מהרי"א הלוי חלק א עב

אמתלא לדבריה זהו דוקא היכא דאין לה מיגו אבל אם יש לה מיגו נאמנת אפילו לאחר זמן אפילו בלא אמתלא ויכולה לסתור דבריה הראשונים. וכן כתב המהרש"א בכתובות שם להדיא ע"ש. וכן משמע מדברי הב"ש סי' ל"ז ס"ק נ"א וסי' מ"ז ס"ק ט' שכתב שלאחר כדי דבור ל"ל מיגו משום דהוי מיגו למפרע משמע דהיכא דאיכא מיגו טובה נאמנת גם לאחר כ"ד. ולפ"ז צ"ל דהא שכתב התה"ד שראובן אינו נאמן בלא אמתלא לומר שלא נשבע מעולם מחמת שכבר הודה בכתב ידו שנשבע אע"פ שיש לו מיגו שאין זה כתב ידו וכמו דקי"ל שנאמן לומר פרעתי במיגו דמזויף. וע"כ דמיירי שנתברר לב"ד ע"י עדים וכדומה שזהו כתב ידו ומש"ה ליכא מיגו ולכך בעינן אמתלא דוקא. ואם כן בנ"ד ניהו שאותו השו"ב שחתם בעצמו על הכתב אין לו מיגו משום דניכרת חתימתו לב"ד ולא מצי למיטען מזויף אבל השו"ב שחתם במסה"ק שפיר יש לו מיגו שלא מסר הקולמוס ולא צוה לחתום מעולם. ואף שהי' אז במעמד אנשים רבים מ"מ הרי כל אנשי העיר הם נוגעי' בדבר כדי שלא יצטרכו לתת ההוספה מהשחיטה ויש לו מיגו שהי' יכול להכחישם. ואף לפמ"ש הרא"ש בתשובה דלא אמרי' מיגו במקום עדים פסולים. מלבד שהמהריב"ל ומהרשד"ם הוכיחו שהרמב"ם חולק על זה. אלא שבנ"ד גם הרא"ש מודה לפי מ"ש הגאון בתומים בכללי מיגו ס"ק י"ח דדוקא מיגו במקום קרובים ס"ל להרא"ש דלא מהני משום דקרובים אינם בחזקת משקרים רק פסולים מטעם גזיה"כ ולכן אינו רוצה לטעון טענת המיגו משום שכל העולם יחזיקוהו למשקר אבל בפסולים מחמת עבירה שפסולים משום חשש משקרים וא"כ אם יטעון טענת המיגו לא יהא נחשב כמשקר בזה מודה הרא"ש דהוי מיגו ע"ש. וא"כ לפי מ"ש הסמ"ע והש"ך ר"ס ל"ז דנוגע מיפסל מטעם משקר שפיר יש לו לאותו השו"ב שלא חתם בעצמו רק במסה"ק מיגו שהי' מכחיש ואומר שלא חתם מעולם ולא מסר הקולמוס. וא"כ נאמן ג"כ לומר שמסר הקולמוס אבל לא נשבע אף בלא אמתלא כיון שיש לו מיגו וכמ"ש דהיכא דאית לי' מיגו לא בעינן אמתלא. ומעתה י"ל שגם אותו השו"ב שחתם בעצמו אינו מחויב לקיים שבועתו וכמ"ש הרמ"א ביו"ד ס"ס רל"ו דשנים שנשבעו ביחד אם הם תלויין זה בזה אם אין האחד מקיים השבועה גם השני פטור. ובנ"ד אנן סהדי שבודאי לא הי' אחד מהשו"ב נשבע שהוא לבדו לא יהי' רשאי לשחוט אם לא הי' נשבע גם השו"ב האחר דגורם לעצמו הפסד גדול בזה. כנ"ל נכון בס"ד

