מהרי"א הלוי חלק א עט

בהכרזה ילדה פרה האחת זכר. ונסתפק מעכ"ת אם יש על הולד קדושת בכור

והנה מעכ"ת פתח בהיתרא תחילה עפמ"ש בשו"ת צמח צדק סי' ס"ד בנכרי שנתן לישראל איזה סך לקנות פרה עבורו והישראל קנה פרה מעוברת וילדה זכר ופסק שאין על הולד קדושת בכורה ואף שמדינא לא קנה הנכרי מ"מ כיון שהישראל קנה הפרה במעותיו של נכרי א"כ שיעבודא דנכרי על הפרה ובאם לא ישלם לו יתפוס את הפרה ומש"ה מיקרי יד נכרי באמצע כיון שהנכרי קודם לגבות ממנה יותר מבע"ח אחר וא"כ ה"ה בנ"ד מאחר ששרי המשפט עיקלו ומשכנו את הפרה והם קודמים לבע"ח אחרים. אלא שמעכ"ת הביא בשם מהרי"ט אלגאזי ריש פ"ב דבכורות שדחה דברי הצ"צ מכח דברי התוס' בפסחים דף ו' ובב"מ דף ע' ע"ב ד"ה ואי דדוקא כשהבהמה היתה מתחילה של הנכרי בזה דוקא אמרינן דהיכא דאי לא משכח זוזי תפיס ולדות הוי יד נכרי באמצע אבל בבהמת ארנונא שהיתה מתחילה של ישראל בזה היכא דמצי ישראל לסלוקי בזוזי לא נכנסה לרשות הנכרי וחייבת בבכורה. וא"כ גם בנדון הצ"צ ובנ"ד כיון שהפרה היתה מתחילה של ישראל אע"ג דשיעבודא דנכרי על הפרה כיון דהישראל מצי לסלוקי בזוזי חייבת בבכורה. זהו תוכן דברי מעכת"ה. ובעניי לא זכיתי להבין דברי מהרי"ט אלגאזי הנ"ל. דהתוס' בפסחים ובב"מ שם לא כתבו כן רק ללישנא קמא דרבא שבהמת ארנונא חייבת בבכורה היכא דמצי לסלוקי בזוזי ולזה הקשו הרי אי לא משכח זוזי תפיס ולדות ובכה"ג פטור במקבל צ"ב מן הנכרים ומש"ה הוצרכו לחלק בין אם הפרה היתה מתחילה של נכרי או של ישראל. אבל לפי מה שפסקו הפוסקים כלישנא בתרא דרבא מבואר להדיא שגם אם היתה הבהמה מעיקרא של ישראל וגם מצי לסלוקי בזוזי אפ"ה כיון דאי לא משכח הנכרי זוזי תפיס ולדות פטור מבכורה וכפשטא דגמ' בב"מ הנז"ל

גם דברי פסקי מהרא"י סי' ק"ל נפלאו ממני שכתב שאם הכח ביד הישראל הנותן בהמה לנכרי לטפל בה ליתן דמי' לא חשיב יד נכרי באמצע וחייב בבכורה מאחר שעיקר הפרה היתה מתחילה של ישראל והביא ראי' מדברי התוס' הנ"ל וזהו תימה שלפי מה דקיי"ל כלישנא בתרא בפסחים מוכח משם להיפך והתוס' חלקו בהכי רק לל"ק דרבא וכמ"ש

