מהרי"א הלוי חלק א פב

איכא למימר כיון דמחמת מכר נינהו הו"ל כאילו לא נתחייב לו מעולם במעות וכאילו החליפו פרה בשור ע"ש. ואם כן לדעת הש"ך בחו"מ סי' קכ"ג ס"ק ל' שאינו מועיל חליפין בעכו"ם וגם לדעת החולקין דעכו"ם קונה בחליפין מ"מ בנ"ד לא משך הישראל מעולם ודוקא בחוב הבא מחמת מכר שמגיע לו דמים עבור מכירת הפרה וקנה בדמים הללו מטלטלין בזה י"ל כסברת הה"מ שע"י משיכת הפרה נקנו המטלטלין בקנין חליפין משא"כ בנ"ד הנכרי מעצמו נתן המזונות להפרה בלא משיכת הישראל ואין מקום כלל לומר שיקנה הנכרי הולד מחמת קנין חליפין מאחר שלא משך הישראל מעולם. ולא נשאר לנו שום סניף לדעת המהרי"א כי אם לסמוך ע"ד הרמב"ם שמלוה קונה במכר מדין מעות וגם שבהוכר העובר חשוב כדבר שבא לעולם וגם לסמוך על דעת הסוברין דעכו"ם קונה במעות

עוד נראה לפענ"ד בזה. כי הנה בתה"ד סי' ע"ר כתב בהא שכתבו התוס' והרא"ש שהרוצה להפקיע מבכורה צריך לעשות שני קנינים דוקא כפף ומשיכה ואי לא הוי ספק בכור דמספקא לן אם הלכה כר"י או כר"ל והאו"ז כתב שמועיל קנין כסף לחוד. וכתב בתה"ד בטעם מחלקותם דהתוס' והרא"ש ס"ל דלא סגי אם ימכור העובר לחוד משום דהוי דשלב"ל וצריך למכור האם לעוברה ובהאם יכולין לעשות קנין מעות וגם משיכה וכיון דמספקא לן איזה קנין מועיל צריך לעשות שני הקנינים אבל האו"ז סובר דמהני מכירת העובר לבד לכשתלד ולא הוי דבר שלא בא לעולם ובעובר א"א לעשות משיכה דמשיכת האם אינו מועיל לקנות העובר והיכא שא"א לעשות משיכה לכ"ע קונה במעות לחוד. זה תורף דברי התה"ד שם. ומעתה אנן השתא דקיימינן בשיטת הרמב"ם שבהוכר עוברה הוי דבר שבא לעולם וסגי במכירת העובר לחוד וא"כ לכ"ע מועיל קנין מעות לבדו להפקיע מדין בכורה כיון דא"א במשיכה. וא"כ בנ"ד ממ"נ מועיל קנין הנכרי שאם נאמר כדברי מהרי"א דמסתמא הוי כמכר האם לעוברה שפיר מועיל קנין הראשון שהי' קודם שנתעברה שאז הי' קנין משיכה שמשכה הנכרי לביתו וגם מעות דמה שמאכיל הפרה עבור העגל הוי כנתינת מעות כמ"ש הט"ז ס"ס ש"ך. ואם נאמר שהקנין הראשון אינו מועיל משום דלא הוי כמוכר פרה לולדותי' והוי דבר שלא בא לעולם שלא כדברי מהרי"א משום שלא מכר רק העובר לחוד א"כ שוב מועיל מה שבא הערל אחר שהוכר עוברה ואמר שהעובר הוא שלו חלף דמי טיפולו והמזונות והישראלית שתקה לדבריו דהוי כהודאה. דכיון שלא נמכר רק העובר לחוד א"כ א"א במשיכה כמ"ש התה"ד דמשיכת האם אינו מועיל להעובר וא"כ לכ"ע מעות לחודא קונה בנכרי. וא"כ לדעת הרמב"ם דמלוה לחוד קונה במכר וגם שהוכר עוברה הוי דבר שבא לעולם שפיר מהני הקנין. כן נלפענ"ד נכון

אמנם כל זה אינו שוה לי שהרי הערל לא נתכוין כלל לקנות וגם האשה לא נתכוונה למכור בעת שבא הערל כשהוכר עוברה כי הם היו סבורים שהקנין הראשון הוא כדין. וזה תלוי במחלוקת הקדמונים שהביא המחנה אפרים בה' קנין משיכה סי' ד'. ולכן קשה הדבר בעיני לסמוך על היתר זה

