק י"ט. ואף שהש"ך שם חולק ע"ז בס"ק ל' וס"ק ק"ח מ"מ היינו לענין פסול גמור דהיינו זחילה או שאובין וכדומה ודאי יש להחמיר כדעת הסוברים שגם לאחר שנפסק מן המעין יש עליו דין מקוה. אבל לענין נתן סאה ונטל סאה שרוב הפוסקי' סוברין שלענין מי פירות מתניא ולא לענין שאובין והרמב"ם שמחמיר בזה כתב הכ"מ ובב"י שהוא רק משום מראית העין א"כ פשיטא שבאיסור קל כזה נוכל לסמוך על דעת הסוברין שמי מעין תורת מעין עליהן גם לאחר שנפסק מלקלח

ולדעתי העניה נראה בזה דבר חדש. דלכאורה צריך להבין לדעת המהרי"ק והב"י דמי מעין אף לאחר שנפסק ממקורו תורת מעין עליו אם כן אף אם המשיכו לבריכת מים שהם נקוים ועומדים ונפסק אח"כ מן המעין מ"מ אי אפשר שלא נשאר מעט מן מי המעין בתוך הבריכה וכיון שמעין מטהר בכ"ש אותו מעט מי מעין יטהר את כל הבריכה כיון שס"ל למהרי"ק וב"י שגם לאחר שנפסק מן המעין תורת מעין עליו. ומעתה היכי משכחת לה להאי דינא דתנן בפ"ה דמקואות העבירו ע"ג בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה. שגם אם נאמר דמתניתין איירי בבריכה מלאה מי גשמים אפ"ה אותו מעט מי מעין שנשאר בבריכה לאחר שנפסק ממקורו יטהר את הבריכה. אמנם הדבר נכון דגם במי מעין שרבו עליו שאובין או נוטפין אינו מטהר בזחילה והוי דינו כדין נוטפין שרבו על הזוחלי כמ"ש בסי' ר"א סעיף י"א בהג"ה ובש"ך