מהרי"א הלוי חלק א עה

הוי רק כתם וכמ"ש. ומעתה בנ"ד לא הוי' רואה מ"ת לכל הדיעות. שלפי פרש"י שאף במשוך ניהו שטמאה נדה מ"מ אינה טומאה ודאית כל כך להתחייב עלי' קרבן וא"כ בנ"ד שהניח העד תחת הכר אף אם הי' עד שלה ואף במשוך מ"מ כיון דלא מיחייבא קרבן על הך ביאה אלמא שאין זה ודאי גמור שהי' דם בשעת ביאה א"כ לא הוי רואה מ"ת וכמ"ש הב"י ר"ס קפ"ז דהיכא שלא מיחייבא קרבן לא הוי רואה מ"ת. ולדעת הרמב"ם והרשב"א שמפרשים קושי' הש"ס לענין טומאה ולא לענין קרבן א"כ ע"כ צ"ל שבעד שלו אין חלוק בין עגול למשוך ולעולם בעי' כגריס ועוד וממילא לא הוי רק כתם וכמו שמבואר להדיא בסי' ק"צ סעי' ל"ד בהג"ה ומאחר שאין בכתמים משום וסת לא הוי רואה מ"ת וכמ"ש למעלה. וז"ב ונכון בעז"ה. ועי' בהה"מ פ"ד מא"ב הל' י"ח מבואר שם שמפרש הך דנמצא על שלו כו' בהניח בקופס' דוקא וזה מבואר כמו שכתבתי

עוד יש פתח תקוה בנ"ד מחמת שבפעם אחת לא מצאה על עד שלו בבוקר רק מראה ואמרה שצריכה לשאול ע"ז להמורה ולא שאלה. א"כ איכא ס"ס בזה ספק מן הצדדין ושמא לא הי' מראה טמא כלל. וכעין שכתבו הראשונים בטעם שמתירין אותה לבעל שני בלא בדיקה שהוא משום ס"ס זו שמא מן הצדדין ושמא אין כל האצבעות שוות שאף שבכל נשים הרואות לא מספקינן כלל שמא מן הצדדי' מ"מ לענין רואה מ"ת דלא שכיח כל מאי דמצינן למיתלי להיתרא תלינן בה שלא להוציאה מכלל רוב הנשים כעין שכתב הב"י סי' קפ"ז שם. וגם אין לומר דהשני ספקות הם שוין ספק טהורה או טמאה והוי כעין שם אונס חד הוא. שהרי כתב התה"ד סי' רמ"ו שגם מראות טהורות ממקור קא אתו א"כ לפי מאי דקיי"ל מקור מקומו טמא א"כ יש נפ"מ בין הספקות שאם הדם הוא מן הצדדין היא טהורה גמורה אף לקדשים אבל אם הוא מראה טהורה ניהו שמותרת היא לבעלה אבל עכ"פ טמאה טומאת ערב לקדשים דמקור מקומו טמא. וכמו שהאריך בזה הגאון בתשו' נו"ב בכמה מקומות לענין מכה שבמקור. ומה שיש לעורר בזה הוא דלכאורה צריך להבין גוף דברי הקדמונים מ"ש דמש"ה מותרת לבעל שני משום כח ס"ס לפי מה שחידש הט"ז בסי' ק"י ס"ק י"ג דבעינן דוקא שאי אפשר להפריד בין הספקות כמו בשמעתין דפ"פ ששני הספקות נולדו ביחד וא"א להפריד ביניהם אבל כל שאפשר שיבא לפניך ספק הראשון קודם השני לא חשיב ס"ס ע"ש. וא"כ אמאי מותרת לבעל שני מטעם ס"ס שמא מן הצדדין ושמא אין כל האצבעות שוות הא האי ספק שמן הצדדי' נולד תיכף בראי' ראשונה שהי' בשעתו תיכף ספק לענין ז' נקיים אם הדם בא מן המקור או מן הצדדין משא"כ הך ספקא דשמא אין האצבעות שוות שא"א לספק בזה רק אחר שנתחזקה לראות ג"פ בשעת תשמיש שאז נולד לנו עוד ספק שאף שהוחזקה לראות בבעל זה שמא אין כל האצבעות שוות ולא תראה אצל בעל שני וא"כ לא נולדו שני הספקות ביחד ולא חשיב ס"ס לדעת הט"ז. אמנם אחר העיון נכון הדבר דבאמת הך ספק דשמא מן הצדדין אינו ספק כלל שהרי משנה שלימה שנינו נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן אלמא דמחזקינן לכל רואה בשעת תשמיש שודאי מן המקור הוא ולא מספקינן בדם הצדדין כלל מדחייבין חטאת אלא שלאחר שנתחזקה להיות רואה ג"פ בשעת תשמיש א"כ נתברר לנו שהדם בא מחמת דוחק הביאה וא"כ ממילא יש לספק לנו מנא לן שדחק האבר הי' במקור שמא דחק בצדדים והוציא דם. שודאי דמים שהאשה רואה בטבעה אמרי' רוב דמים מן המקור אבל אם סרטה עצמה בשפופרת או בדבר אחר הוא ספק השקול אם היתה הסריטה במקור או בצדדין וה"ה אם מחמת דוחק הביאה ראתה דם יש ג"כ ספק' דמן הצדדין וא"כ שפיר נולדו שני הספקות ביחד. דבראי' ראשונה שאז לא היינו מספקין כלל ברואה מ"ת אלא שראתה בטבעה כדרך כל הנשים אם כן לא הי' כלל ספק שמא מן הצדדין כיון דרוב דמים מן המקור וחייבת חטאת ורק שאחרי שאנו רואין שהוא מחמת תשמיש ראתה ג"פ וכיון שהיא רואה מחמת דבר אחר איכא ספיקא דמן הצדדין כמ"ש. ואחר שנתחזקה לראות מ"ת נולד גם כן הספק שמא אין כל האצבעות שוות ונולדו שני הספקות ביחד ומש"ה מועיל ס"ס בזה