וראיתי למעכת"ה שפלפל בחכמה בכל פרטי השאלה בחריפות ובקיאות גדול והנני להשתעשע מעט בדבריו כי נעמו. את אשר כתב להתיר בנ"ד ע"פ דברי הרב מחא"פ ה' דשלב"ל סי' ג' במי שמכר חפץ לחברו כדי שיתן לו כור חטין ומשך החפץ שנתחייב לתת לו החטין אע"פ שלא היו ברשותו ולא בא לעולם כלל וא"כ בנ"ד כיון שהבטיחה ליתן להערל הולד הראשון עבור שכר הטיפול חל החיוב אף בדבר שלא כא לעולם בדין שכירות. ואף שכתב המחא"פ שדוקא במתחייב בדשל"בל עבור נתינת חפץ חל החיוב מה שא"כ עבור שכר פעולה היינו דוקא בישראל ומטעם דשכר פעולה חשיב כמו מעות ומעות לא קניא משא"כ בנ"ד שהקונה הוא נכרי שפיר יש לסמוך על דעת רש"י וסיעתו דנכרי קונה במעות. זה תורף דבריו וראויים הם למי שאמרן ובכל זאת יש להשיב עליהם. שזה ודאי שדבר שלא בא לעולם א"א להקנות כלל אף ע"י שכירות או ע"י נתינת חפץ. וכוונת המחא"פ שם הוא שאף שלא נקנה הדשלב"ל מ"מ הבעלים נתחייבו ליתן אותו הדבר כשיבא לעולם ואקרקפתא דגברא מוטל החיוב והב"ד כופין אותו על זה. וזהו שכתב המחא"פ שם דנהי שאין אדם מקנה דשלב"ל אבל אדם מחייב עצמו בדבר שלא ב"ל ע"ש. מזה מוכח להדיא שאין לו להקונה קנין בגוף הדבר רק גוף המוכר מחויב ליתן משום דאדם יכול להתחייב בדשלב"ל וא"כ לענין בכורה הא שיד עכו"ם באמצע פוטר מבכורה זהו דוקא כשיש לו לנכרי קנין בגוף האם או בולד משא"כ במקנה העובר עבור הטיפול שאין לו לנכרי שום קנין בהולד כיון שהוא דבר שלב"ל אף שהישראל מחויב ליתן לו הולד הראשון לכשיולד מטעם שכר פעולה מ"מ מאחר שהוא רק מטעם חיוב לא נפטר מהבכורה כיון שאין לו קנין בגוף הולד וכמ"ש. ובזה נדחה ג"כ מ"ש מעכ"ת ליישב קושית הקצה"ח לדעת הסוברים שגם בהוכר עוברה חשיב דבר של"ב לעולם מאותה שאמרו בנדה דף מ"א ע"א דאתנן חל על עובר קדשים וכמ"ד ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים והיכא זכתה בהולד והא הוי דשלב"ל. וליכא לאוקמי שנתן לה פרה לעוברה כיון דהאם היא קדשים ואינו יכול להקנות לה האם. וע"ז מתרץ מעכ"ת דאתנן הוי שכר פעולה וקונה אף בדשלב"ל. ולפי מ"ש לא יתכנו דבריו. דאיסור אתנן לא הוי רק היכא שיש לה קנין בגוף הטלה ואם הקנה לה עובר אין לה שום קנין בגוף העובר לדעת הפוסקים שזה הוי דבר שלב"ל רק חיוב עליו מטעם שכירות ומש"ה ליכא על הטלה איסור אתנן

ובזה מיושב מה שקשה לכאורה בהא דפרכינן בריש פ"ה בע"ז גבי בא עליה ואח"כ נתן לה והא מיחסרא משיכה וכתבו התוס' שם דאף לר"י שמה"ת מעות קונות מ"מ כיון דחכמים הפקיעו קנין מעות תו לא הוי אתנן. וקשיא מהא דאמרי' בכ"מ דף צ"א אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו ופירש"י דאע"ג דקים לי' בדרבה מיני' כיון שחייב לצאת י"ש חל אתנן. וא"כ כיון שיש לה בהטלה קנין מעות אף דחז"ל הפקיעו הקנין מ"מ פשיטא שחייב ליתן לה הטלה לצי"ש ומילט לייטינן ליה במי שפרע אי לא יהיב לה וכיון שחייב לצי"ש חל איסור אתנן. וכנראה שהגאון בתומים בסי' כ"ח ס"ק ד' הרגיש בזה. ולפמ"ש א"ש דגבי בא על אמו הי' הקנין כדינא כגון דקאי בחצרה וכדומה רק דמשום קלב"מ לא מחייבינן לי' ליתן. אבל לצי"ש לא נפקע הקנין וכיון שיש לה קנין בגוף הדבר לענין לצי"ש חל אתנן. משא"כ בקנין מעות שמחמת תקנת חז"ל נפקע הקנין לגמרי ואין לה חלק בגוף הוולד אף לצי"ש. אלא שהוא מחויב לעמוד בדבורו. וכדאמרינן דברים ומעות יש בהם משום מחוסרי אמנה ומש"ה לייטינן לי' הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו. משמע שרק על המוכר מוטל לקיים דבריו וכיון שאין לה שום קנין בגוף הדבר לא חל איסור אתנן ושפיר מקשי והא מיחסרא משיכה כן נלפענ"ד נכון בס"ד. ולרב הטרדה לא אוכל להאריך יותר. ולענין דינא נראה לפענ"ד לעשות מום בהולד על ידי גרמת נכרי וכדאי הוא סברת מהרי"א לסמוך באיסור דרבנן אמנם באופן אם גם מעכת"ה יסכים לזה

דברי ידידו: