מהרי"א הלוי חלק א עו

כתב דהך ברייתא דרואה מ"ת אתיא כרשב"ג משום דלרבי בתרי זימני הוי חזקה. והתוס' כתבו שברואה מ"ת גם רבי מודה דבעי' ג' זימני לאחזוקה כדאמרי' לעיל למה שלא מנו חכמים ג' דהואיל שאינו וסת גמור מודה רבי דבעינן ג' פעמים. משמע שלדעת רש"י רואה מ"ת הוי וסת גמור ומש"ה סגי בשני פעמים ולכן מוקי רש"י הברייתא כרשב"ג. וא"כ לשיטת רש"י דרואה מ"ת הוי וסת גמור בטלו דברי הנו"ב. ולדעתי העני' נראה להוכיח מדברי רש"י להיפך. כי המעיין היטב בסוגיא שם יראה שכתב רש"י בדה"מ ותנשא לאחר דהיינו לבעל שלישי דאתיא כרשב"ג ואמאי לא כתב כן רש"י מקודם בבעל ראשון דמשמשת פעם ראשונה ושני' ושלישית דאתיא כרשב"ג דלרבי לא תשמש רק שני פעמים. אלא ע"כ גם רש"י ס"ל דרואה מ"ת הוא וסת גרוע ומודה רבי דבעי' ג' זימני לאחזוקה ברואה מ"ת רק דס"ל לרש"י שלאחר שכבר הוחזקה לראות ג"פ מ"ת לענין לאחזוקה בכל האצבעות זהו דמי לשאר וסתות וסגי לרבי בב' פעמים ומש"ה אוקמה לברייתא כרשב"ג. אמנם התוס' אפשר דסוברים שגם ד"ז שאנו מחזיקין אותה לכל האצבעות הוא וסת גרוע ומודה רבי דבעינן ג"פ. או אולי שהתוס' דייקו כן מלשון רש"י שכתב בד"ה דברי רבי דרישא כולה אתיא כרשב"ג ותיבת כולה הוא מיותר ואמאי לא כתב רש"י דרישא אתיא כרשב"ג ומזה הוכיחו התוס' שגם מה שמותרת לשמש בבעל ראשון ג' פעמים אתיא כרשב"ג ולכך לא הקשו התוס' על דברי רש"י הראשונים ד"ה ותנשא דשם קאי לענין נשואין לבעל שלישי ובזה גם התוס' ס"ל דלרבי סגי ב' פעמים דהחזקת אצבעות הוא וסת גמור כמו כל הוסתות ולא נחלקו רק על מה דמשמע מדברי רש"י בד"ה דברי רבי דכל הברייתא אתיא כרשב"ג משמע דלרבי גם לבעל הראשון אסורה אחר ב' פעמים. וראי' גדולה לדברי מדברי הסמ"ג שהביא הב"י ר"ס קפ"ז דס"ל שאסורה להנשא לבעל שלישי ומשום דס"ל כרבי ואעפ"כ כתב שמותרת לשמש שלשה פעמים בכל פעם משום דאזיל בשיטת התוס' דבוסת גרוע כי האי מודי רבי דבעי' ג"פ. משא"כ לענין החזקת האצבעות זה דמי לשאר וסת וסגי לרבי ב"פ. ובאמת י"ל שגם רש"י סובר כן וכמו שהוכחתי למעלה מדלא כתב ארישא דמותרת לשמש ג"פ דאתיא כרשב"ג. ומ"ש בד"ה דברי רבי דרישא כולה אתיא כרשב"ג אפשר שכוונתו לרבות הא דתניא ואם יש לה מכה וכו' שהוכיח הרשב"א בתיה"ב הארוך מלשון זה שאפילו באינו ידוע שמכתה מוציאה דם תולה במכה ומטעם ס"ס ספק מן הצדדין ספק מן המכה והיינו דוקא למ"ד מקור מקומו טמא דלמאן דס"ל מקור מקומו טהור לא הוי ס"ס דליכא נ"מ בין הספקות ולזה כתב רש"י דרישא כולה אתיא כרשב"ג דס"ל מקור מקומו טמא עוד יש ליישב דברי רש"י בכמה אופנים שלא יסתרו לדברי הנו"ב