ובזה יש לעמוד על כוונת המרדכי שאשה שיש לה וסת וראתה מחמת תשמיש שלא בשעת וסתה אנו תולין שמן הצדדין הוא ולפי הבנת הש"ך גם ז"נ אינה צריכה לשיטה זו. וע"ז הקשה בתשו' מנחת יעקב מהא דתנן נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן והך מתני' ביש לה וסת מיירי כדמוכח בגמר' ואפ"ה טמאה ודאי ולא תלינן בצדדין. ועפמ"ש י"ל שהמרדכי מיירי דוקא בראתה ג"פ בשעת תשמיש וכיון שהוחזקה להיות רואה מחמת דוחק השמש א"כ כמו שאפשר שדחק השמש במקור כמו כן אפשר שדחק בצדדין ומאחר שרואה מ"ת לא שכיח תלינן יותר בצדדין וטהורה היא ולזה פירש המרדכי הא דתניא ותולה בוסתה דהיינו שהיא טהורה גמורה שלא בשעת וסתה ושם קאי להדיא ברואה ג"פ מ"ת משא"כ מתני' דנמצא על שלו שמיירי בראתה פעם אחת בשעת תשמיש שבזה אמרי' שלא ראתה מחמת גרם התשמיש רק מקרה הוא הי' לה שראתה עכשיו וממילא אזלינן בתר רובא דרוב דמים שהאשה רואה בטבעה ודאי מן המקור ולא מספקינן בצדדין כלל. וזה נכון מאוד. אמנם אם נאמר שכוונת המרדכי דבאשה שיש לה וסת לא מחזקינן לה ברואה מ"ת דהיינו לאוסרה על בעלה לעולם אבל מ"מ צריכה ז"נ. י"ל בטעם הדבר דבאמת הך וסת דרואה מ"ת הוא וסת גרוע מאוד כמ"ש הראשונים דהוי כוסת דקפיצות שאינה וסת גמור כיון שבא מחמת אונס רק שצריכה לחוש לוסת כזו כמו לוסת שאינו קבוע כמבואר סי' קפ"ט סעי' י"ז. ומאחר שוסת כזו היא רק חומרא בעלמא מש"ה אם ראתה ג"פ מ"ת שלא בשעת וסתה צריכה ז"נ. שבזה אנו חוששין לחומרא להיפך שמא אין זה וסת כיון שהוא מחמת אונס ולא הוחזקה לראות מ"ת כלל ורק כי רואה היא במקרה כשאר נשים א"כ הוא ודאי מן המקור וצריכה ז"נ משא"כ לבעלה מותרת ולא הוי' רואה מ"ת דממנ"פ אם באנו לומר שהוחזקה לראות מ"ת ממילא יש לתלות בצדדין כמ"ש שכל היכא שאינה רואה מטבעה רק מחמת דוחק התשמיש תלינן שפיר שמן הצדדין הוא וטהורה גמורה היא רק הא שצריכה ז"נ הוא משום שיש לחוש שמא לא מחמת גרם התשמיש ראתה כיון שהיא וסת גרוע. ומעתה בנ"ד א"א לטהר מטעם ס"ס דהא הך ספיקא דמן הצדדין לא נולד רק אחר שראתה ג"פ כמו שכתבתי שבפעם הראשון מחזקינן שודאי מן המקור הוא מדחייבת חטאת משא"כ הך ספק דשמא היא מראה טהורה זה הספק נולד תיכף כשראתה בראשונה א"כ לא נולדו שני הספקות ביחד

ובזה מיושב מה שהקשה מעכ"ת בשם האחרונים דאמאי לא מטהרין רואה מ"ת לגמרי מטעם ס"ס שמא מן הצדדין ושמא לא ארגשה. ואין להאריך עוד בזה כי בלא"ה האחרונים חולקין על דברי הט"ז בסי' ק"י הנ"ל. אמנם בהך ס"ס בלא"ה יש לגמגם דהוי ספק חסרון ידיעה האי ספקא שמא מראה טהורה ואם היתה הולכת לשאול את המו"צ הי' נתברר הספק ובכה"ג לא מיקרי ס"ס

והנה מעכ"ת הביא דברי הנו"ב שכתב להתיר היכא שבשעה שראתה מ"ת לא הו' לה וסת קבוע ואח"כ קבעה לה וסת והטעם דוסת דרואה מ"ת הוא וסת גרוע מאוד ודמי לוסת דקפיצות דלא הוי וסת רק שצריכה לחוש לו כמבואר בסי' קפ"ט סעי' י"ז בהג"ה ולא הוי רק כוסת שאינו קבוע וא"כ כל שקבעה לה וסת קבוע תו אינה חוששת לוסת שאינו קבוע כמבואר בש"ע שם סעי' י"ד ובש"ך שם. ועל זה כתב מעכ"ת שזה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' דרש"י