גם מה שהקשה במהרי"ט אלגאזי שם על הצ"צ מהא שכתבו הקדמונים דלמ"ד מעות בנכרי אינו קונה אם קנה הנכרי במעות לא נפקע קדושת בכורה והרי לדעת רוב הפוסקים נכרי שמכר קרקע לישראל בכסף אף שכל המחזיק זכה מ"מ צריך המחזיק ליתן דמי הקרקע לישראל הקונה משום דניהו שלא קנה בכסף לבד עד שיכתוב את השטר מ"מ משכנתא הוי גבי' כמבואר בחו"מ סי' קצ"ד ובסמ"ע שם ס"ק י'. וח"כ ה"ה בנכרי שנתן מעות על הבהמה אף דמעות בנכרי אינו קונה מ"מ הרי יש להנכרי עליה תורת משכון ופטור מבכורה. אלא ע"כ דשיעבוד הנכרי אינו מפקיע מבכורה ודלא כדעת הצ"צ. ולפענ"ד לק"מ דהתם שאני דכסף בקרקע הוא קנין גמור כדכתיב שדות בכסף יקנו רק שהישראל לא גמר בדעתו לקנות רק בשטר ואי הוה אמר אי בעינא בכספא אקנה הי' מועיל ומש"ה אמרינן דניהו דלא סמכא דעתי' דישראל לקנות קנין גמור עכ"פ גמר הישראל הקונה לקנותו בתורת משכון. משא"כ בנכרי שנתן מעות לקנות פרה לדעת הסוברים דמשיכה קונה בנכרי קנין מעות לא מהני ולא מידי ואין כאן התחלת קנין כלל א"כ גם תורת משכון אין להנכרי עליו ומש"ה חייבת בבכורה. וראי' לזה מהא דאמרינן בגמ' בכ"ד דבר תורה מעות קונות ומ"ט אמרו משיכה קונה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליי'. ואם כדברי מהרי"טא דאע"ג שאינו קונה מ"מ יש להלוקח על המטלטלין תורת משכון. וא"כ יש להלוקח אחריות על המשכון כדין ש"ש לדעת רוב הפוסקים וכיון שהמוכר לא הוי אלא ש"ת כמ"ש התוס' בערובין דף פ"א ע"ב ד"ה שמא וא"כ עדיין יאמר לו המוכר נשרפו חטיך בעלי'. ועי' בחו"מ סי' ע"ב סעי' ז'. ובע"כ כמ"ש דהיכא דלא הוי קנין כלל אי מה"ת אי מדרבנן גם משכון לא הוי. אבל לעולם היכא שיש להנכרי תורת משכון ושעבוד על הפרה נפקע קדושת בכורה וכסברת הצ"צ. ועי' בר"ן ר"פ שבועת הדיינין שכתב בשם הר"י הלוי דמש"ה משכון שלא בשעת הלואתו לא חשיב הילך משום דדוקא בשעת הלואתו אמרינן דקנו לי' מעותיו להיות משכון משא"כ שלא בשעת הלואתו דליכא מעות ומלוה אינו קונה במכר ומשיכה ג"כ לא מהני משום דמנה אין כאן משכון אין כאן א"כ במה קנה המלוה בתורת משכון ע"ש. וא"כ גם אנו נאמר דדוקא התם שנתן הישראל מעות דמי הקרקע אף שלא קנה לגמרי משום דלא סמכא דעתי' מ"מ כיון דאיכא קנין כסף קנה להקרקע לתורת משכון משא"כ במטלטלין במה קנה הנכרי להפרה לתורת משכון מאחר דמעות אינו קונה וכמ"ש הר"י הלוי. עכ"פ הראיתי לדעת בס"ד כי יש מקום לדברי הצ"צ. וגם שאר דברים שכתב מעכ"ת נראין נכונים. וכבר התירו האחרונים בספק בכור להטיל בו מום ע"י עכו"ם ועי' בשו"ת בית אפרים סי' פ"א. וכבוד יקרתו רב כחו וחילו לאורייתא לעשות כתורה. דברי ידידו

סי' עב ב"ה י"ט תמוז תרכ"ה לפ"ק. לידידי הרב וכו' כש"ת מוה' פנחס שפירא נ"י

הנני בזה למלאות חפצו הטהור ולהשיב על ספקותיו כיד ד' הטובה עלי. את אשר נסתפק כ"ת אם ראתה שני פעמים בהרגשה ופעם ג' שלא בהרגשה אם נקבע לה וסת כיון דשלא בהרגשה הוא טהורה מה"ת א"כ אין לה וסת או דלמא דדוקא לענין טומאה וטהרה הוא גזה"כ טהורה היא שלא בהרגשה אבל מ"מ כיון שלמודה לראות בזמנים הללו שפיר נקבע לה וסת. הנה לדבריו גם אם ראתה שלשה פעמים שלא בהרגשה איכא לספוקי כה"ג שאף שטהורה היא מ"מ מאחר שלמודה לראות בזמנים הללו קבעה וסת והרי הדבר מבואר להדיא בש"ע ס"ס ק"צ שאין בכתמים משום וסת ע"ש. ומבואר שם בטו"ז שלענין וסת תליא בטומאה דאורייתא ע"ש. ועי' בסי' קפ"ט סעי' כ' שאם ראתה שני פעמים בר"ח ע"י פיהוק ובפעם ג' ראתה בר"ח בלא פיהוק איגלאי מילתא שאין הפיהוק גורם אלא ר"ח. א"כ גם בנדון שלנו הי' לנו לומר מאחר שבפעם ג' ראתה בר"ח בלא הרגשה איגלאי מילתא שאין ההרגשה גורמת אלא ר"ח. וא"כ כמו דהתם אמרינן שע"י שראתה בפעם שלישי בר"ח בלא פיהוק הוי כאילו ראתה כל הג' פעמים בלא פיהוק כן נמי בנ"ד מהראוי לומר כיון שבפעם הג' ראתה בלא הרגשה הוי כאילו ראתה כל הג' פעמים בלא הרגשה. וא"כ היינו הך דינא ממש המבואר בס"ס ק"צ שאין בכתמים משום וסת

ולכאורה רציתי לומר כיון שמבואר בסי' קפ"ט סעי' כ' שם שאם פיהקה בערב ר"ח אמרינן שפיהוק השלישי של ער"ח גרם לה שתראה בר"ח וא"כ לפי מה דאיתא בש"ס ריש נדה דף ג' דאיכא חששא שמא הרגישה כשהטילה מי רגלים או כשהיתה ישנה הה"נ בנ"ד הי' לנו לחוש לחומרא דכיון שראתה שני פעמים בהרגשה לכך אף שראתה בפעם ג' שלא בהרגשה מ"מ איכא למיחש לחומרא שמא בפעם ג' הרגישה מקודם בשעת הטלת מ"ר או כשהיתה ישנה. ואף שההרגשה לא היתה בשעת הראי' תלינן הראי' בהרגשה שהי' מקודם וכמו דהתם תלינן הראי' הג' בפיהוק שהי' בער"ח. אמנם באמת הא ליתא דדוקא בפיהוק שבאמת