אמנם באמת גוף דברי הנו"ב מלבד מה שהשיגו עליו האחרונים יש לפקפק הרבה בזה. דמאי שמדמה וסת דרואה מ"ת לוסת דקפיצות אף שכ"כ הש"ך בס"ק ל"ה מ"מ זהו דוקא לענין דלא חשיב וסת הגוף כמו מפהקת ומעטשת ולא הוי רק כוסת שע"י מעשה ומטעם שכתב הרא"ה בבדה"ב דוסת הגוף זמן הראי' הוא גורם הוסת שע"י רבוי הדמים שבגופה זה גורם להיותה מפהקת ואיברי' כבדים עליה וכדומה משא"כ בוסת המעשה שא"א לומר שע"י רוב הדמים עשתה מעשה זו כמו קפיצה ואכילת שום רק להיפך שע"י המעשה ראתה הדם וזה לא חשיב וסת גמור. מ"מ נראה לפענ"ד ברור דוסת דרואה מ"ת גרע טפי מן וסת הקפיצות וכעין שחילקו התוס' בנדה דף ס"ג ע"ב ד"ה אכלה לענין וסת אכילת שום דכיון שלא בא ע"י טורח אלא ממילא לא חשיב אונס כמו טורח של קפיצה וחשיב וסת יותר ע"ש. א"כ ה"ה נמי ברואה מ"ת נראה דדמי טפי לוסת דאכילת שום ולא דמי לקפיצות משום דמעשה התשמיש נעשה מדעתה בלא טורח ובלא אונס ול"ד לקפיצה. וא"כ לפי דעה השני' שהביא הרמ"א סי' קפ"ט סעי' כ"ג דאכלה שום קבעה לה וסת אף בלא ימים שוים א"כ הוי קביעות וסת גמור ואף שקבעה לה אחר כך וסת קבוע חוששת לשני הוסתות דשתיהן המה וסתות קבועים. ולא דמי לוסת הקפיצות דהוי וסת מחמת אונס ולשיטת הרמב"ם דקי"ל כמותו לא הוי וסת כלל אלא שהרמ"א כתב בסעי' י"ז דמ"מ חוששת לו כמו לוסת שאינו קבוע ובזה יש מקום קצת לדברי הנו"ב שאם קבעה אח"כ וסת קבוע שוב אינה חוששת לוסת הקפיצות דהוי כוסת שאינו קבוע ע"פ דברי הש"ע שם סעיף י"ד והש"ך שם משא"כ בוסת דאכילת שום שלדעה השני' ברמ"א סעי' כ"ג הוי וסת קבוע גמור א"כ מה בכך שקבעה לה אח"כ וסת קבוע הרי האשה קובעת לה וסת בתוך וסת וחוששת לשני הוסתות. וא"כ לפ"מ שכתבתי דוסת דרואה מ"ת דמי לוסת דאכילת שום א"כ פשיטא שלדעה השני' בסעי' כ"ג לא מהני מה שקבעה לה אח"כ וסת קבוע. ויש לי חבילות ראיות להשיג על הנו"ב הנז"ל באופן שלפענ"ד קשה הדבר לסמוך על הנו"ב בזה

שוב מצאתי בנו"ב מהד"ק סי' מ"ו בהג"ה שנתעורר במקצת דברים שכתבתי ע"ש. ועל פי מ"ש נדחה ג"כ ההיתר של הנו"ב מהד"ת סי' צ"א שאם ראתה מ"ת בימי מניקתה דמותרת שכמו שאינה חוששת לוסת שאינו קבוע בימי מניקתה לדעת הש"ך א"כ ה"ה לרואה מ"ת דדמי לוסת דקפיצות הוי כוסת שאינו קבוע כמ"ש הרמ"א סי' קפ"ט סעי' י"ז. ולפמ"ש שמ"ת דמי לאכילת שום א"כ הרי זה וסת קבוע וחוששת גם בימי מניקתה כן נלפענ"ד ברור. והא שמותרת אם עברה ושמשה פעם אחת ולא ראתה לא כסברת הנו"ב משום דהוי וסת שאינו קבוע ונעקר בפעם אחת. אלא משום דהוי כמו בדיקת שפופרת ואיכא הוכחה שהדם בא מן הצדדין. וכן מבואר להדיא ברמ"א סי' קפ"ז סעי' י'. ולכן דעת הרבה פוסקים שבעברה ושמשה ולא ראתה אף אם חזרה וראתה אח"כ ג' פעמים בשעת תשמיש תו לא הויא בחזקת רואה מ"ת. ולסברת הנו"ב משום שנעקר הוסת בפ"א א"כ אם חזרה אח"כ וראתה ג"פ הרי חזרה ונתחזקה לראות מ"ת. ולפמ"ש א"ש דמה שלא ראתה פ"א כששמשה זה היא הוכחה שהדם בא מן הצדדין. ועי' בב"ח סי' קפ"ז במ"ש ליישב קושי' הב"י דנימא בבדיקת שפופרת אין כל האצבעות שוות ועי' בש"ך ס"ק י"א. ומש"ה אף אם חזרה וראתה בשעת תשמיש אינה חוששת להיות רואה מ"ת מאחר שמן הצדדין הוא. ובזה אתיין דברי הא"ר שהביא הש"ך ס"ק ל"ג כפשטן שהא"ר סובר כדעה השני' שהביא הרמ"א סי' קפ"ט סעי' כ"ג דוסת דאכילת שום הוי כוסת קבוע וה"ה ברואה מ"ת ולהכי ס"ל להא"ר שאינו נעקר רק בשלשה פעמים אבל הרמ"א ס"ל דאף אם נאמר שהוא וסת קבוע מ"מ אם לא ראתה פ"א מותרת משום דלא גרע מבדיקת שפופרת. ויש להסביר הדברים יותר דהנה הא שוסת קבוע אינו נעקר רק בג"פ הוא משום דכיון שנתחזקה ג"פ לראות ביום ידוע לחודש או בהפלגה אף אם בא יום המוגבל ולא ראתה בו יש לחוש שמא איזה סבה ומקרה היה מה שלא ראתה היום ומש"ה בעי' ג"פ למיעקרי' משא"כ ברואה מ"ת שכבר הורה לנו רבינו הב"י דדוקא לקולא אמרינן אין כל האצבעות שוות ולא לחומרא ועי' בט"ז סק"ו א"כ לקולא אמרי' שבודאי היה שוה בדיקת שפופרת או ביאת ההיתר עם אותן הביאות שראתה בהן והיכא שידעי' בודאי שהיו שוות בלי שום שינוי נעקר גם בפ"א. כנלענ"ד

והנה שמתי אל לבבי לעיין במה שהבעל אומר שזה זמן רב שיש לו כאב בשעת ההשתנה וראה שני פעמים דם במי רגלים וכעת אינו רואה עוד דם והכאב עדיין לא חלף ועבר ממנו. והנה מבואר בסי' קפ"ז סעי' י"ג בהג"ה ובסי' ק"צ סעי' כ' שאם יוצא ממנו דם דרך פי האמה האשה תולה בו והוא מתשובת הרשב"א שהביא הב"י בס"ס ק"צ.