מהרי"א הלוי חלק א עז

אמנם הגאון בעל נו"ב מהד"ת סי' פ"ז דקדק מלשון הרשב"א בתשו' שם שלא התיר רק אם יוצא דם מהבעל אף שלא בשעת הטלת מי רגלים אבל אם לא הי' דרכו להוציא דם רק בשעת הטלת מ"ר לא הי' מועיל לתלות בהבעל. ובנ"ד לא ראה דם רק בשעת הטלת מ"ר

אבל באמת נראה לי שבנ"ד לכ"ע תולה בהבעל ולא הויא בחזקת רואה מ"ת. והוא ע"פ מה שמבואר בסי' קפ"ז סעי' ה' בהג"ה ובש"ך שם ובנקה"כ סק"י באשה שיש לה וסת ויש לה מכה תולה במכתה אף אם אינה יודעת אם מכתה מוציאה דם אבל זה דוקא לענין שלא להחזיקה ברואה דם מ"ת ומ"מ טמאה היא לבעלה וצריכה ספירת ז"נ וטבילה משא"כ אם יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם אז היא טהורה לגמרי לבעלה בלא ז"נ ע"ש. ומעתה ניחזי אנן לפי מה שחידש לנו הרשב"א דכי היכא שהאשה תולה במכתה ה"נ תולה היא במכה של הבעל ואם כן מש"ה הצריך הרשב"א דוקא שרואה הבעל דם אף שלא בשעת הטלת מ"ר שע"י כן אנו רואין שיש לו מכה שדרכה להוציא דם ולכך תולה בו אף שלא בשעת וסתה וטהורה היא לבעלה גם בלא ז"נ. משא"כ אם אין הבעל מוציא דם רק בשעת מ"ר א"כ כיון שבשעה שנגע באשתו או בעלה לא היה מטיל מ"ר וא"כ הוי אז כמכה שא"י אם מוציאה דם ואין תולין במכה כזו. אמנם כל זה אם אנו באין לדון לטהר האשה בלא ז"נ וכמבואר בתשוב' הרשב"א ובב"י ס"ס ק"צ שהם מיירי להדיא לטהר האשה בלא ז"ל משא"כ לענין חשש ר"ד מ"ת שתולה במכה אף שא"י אם מוציאה דם וכמ"ש ניהו שאין הבעל מוציא דם רק בשעת הטלת מ"ר הרי עכ"פ נתברר לנו שיש להבעל איזה מכה שם והרי לענין רואה מ"ת קיי"ל שתולה במכה אף שא"י שמוציאה דם כלל

איברא שלפ"ז דינו של הנו"ב שם צ"ע בזה שאסר את האשה לבעלה לעולם משום רואה מ"ת מכח דקדוקו בדברי הרשב"א הנ"ל דבעינן שיוציא דם אף שלא בשעת הטלת מ"ר וכבר כתבתי והוכחתי שהרשב"א לא החמיר בזו רק לענין שתהא צריכה ז"נ ולא לענין רואה מ"ת. ונ"ל עפמ"ש הש"ך בס"ק כ"ד בטעם הדבר שלענין רואה מ"ת סגי גם במכה שא"י אם מוציאה דם משום דסמכינן גם על המרדכי דבאשה שיש לה וסת לא הויא כלל רואה מ"ת. א"כ הגאון בנו"ב שמיירי שם באשה שפסק וסתה וגם לא היתה זקנה גמורה ע"ש שנסתפק אם מקפדת כשקורין לה אימא בפני'. וגם בזקנה גמורה מ"מ אין זה דומה לאשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה ועי' ס"ס קפ"ט. וכיון דבנדון של הנו"ב לא הי' שם סיוע של דעת המרדכי מש"ה החמיר אם לא מוציא הבעל דם שלא בשעת הטלת מ"ר. משא"כ בנ"ד שיש לה וסת עכשיו ובכי האי גוונא מבואר ברמ"א ובש"ך שתולין במכה גם בא"י אם מוציאה דם א"כ גם במכתו של בעל תולה אף אם אינו מוציא דם רק בשעת הטלת מ"ר מ"מ לא גרע מן מכה שאין אנו יודעין אם מוציאה דם כלל. וז"ב מאוד

והנה בתשו' נו"ב מהד"ת סי' הנז"ל עמד בהא שלא מצינו בשום מקום בש"ס שהאשה תולה את הדם בבעלה (רק בכתם אמרו ותולה בבנה ובבעלה) זולת באיש ואשה שעשו צרכיהן ונמצא דם על הספל ע"ש. ולפי ענ"ד הי' מקום לומר בזה שבאמת מהראוי לומר כ"נ וכ"ה ומהיכי תיתי נתלה את הדמים שראתה האשה לומר שבאו מהבעל משא"כ בנמצא דם על הספל שע"כ הדם בא לספל ממקום אחר א"כ ממילא יש לספק ג"כ שמא בא מן הבעל. ועי' באו"ח סי' תס"ז ובאחרונים שם. ומש"ה בנדון של הנו"ב שנמצא דם על עד שלה אינו תולה בבעלה משא"כ בנ"ד שנמצא על עד שלו א"כ אמרינן כ"נ וכ"ה ותולין שבא מהבעל. ועי' בתוס' נדה דף נ"ח ד"ה ולענין. וע"ש בתוס' דף י"ד ד"ה וניחוש שכתבו דבנמצא על עד שלו איכא הוכחה דלא אתי מגופה ועי' בט"ז סי' ק"צ ס"ק כ"ד ע"ש ודו"ק. ומש"ה כל שיש מקום לתלות בהבעל כגון שיש לו מכה אנו תולין שמהבעל אתי ולא מגופה מדלא נמצא גם על שלה

