מהרי"א הלוי חלק א פא

א' באם א"כ אם העכו"ם מטפל בהפרה ושהתה אצלו עד שנתגדלה ועבור זה הבטיחו ליתן לו הולד, א"כ כל זמן שלא נתנו לו הולד יש לו חלק בגוף הפרה למ"ד אומן קונה בשבח כלי שהרי הוא השביח את הפרה. ואין זה דומה למה שמבואר ביו"ד סי' רכ"א סעי' ח' שמי שנתן טבלא לאומן לציירה והאומן אסרה על בעלה קודם שפרעו מותרת וכתבו הט"ז והש"ך שם בשם שו"ת הרא"ש שאפילו אם נאמר אומן קונה בשבח כלי היינו ביש ממשות בשבח כגון עצים ועשאן כלים אבל ציור בסממנים לחוד אין בו ממש ע"ש. דכאן כיון שנתפטמה הפרה ונתגדלה אצלו הרי יש ממש בהשבח. וגם בציור בעלמ' כתב הקצ"ח בסי' ש"ו דאמרי' אומן קונה בש"כ כדמוכח בש"ס ב"ק דף צ"ט ולא כתב הרא"ש אלא שאפילו למ"ד אומן קונה בש"כ מ"מ אינו יכול לאסור על הבעלים משום שלא קנה רק השבח דהיינו הציור ואינו יכול לאוסרו משום דחזותא לאו מילתא הוא ע"ש. אבל מאחר דעכ"פ יש לו קנין במקצת מהפרה פטור מבכורה. ומעתה י"ל שהתה"ד אזיל בשיטת רוב הפוסקים דלא אמרינן אומן קונה בש"כ ולכן הוצרך לעשות סניף לסברתו מחמת היתר דחולבת מה שא"כ הרמ"א שביו"ד סי' ק"ך סעי' י' ובאהע"ז סי' כ"ח סעי' ט"ו נראה דספוקי מספקא לי' אם אומן קונה בשבח כלי או לא. ופי' בש"ך בחו"מ סי' ש"ו ס"ק ג' שכ"כ דהוי ספקא דדינא ע"ש וא"כ מש"ה כתבו הרמ"א והש"ך לסמוך על סברת התה"ד דהוי כמקנה האם לולדה ושפיר הוי סניף עוד להתיר ע"פ סברת הפוסקים דקי"ל אומן קונה בש"כ

ומיושב בזה קושית הדגול מרבבה על מה שסתם הרמ"א בסי' ש"ך סעי' ו' כדברי המחבר שאם מקנה חלק בעובר אינו מועיל משום דהוי דבר שלא בא לעולם ובסעי' ז' שם כתב דברי התה"ד דמועיל כשהקנה לנכרי העובר משום דהוי כמקנה בהמה לולדותי'. ולפמ"ש א"ש שלפי שראה הרמ"א שהתה"ד עצמו לא סמך על סברתו להתיר כ"א בצרוף היתרא דחולבת ומש"ה בסעיף ז' דמיירי שהעכו"ם קיבל בהמה מישראל לגדלה שיש מקום עוד לסמוך על הפוסקים שאומן קונה בש"כ סתם כדברי תה"ד דהוי כמקנה האם לולדה משא"כ בסעי' ו' דמיירי שמקנה לנכרי כדי לפוטרה מבכורה ולא נתגדלה כלום בבית הנכרי דלא שייך בזה אומן קונה בשבח כלי שפיר לא סמכינן על סברת התה"ד דהוי כמקנה בהמה לולדה ומשום שהתה"ד גופי' לא סמך על סברתו זאת לחוד ומש"ה סתם הרמ"א כדברי המחבר דהוי דבר שלא בא לעולם ואינו מועיל להפקיע מבכורה

