מהרי"א הלוי חלק א עא

המפורסים לתהלה כש"ת מוה' יעקב שמשון הלוי העליר נ"י האבד"ק בוזינאב יע"א

מכתבו הגיעני בדבר כי אנשי עירו כאשר ראו שפרנסת מעכ"ת דחוקה מאוד הסכימו להוסיף על דמי השחיטה הקצוב לפרנסתו ואח"כ פיתו מקצתם את השו"ב והקצבים לחתום על כתב. וזה נוסחו. אנחנו הח"מ קבלנו על עצמנו שלא לשחוט שום בהמה הן גסה הן דקה ובאם שישחוט אחר שלא לקצב לו הבשר הנשחט שום אחד מאתנו הח"מ באם שיוסיף אדם אחד מאתנו או שום אדם אחר על התיקון שיש לנו מכבר ליתן להרב מוהרי"ש נ"י ובאם שיעבור אחד מאתנו ויוסיף על סכום הנ"ל ויקח קוויטל מהרב הנ"ל אזי חל תיכף הח"ח והאו"ש שלא לקצב הבשר לפני שום אדם. וגם אנו אוסרין הנאה כהקדש על כל אחד מישראל הן מכאן והן מעיר אחרת. וע"ז חתמו מקצתן בחת"י ומקצתן במסירת הקולמוס ואחר כך מתחרטים הם על הכתב הנ"ל ואמרו כי מעולם לא דברו כלום רק שמעו מאת כותב הכתב כי אם יתנו ההוספה יאסר הבשר כנבלה וטרפה וע"ז חתמו. וביקש מעכ"ת ממני לעיין בזה אם יש ממש בכתב הנזכר או לא

הנה מצד מה שכתבו קבלנו על עצמינו וכו' יש לדון דלא מהני מטעם שהוא לשון עבר. והדבר מבואר בש"ע יו"ד סי' רל"ב סעי' י"ב בהג"ה שאם כתב עליו שטר והודה שנשבע ואומר אח"כ שלא נשבע ונותן טעם למה אמר שנשבע נאמן וכ"ש אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו ע"ש. והנה מ"ש הרמ"א וכ"ש אם האמת שלא נשבע וכו' צריך ביאור דהא גם ברישא מיירי בכה"ג דהרי מ"ש הרמ"א בתחילה שאם אומר שלא נשבע נאמן ע"כ מיירי שהאמת הוא כדבריו שלא נשבע דאל"כ פשיטא דאיסור שבועה רביע עלי' וכיון שגם בתחילה מיירי הרמ"א שהאמת הוא כן שלא נשבע צריך להבין מה הוסיף הרמ"א בזה שכתב וכ"ש אם האמת שלא נשבע וכו'

אמנם המעיין במקור דברי הרמ"א הנז' שהוא בתה"ד סי' שכ"ו. ושם הוי עובדא שראובן הי' אסור בתפיסה ושמעון הי' משתדל להוציאו ממיצר ונתן ראובן כתב לשמעון איך שנשבע לו לשלם כל הוצאות ולא יטעון כנגדו שום טענה. ואחרי שיצא ראובן מבית האסורים טוען ראובן ואומר שרוצה לברר שלא הי' כל כך הוצאות. ואף שנכתב בכתב שנשבע שלא יטעון כנגדו מ"מ לא נשבע מעולם ע"ז. והשיב התה"ד דלכאורה הי' מקום לומר בזה שויא אנפשי' חד"א דמכיון שהודה שנשבע שלא יטעון כנגדו אסור לו לעבור ע"ז וכההיא דא"א הייתי ואח"כ אמרה פנוי' אני שאינה נאמנת. ומ"מ מאחר דאמרי' שם שאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת א"כ גם כאן יש לראובן אמתלא טובה מאחר שהיה חבוש בבית האסורין ומש"ה נאמן לומר שלא נשבע. זה תורף דברי התה"ד. והנה לפי ענ"ד ברור דהא דאמרינן שויא אנפשי' חד"א זהו דוקא לענין שאין הב"ד מניחין אותו לעבור על דבריו משום שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים וכיון שאמר שדבר זה אסור אף באופן שאינו נאמן לגבי אחרים נאמן הוא על עצמו אבל מ"מ לגבי דידיה גופי' אם יודע בעצמו שאמר שקר אף שהב"ד מוזהרין עליו שלא יאכל דבר זה מחמת שויא אנפשי' חד"א. אבל הוא עצמו מותר לאוכלו בינו לבין עצמו אם יודע בנפשו שאמר שקר וחתיכה זו לא היתה אסורה מעולם. והרי במל"מ פ"ט מה' אישות הל' ט"ו הביא מחלוקת הקדמונים באם שני עדים מכחישי' אותו אם אסור משום שויא אנפשי' חד"א. ודעתו שם שאם חוזר בו עכשיו מותר אף בלא אמתלא ע"ש. ואף שבפרמ"ג יו"ד ס"ס א' בשפ"ד חולק עליו מ"מ זהו דוקא לענין שאין הב"ד מניחין אותו לעבור על האיסור אבל לגבי דידי' אם יודע בעצמו שהדבר מותר אין עליו שום איסור מלאוכלו. ומש"ה הלך ר' יהושע אצל ר"ג ביוה"כ שחל להיות בחשבונו. שאחרי שאמר לו רע"ק אתם אפילו שוגגין וכו' אין לנו מועדות אלא אלו א"כ הרי נתברר אצל ר' יהושע שהאמת הוא כמו שקידש ר"ג את החודש וממילא א"כ לא שייך בזה שויא אנפשי' חד"א. וזה ברור. ומעתה דעת רבינו הרמ"א שזה שהצריך התה"ד שיתן ראובן אמתלא לדבריו. דוקא אם בא ראובן לטעון כנגד שמעון בפני ב"ד שיכול לברר שלא הוציא עליו כל כך הוצאות ואז אין הב"ד מניחין את ראובן לטעון מטעם שויא אנפשי' חד"א ומש"ה בעי' שיאמר ראובן אמתלא אבל אם ראובן יכול לשמוט א"ע שלא יפרע א"כ מאחר שראובן יודע בעצמו שלא נשבע לו מעולם ודאי מותר לו לעבור על מה שכתב שנשבע. וכמ"ש לעיל דלגבי דידי' ליכא שום איסור מאחר שנפשו יודעת מאוד שלא נשבע מעולם. ומעתה דברי הרמ"א מדוקדקים. דמתחילה כתב שאם הודה שנשבע ואומר אח"כ שלא נשבע ונותן טעם למה אמר שנשבע נאמן והיינו שנאמן נגד חבירו שתובע אותו בב"ד מכח הכתב ומש"ה בעינן שיתן טעם למה הודה בתחילה שנשבע וכמ"ש התה"ד. ואח"כ הוסיף הרמ"א וכתב וכ"ש אם האמת הוא כדבריו שאין עליו איסור שבועה מחמת הודאתו. פקח נא עיניך וראה דכאן לא כתב הרמ"א שהוא נאמן משום דבסיפא לא מיירי כלל בנותן אמתלא וא"כ באמת אין הב"ד מאמינין אותו דהרי שויא אנפשי' חד"א. ומ"מ אין עליו איסור שבועה משום הודאתו מאחר שהוא יודע בעצמו שהאמת הוא כדבריו שלא נשבע. וזה נכון בס"ד