מכל הלין טעמי נראה לפענ"ד ברור להלכה ולמעשה שהאשה הזאת מותרת לבעלה. אמנם יזהיר את הבעל שלא יבא עליה בליל טבילה כי אם בלילה שלאחרי' שבזה יש לנו עוד צד להקל ע"פ מ"ש קצת מהאחרונים שהטבילה גורמת. גם יזהיר מעכת"ה אותו שלא יבעול בדוחק ובחימום רק בנחת ובמתון. ויסלח נא מעכת"ה להודיעני אם היתה הביאה הזאת בהיתר וד' הטוב ישלח דברו וירפאה. דברי ידידו הדוש"ת: סי' ע

ב"ה יום ה' ח"י אדר ראשון תרל"ח לפ"ק לבוב. דברי שלום ואמת לכבוד ידידי הרב החריף השנון זית רענן המופלג בתורה וביראת ד' טהורה כקש"ת מוה' העשיל קלאהר פעלד נ"י

מכתבו הגיעני בדבר הציקאריע אשר יצא הקול עלי' כי מערבין בה שומן איסור. ומעכ"ת כתב להתיר ע"פ דברי הרמ"א בתשובותיו סי' נ"ד שהתיר שמן זית שהי' בו חשש תערובת איסור שומן מטעם דהוי נטל"פ. ודברי תימה הם. מה ענין שמיטה אצל ה"ס ואם הרמ"א שם כתב להוכיח בראיות ברורות דשומן בשמן הוי לפגם ומשום דשמן צריך להיות מבושם. נבוא מזה להתיר כל תערובת איסור שבעולם. ח"ו לא תהא כזאת בישראל. גם מ"ש מע"כ שבודאי יש בו ששים שהרי אין מרגישין בו טעם איסור ומטעם זה התיר הרמ"א ג"כ בשמן זית. לפענ"ד לא דמי דהתם השמן נאכל בעינו ואפ"ה אין הטעם איסור נרגש אז שפיר איכא הוכחה דאיכא ששים. משא"כ בציקאריע שלעולם אינו נאכל בעינו רק לאחר שנתבשל במים אפשר שאין ששים בהציקאריע לבטל האיסור המעורב ונעשה כל הציקאריע נבלה ואעפ"כ אין נרגש הטעם מחמת שנתוסף אח"כ מים ובצרוף המים יש ששים. גם מ"ש מע"כ להתיר מאחר שיש פאבריק אחת שבודאי אינה מערבת שומן איסור בהציקאריע א"כ דמי להך דאמרי' פ"ב דכתובות אם יש שם מחבואה אחת מצלת על הכהנות כולן. וכעין שכתב המרדכי לענין היתר כבשים שדרך לתת בהן יין. הן אמת שמדברי הרמ"א בתשו' שם משמע שגם באיסור דאורייתא סמכינן על סברא זו להתיר ספק תערובת איסור אם ידוע שאחד אינו מערב משום דדמיא למחבואה. אבל מדברי הרמ"א ביו"ד סי' קי"ד סעי' י' בהג"ה לא משמע כן שכתב ואם ידוע שאחד אינו מערב בו יין וכו' מותר ליקח מכולן וכו' דתלינן לקולא וכו' וכן כל כיוצא בזה באיסורי דרבנן. משמע להדיא שדוקא באיסור סתם יינן דרבנן סמכינן ע"ז. וכמו שמתירין שבויה דאסורה רק מדרבנן דמן התורה לא חיישי' כלל לשמא נאנסה משום דמנוולא נפשה לגבי שבאי. ועי' בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' ק"ג וכ"כ הש"ך בסי' קי"ד ס"ק י"ח דדוקא באיסור דרבנן סמכינן ע"ז. וכן מוכח עוד מדברי הש"ך שם ס"ק כ"א גבי היתר הכרכום דלענין חשש שמזלפין על הכרכום סתם יינן כתב להתיר משום דאי אפשר דליכא חד עכו"ם שאינו מזלף ואמרינן בכתובות אם יש שם מחבואה אחת וכו' ולענין החשש שמערבין בהכרכום חוטי בשר יבש כתב הש"ך להתיר מטעם ביטול ברוב ואמאי לא כתב הש"ך גם כאן להתיר משום דדמי למחבואה אלא ע"כ דהיתר זה לא מהני רק לענין סתם יין דרבנן ולא לענין חשש תערובת חוטי בשר נבלה. וכן מוכח מדברי התוס' בקדושין דף ל"ו ע"ב ד"ה כל שהקשו איך אנו נהנין מהכרמים שהנכרים מבריכין בכל שנה ואפ"פ שאין כולם מבריכים הי' לנו לילך אחר הרוב