מהרי"א הלוי חלק א פ

הראי' והפיהוק שני ענינים הם אלא שהפיהוק הוא גורם הראי' מש"ה אמרינן שגם הפיהוק של ער"ח הוא גורם שתראה ביום שלאחריו. משא"כ בהרגשה כמו דמחזיקינן לה לרואה בהרגשה א"כ בעי' הראיה בשעת הרגשה דוקא. וזה דבר שאין הדעת סובל כלל לומר שע"י פתיחת המקור של אתמול ראתה היום שודאי הראיית דם הוא תמיד בעת פתיחת המקור. וגם בריש נדה בגמ' הנז"ל הפי' הוא דחיישינן שמא הרגישה בשעת הטלת מ"ר או בשעת שינה וראתה אז ומש"ה מטמאי ב"ה למפרע אבל א"א לומר כלל דע"י הרגשה שמקודם ראתה עכשיו וז"פ ומבואר. ואין לומר שאם ראתה בפעם ג' בר"ח בלא הרגשה אם כן ניחוש שמא הי' הדם בבית החיצון בשעת הטלת מ"ר שהטילה היום בר"ח והרגישה אז וא"כ שפיר ראתה ג"פ בר"ח בהרגשה והוי וסת גמור דגם ז"א שמבואר הדבר בש"ס פ"ק דנדה שאף דמטמאין אותה למפרע מ"מ לענין ז' נקיים ולענין קביעת וסת הולכין אחר שעת הראי' וא"כ כיון שהראיה היא שלא בהרגשה לא קבעה וסת. וזה ברור מאוד

ובמה שכתבתי אמרתי ליישב קושית הגאון בעל חוות דעת בהא דקיי"ל בש"ע סי' קפ"ד סעי' ו' שאם וסתה נמשך שני ימים או ג' אינה צריכה לפרוש אלא עונה הראשונה של הוסת. והקשה הגאון הנז' שהרי אין אנו בקיאין להפריש בין מיני דמים א"כ הי' לנו לחוש שמא מה שראתה ביום הראשון הי' דם טהור בכל הג' פעמים ועיקר הראיית דם טמא הי' ביום השני וכפ"ז הי' לנו לחוש לקביעת וסת לראיית יום השני שהוא עיקר הראי' ע"ש. אמנם לפמ"ש י"ל עפ"מ שמבואר בש"ס נדה דף ס"ג אלו הן הווסתות מפהקת וכו' ושופעת ואמרי' בגמ' עלה ה"ד שופעת כגון ששופעת דם טמא מתוך דם טהור יעו"ש. ומדברי הגמרא הזאת זכינו ללמוד דאם אשה רגילה לראות דם טהור ואח"כ דם טמא בכל פעם שתרא' דם טהור צריכ' לחוש שמא תרא' אח"כ דם טמא. כמו בפיהקה וראתה שכל פעם שתפהק צריכה לחוש שמא תראה. וא"כ כמו בפיהקה ג"פ בר"ח וראתה. בכל ר"ח שתפהק צריכה לחוש שמא תראה ואם לא פיהקה אינה חוששת. כן נמי אם ראתה בר"ח דם טהור ואח"כ דם טמא בכל פעם שתראה דם טהור בר"ח צריכה לחוש שמא תראה אח"כ דם טמא ואמנם אם לא ראתה דם טהור בר"ח אינה חוששת. וא"כ מיושב היטב קושי' החו"ד הנז"ל שאם ראתה בניסן אייר סיון בכל פעם כ"א כ"ב כ"ג לחודש דקיי"ל בש"ע שאינה חוששת רק לעונה הראשונה ואם עברה עונתה ולא ראתה מותרת מאי אמרת שמא ראיית עונה הראשונה בכל פעם הי' דם טהור ועיקר הראיי' היא אח"כ וכקושי' החו"ד הרי אם תאמר כן א"כ קבעה לה וסת לראות דם טמא אחר ראיית דם טהור א"כ מאחר שבר"ח תמוז עברה העונה הראשונה ולא ראתה א"כ כיון שלא ראתה הדם הטהור גם דם טמא לא תראה עוד שכמו בפיהקה ג"פ בר"ח וראתה אה לא פיהקה בר"ח הרביעי אינה חוששת ה"ה גם כאן אם לא ראתה דם טהור בר"ח הרביעי א"ח שמא תשוב תראה עוד ומש"ה טהורה היא מכאן ולהבא. ודו"ק היטב. ויש ליישב בזה דברי הרמ"א בסי' קפ"ט סעי' י"ג. ומחמת חולשת גופי לא אוכל להאריך