הן אמת שגוף סברת התה"ד שחידש שבמקנה העובר לחוד ג"כ מועיל ולא הוי דשלב"ל דמכיון שרוצה להפקיע מבכורה נעשה כאומר לו קנה בהמה לולדותי'. אנכי בעניי לא ידעתי שהרי בהא דאמרינן ריש בכורות דף ג' ע"ב בעובדא דרב מרי בר רחל דאיהו ידע לאקנויי קנין גמור וחזי לי' אינש אחרינא וכו' ופירשו התוס' והרא"ש דאיהו ידע שאם מקנה העובר הוי דבר שלא בא לעולם והי' מקנה האם לאזני העובר והוי כמו דקל לפירותיו וטעי אינשי ואמרי אזני העובר הי' מקנה כמו פירות דקל ואתו לידי תקלה ע"ש. ומזה נראה להדיא שבמקנה אוזן העובר לא מהני מידי ולא אמרינן דהוי כמקנה האם לעוברה. והנ"ל בזה דהנה צריך להבין מנין לו להתה"ד סברא זו דמסתמא הוי כמקנה האם לולדה. ונראה שהוציא כן מהא דאמרינן בגמ' בכורות דף י"ח ע"ב דאקני' קא מקני לי' מקום בחצרו וניחא לי' דליתעביד מצוה בממונו ופירש"י דמשום הכי הקנה לו מקום בחצרו כדי שיזכה כהן בבכורות כדי שיקיים מצות נתינה לכהן. ועי' במהריט"א שם שהאריך בזה ואע"ג דרע"ק פליג על ר"ט וקיי"ל כרע"ק היינו משום דאית לי' לבעה"ב פסידא במה שיקנה הכהן מקום בחצרו היכא דאיכא ספיקא וכמו שפירש"י שם. ולכך ס"ל להתה"ד דכיון שבזמן הזה מצוה להקנות לנכרי חלק בהאם כדי לפוטרה מבכורה כמו שמבואר בסי' ש"ך סעי' ו' ולהכי אמרינן דכיון דמצוה היא מסתמא אקנויי מקנה לי' חלק בהאם וכמו דאמרי' בגמ' אליבא דר"ט וכאן אפי' רע"ק מודה מאחר דלית לי' פסידא במה שמקנה חלק בהאם ומש"ה הוי כמקנה האם לעוברה. וא"כ לדינא דגמרא שהיו בקיאין להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם וממילא אסור למכור לנכרי האם כדי שלא להפקיע מקדושת כהן כמ"ש התוס' והרא"ש וכיון דאיכא איסורא אמרי' דמסתמא לא הקנה חלק בהאם והוי דבר שלא בא לעולם כמ"ש התוס' והרא"ש משא"כ בזה"ז שאין אנו בקיאין להטיל מום ואיכא מצוה להקנות האם כמ"ש הטור וב"י סי' ש"ך שפיר כתב התה"ד שמסתמא הקנה חלק בהאם וכדאמרו בבכורות דף י"ח הנז"ל. וזה נכון בס"ד. ובזה מיושב מה שהקשה מעכת"ה על המהרי"א מתוספתא שהביאה הרא"ש פ"ד דב"ב המוכר ולד בהמתו לא עשה ולא כלום. ולפמ"ש גם המהרי"א לא קאמר רק היכא דאיכא מצוה בהקנאת האם כדי להפקיע מבכורה בשביל שלא יבא לידי תקלה ומש"ה אקנויי אקני לי' לנכרי חלק בהאם. אבל בהך דתוספתא דליכא שום מצוה גם מהרי"א מודה דלא מהני. אמנם מ"ש מעכת"ה דהמהרי"א לא קאמר רק בשהקנה לנכרי אחר שכבר נתעברה משא"כ בנ"ד שבשעה שהבטיחה ליתן לנכרי הולד לא נתעברה גם לדעת מהרי"א הוי דבר שלא בא לעולם. מדברי המהרי"א שם לא משמע הכי שכתב וכ"ש נ"ד שכבר ראו האם מעוברת מזה משמע שגם באינה מעוברת ג"כ מועיל. מיהו בנ"ד שלאחר שהוכר העובר בא הערל ואמר שהעובר הוא שלו עבור הטיפול ולא חזר הישראל מן המקח. וא"כ בזה גם הדגמ"ר מודה דמהני כמ"ש הוא ז"ל בנו"ב מהד"ת סי' קצ"א קצ"ב שיש לסמוך בזה על דעת הרמב"ם שבהוכר עוברה חשיב דבר שבא לעולם. ואף שאז לא היה קנין מעות ולא משיכה מ"מ כיון שמגיע להערל שכר עבור הטיפול והמזונות א"כ לא מבעי' לדעת הרמב"ם שהביא המחבר בסי' ר"ד סעי' ו' דמלו' קונה במכר וחשיב כמו נתינת מעות אלא אפילו לדעת הראב"ד מ"מ בחוב הבא מחמת מכר גם לדעתו קונה כמ"ש הסמ"ע שם ס"ק ט"ו. וכן משמע מדברי המחבר בסי' קצ"ט דאל"כ יקשה על המחבר שכתב שם סעיף ב' שבמלוה הבא מחמת מכר קנה ומשמע אפילו אם לא אמר בהנאת מחילת מלוה ובסי' ר"ד שם הגיא שני דעות בזה. אלא ע"כ שבחוב הבא מחמת מכר גם לדעה השני' בסי' ר"ד חשיב כמו נתינת מעות. ומ"ש הרמ"א בסי' קצ"ט שלא קנה רק בהנאת מחילת מלוה היא דעה שלישית. וכיון שלדעת רוב הפוסקים חשיב חוב הבא מחמת מכר כמו מעות בעין א"כ בנ"ד שמגיע להערל חוב עבור הטיפול חשיב כחוב הבא מחמת מכר ולדעת הפוסקים דבנכרי מעות קונות קנה הנכרי הולד לאחר שהוכר העובר דהוי כבא לעולם לדעת הרמב"ם. ואף שכתב הש"ך בסי' ש"ך ס"ק ח' בשם הב"ח שאם ישראל היה חייב לעכו"ם ואמר לו העכו"ם פרתך קנויה לי במעות שאתה חייב לי דאין זה קנין מעות שם מיירי בחוב מחמת מלוה וכדעת רוב הפוסקים שלא כהרמב"ם בסי' ר"ד סעי' י' משא"כ בנ"ד שמגיע להנכרי עבור הטיפול דהוי כחוב הבא מחמת מכר שבזה דעת רוב הפוסקים דקונה וכמו שהוכחתי מדברי המחבר בסי' קצ"ט סעי' ב' וכיון דהוי קנין מעות לאחר שהוכר עוברה שפיר איכא סניף להתיר ולסמוך על דברי מהרי"א שגם הקנין הראשון מועיל דהוי כקונה הבהמה לעוברה

מיהו עדיין יש לעורר בזה לפי מ"ש הרה"מ בפ"ז מה' מכירה הל' ד' בטעם הדבר שחוב הבא מחמת מכר קונה וז"ל וא"ת במה יקנה והא הנך מעות ליתנייהו בעולם