אבל במה שנכתב בהכתב וגם אנו אוסרין הנאה כהקדש וכו'. זה הוא לשון הוה ולא לשון עבר. ודבר זה תלוי במחלוקת אם מועיל שבועה בכתב. ועי' בתשו' נו"ב מהד"ק יו"ד סי' ס"ח שגם לדעת הסוברים דשבועה בכתב מהני זהו דוקא אם כתב בכתב ידו אבל אם הסופר כתב והוא חתם ע"ז לכ"ע לא מהני. אלא שבתשו' חתם סופר מחמיר גם בחתימה. מ"מ נלפענ"ד דבנ"ד שהשו"ב אומרים שלא ידעו שנכתב זה בהכתב דנאמנים על זה וכמ"ש הרמ"א סי' רל"ב סעי' י"ב. וגם יש לסמוך על מה שהתיר להם מעכ"ת דאע"פ שהי' עד"ר מ"מ בנ"ד הוי דבר מצוה לצורך פרנסת הרב ושלום העיר. ומ"מ אני חוכך בזה שהרי הטעם שנדר עד"ר מתירין לדבר מצוה הוא משום דמסתמא ניחא להו לרבים בהתרתו מחמת המצוה ובנ"ד הם צועקים ואומרים דלא ניחא להו להתיר. והארכתי בזה במק"א. עוד י"ל בנ"ד דהרי הרמ"א בסי' רכ"ח סעי' כ"א הביא דעת הרשב"א שבנדר עד"ר אם התירוהו בדיעבד מותר ואף שהש"ך חולק ע"ז וסובר דהרשב"א מיירי דוקא בלא פרט שמותם מ"מ הא בנדון דידן ג"כ לא נפרטו שמותם ומאחר שכבר התיר מעכ"ת מותר עכ"פ לדעת הרשב"א הנ"ל. ובמה שאמרו השו"ב שהם שמעו כי אם יתנו ההוספה יאסר הבשר כנבלה וטרפה וע"ז חתמו. זהו הוי מתפיס בדבר האסור ואף כי המהרלב"ח כתב בתשובה שהאומר לאשתו הרי את אסורה עלי כאימא חל הנדר דמיד שאמר הרי את אסורה עלי חל הנדר ולא אתי תבת כאימא ושרי' לי'. זה דוקא באומר כן בפיו או כותב בעצמו לדעת הסוברים שנדר בכתב מועיל משא"כ בחתימה לבד אף אם נחוש לדברי תשו' חתם סופר דגם חתימה לבד מהני מ"מ הרי החתימה הוא קבלה על כל הכתב ושם כבר נכתב שהוא מתפיס בדבר האסור. כן כתב אאמו"ר מאור הגולה בספרו מאמר מרדכי סי' ס'. ודבריו נכונים מאוד. מכל הלין טעמי נלפענ"ד שאין כאן לא שבועה ולא נדר והשו"ב יתנו למעכ"ת ההוספה כפי הסכמת הקהל ובפרט שכן הסכים יד"נ הגאון הגדול האבד"ק הרימלוב ודבריו א"צ חיזוק. דברי ידידו: סי סח ב"ה יום ג' ב' אדר ראשון תרל"ח לפ"ק לבוב

שלום וברכה וכל טוב לכבוד ידידי הרב הגאון החריף ובקי משנתו קב ונקי סיני ועוקר הרים יקר הערך כקש"ת מוה' שלום מרדכי הכהן נ"י האבד"ק יאזלוויץ יע"א

מכתב יקרתו הגיעני והתענגתי מאוד להשתעשע באמרותיו היקרים וענותו תרבני לדרוש מאתי לחות דעתי העני' ע"פ דתה"ק בבתולה שנשאת ולא בדקה אחר ביאה ראשונה אם ראתה דם בתולים מאחר שבין כך וב"כ טמאה ומאז עד עתה זה יותר מחצי שנה אשר היא רואה מ"ת בכל ביאה ויש לה צער וכאב. ומעכת"ה הביא בשם הגאון בעל חות דעת בס"ס קפ"ז שאם התשמיש הראשון הי' בלא דם או אם לא בדקה פעם אחת שוב אינה תולה. והביא ראי' מגמ' נדה דף י"א דתנן ומשמשת בעדים חוץ וכו' בתולה שדמי' טהורים. וקשה דתבדוק מחשש שמא לא תראה דם ותפסוק מחמת תשמיש ואם תראה אח"כ ג"פ מ"ת תאסר לבעלה. וע"כ שגם אם אינה בודקת אינה תולה. והא לא קשיא דתבדוק שאם תראה דם לא תהי' אח"כ רואה מ"ת. כיון שבדיקה זו היא לתקנתא דידה משום זה אין לחייבה בבדיקה ודוקא היכא שהבדיקה היא לחומרא דידה צריכה לבדוק. זהו תורף דברי החו"ד. ובאמת שלפי שיטת המרדכי שסובר דאשה שיש לה וסת אין עלי' דין רואה דם מ"ת דתלינן שדם הצדדין הוא עי' בש"ך סי' קפ"ז ס"ק כ' נדחה ראייתו דהא משנתינו מיירי באשה שיש לה וסת כמו שפרש"י שם א"כ בלא"ה לא תהי' לעולם רואה דם מ"ת אלא גם לדעת רוב הפוסקים החולקים על המרדכי מ"מ ביש לה מכה אף אם אינה יודעת שדרך המכה להוציא דם קיי"ל דביש לה וסת לא הויא רואה דם מ"ת לכ"ע וכמו שפסק הרמ"א בסי' קפ"ז סעיף ה'. ומעתה גם אם פסקה בתשמיש הראשון ולא ראתה אף דקיי"ל כר"ח ר"פ תינוקת שאם חזר ובעל ומצא דם טמאה דאם איתא דדם בתולים הוא מעיקרא הוי אתי זהו דוקא בידעינן בברור שלא ראתה דם בפעם הראשון. דאז אף שכל בוגרת יש לה דם כמבואר באהע"ז סי' ס"ח סעי' ג' ועי' בב"ש שם. מ"מ כיון שנתברר שאין לה דם אמרינן שכלו בתולי' משום דאין בקיאין בהטי' וע"כ מה שראתה עכשיו בביאה שני' דם נדה הוא. משא"כ אם לא בדקה בפעם הראשון נראה ברור שמודה ר"ח דטהורה אם ראתה בביאה שניה.. דמה"ת לומר שזו יצאה מגדר כל בוגרת או עכ"פ רוב שיש להן דם ושפיר אמרינן שגם בפעם ראשון ראתה וגם מה שראתה עכשיו דם בתולים הוא. וכן מוכח מלשון הגמ' דבעי' דוקא הוכחה שכלו בתולי' ובזה דוקא טמאה בראתה בביאה שני' דאם איתא דדם בתולים הוא מעיקרא הוי אתי אבל אם לא בדקה בפעם ראשון דליכא הוכחה נראה