ואת אשר נסתפק כ"ת עוד בהא שאין עושין סחורה בדברים האסורים אם עבר וקנה או מכר אי הוי זביני' זבינא. ורצה לדמות להך דאמרי' בש"ס כתובות דף פ"א ב' כיון דאמרי רבנן לא ליזבון לא הוי זבינא. הדבר פשוט שלא דמי כלל דהתם אמרו רבנן לא ליזבן כדי שלא יצאו הנכסים לגמרי מרשות האשה ומש"ה אף בדיעבד אין המכירה מועלת משא"כ הכא דאיסורא מבחוץ רכיב עלי' ואיסורא דעביד עביד והמקח קיים. איברא דהסמ"ע והב"ח והש"ך בחו"מ סי' ר"ח רצו לדמות מקח הנעשה באיסור להך גמר' דכתובות הנז"ל. אמנם בש"ע שם לא קיי"ל כן ובכל מקח הנעשה באיסור המקח קיים. ונ"ל ראי' לזה מהא דאמרי' בקדושין דף נ"ו ע"א אין לוקחין בהמה כו' ואם לקח וכו' יעו"ש היטב שמשמע שם שמקח הנעשה באיסור מדינא המקח קיים ואף דהתם קנסינן ע"ש בסוף הסוגיא מקנסא לא ילפינן אבל עכ"פ מוכח דמדינא המקח קיים. ובע"כ צריך לחלק בין הך דקדושין להך דכתובות מטעם שכתבתי. ועי' ביו"ד סי' ר"ל בהג"ה. ולאשר אין בידי כעת שום ספר לעיין בו ואני כותב כפי העולה על זכרוני לזאת אנכי מוכרח לקצר ועד השלשה אני בא מ"ש מעכ"ת להקשות לשיטת הרא"ש שאם גבה ההקדש רבית קצוצה אין צריך להחזיר א"כ משכחת אף שבדיניהם מוציאין מלוה בדינינו אין מוציאין ממלוה. הנה הדבר פשוט דסוגי' הש"ס לא מיירי רק בהדיוט ולא בהקדש ותדע שהרי גם בקרקעות משכחת לה דאין רבית בקרקע וע"כ דהש"ס מיירי דוקא במטלטלין וכה"ג. גם מ"ש כבודו שבזה מיושב הא דקאמר בש"ס ולוקמא ברבית והקשו בתוס' דהא בריבית אין לוקין משום שניתן להשבון וע"ז מתרץ מעכ"ת דמשכחת לה ברבית הקדש דל"נ להשבון לשיטת הרא"ש. ולא הבנתי כלל דמי ילקה בהקדש והלא הגזבר לא לקח הרבית לעצמו. ועי' ביו"ד סי' ק"ס סעי' ט"ז וגם הטו"ז החולק שם מודה בזה ע"ש היטב ודו"ק. ולרב טרדותי לא יכולתי להאריך. דברי ידידו הדו"ש באהבה: ס' עג ב"ה מוש"ק ג' טבת תרל"ח לפ"ק לבוב. באפוקי שבתא ברכתא טבתא וחיי אריכתא לכבוד ש"ב ידיד נפשי ולבי הרב הגדול החריף ובקי משנתו קב ונקי צח השכל ונקי הרעיון יקר הערך כקש"ת מוה' צבי הירש תאומים נ"י האבד"ק חראסקוב יע"א

מכתב יקרתו הגיעני. צר לי מאוד לראות אשר הדרת כבודו אינו בקו הבריאות. ד' יחלימהו ויחזקהו לימי עלומיו ישיבהו ישלח דברו וירפאהו. ובדבר שאלתו איש שהי' לו פרה ואשתו נתנה אותה לערל להחזיקה כל ימות החורף ובעד הטיפול והמזונות הבטיחה ליתן לו שני רייניש והולד הראשון אשר תלד. ובעת הבטחון היתה הפרה ברשות הערל ובימות הקיץ נלקחה הפרה מהנכרי ונתעברה הפרה בבית הישראל. וכשהוכר העובר בא הערל ואמר לאשת הישראל ידוע תדע שהולד הראשון לי הוא כפי הפיסוק בעד הטיפול והמזונות ואח"כ ילדה זכר. ונסתפק מעכת"ה אם יש עליו קדושת בכורה. וכתב שאף שמבואר ביו"ד ס"ס ש"כ בהג"ה בשם מהרי"א דעכו"ם שקבל בהמה מישראל לגדלה והי' חפץ חלק בולדות פטורה מבכורה והש"ך שם ס"ק ט' סיים בשם מהרי"א שזה לא מיקרי דשלב"ל משום דנעשה כמקנה הבהמה לולדותי'. מ"מ בדגמ"ר שם חולק ע"ז וכתב שהמהרי"א לא התיר רק בצרוף היתר דחולבת כמבואר שם להדיא ס"ס ק"ל. ועי' בט"ז שם ס"ק ח'. וכן כתב בשו"ת נו"ב מהד"ת חיו"ד סי' קצ"א וסי' קצ"ב ובאמת שהדבר יפלא על הרמ"א והש"ך שהביאו דברי מהרי"א בסתם שהרי המהרי"א גופי' לא סמך טל סברתו להיתר כי אם בצרוף התירא דחולבת

ולכאורה רציתי לומר בזה דכיון שיד עכו"ם באמצע פוטר מבכורה בין אם יש עכו"ם חלק בולד