ואנהירינהו לעיינין ליישב בזה דברי הסמ"ע בסי' ע"ג ס"ק י"ח שאחרי שהביא דברי התה"ד הנ"ל כתב. ונראה שאם כתב בכת"י שנשבע בפועל לא מצי להתנצל ולומר שלא נשבע. והט"ז שם הקשה עליו דאם נותן אמתלא א"כ מועיל האמתלא גם על מה שכתב שנשבע בפועל ואם אינו נותן אמתלא אפי' אם לא נכתב שנשבע בפועל ג"כ לא מהני ע"ש. ולפי מ"ש י"ל ע"פ מה שהביא בבאר הגולה סי' רל"ב סעי' י"ב תשו' הר"מ מודינא בשם הרבינו יוסף הלוי דשבועה בכתב מחויב לקיים מה שנשבע ודינו מסור לשמים אם לא קיים מה שכתב אבל אין לחייבו דבר בדיני אדם ע"ש. ומעתה אם לא נכתב בהכתב שנשבע בפועל וא"כ אפשר שמה שהודה שנשבע היינו שנשבע בכתב ואם כופר עתה ואומר שלא נשבע לא שייך בזה לחייבו מטעם שויא אנפשי' חד"א אף שאינו נותן אמתלא לפי מ"ש בביאור דברי הרמ"א שאם הוא יודע שהאמת כדבריו אין עליו איסור מחמת שבועתו דהיינו שבינו לבין קונו לא עביד איסורא מאחר שיודע האמת בעצמו שלא נשבע. אבל מ"מ אין הב"ד מאמינין לו בלא אמתלא. וא"כ בהודה שנשבע סתם ואפשר דכוונתו שנשבע בכתב ולגבי הב"ד בלא"ה ליכא איסורא כלל כמ"ש בבאר הגולה הנז' רק שדינו מסור לשמים. ולזה סגי במה שהוא בעצמו יודע האמת שלא נשבע מעולם. משא"כ כשנכתב בהכתב שנשבע בפועל שפיר כתב הסמ"ע שלא מצי להתנצל ולומר שלא נשבע דכיון שאינו נותן אמתלא אין הב"ד מאמינין אותו במה שאומר שלא נשבע מטעם שויא אנפשי' חד"א וכמ"ש בתה"ד. ומיושב בזה קושית הש"ך שם סי' רל"ב ס"ק כ"ח על הד"מ והסמ"ע בסי' ע"ג דאמאי לא הזכירו דבעינן אמתלא דוקא וכמ"ש בתה"ד שם. ולפי מה שכתבתי הסמ"ע בעצמו יישב קושיא זו וס"ל שאם לא נכתב בהכתב שנשבע בפועל לא בעינן אמתלא משום שאפשר דנשבע בכתב ואין הב"ד מוזהרין עליו רק דינו מסור לשמים. ומש"ה מועיל מה שאמר שלא נשבע כלל דקמי שמיא גליא ודו"ק היטב ומעתה בנ"ד שלא נכתב בהכתב שנשבע בפועל שפיר מהני מה שאומרים עכשיו שלא נשבעו מעולם אפילו בלא אמתלא וכמ"ש. עוד נראה לפענ"ד לפ"מ שנראה מדברי התוס' בכתובות דף כ"ב ע"א ד"ה מנין דהא דאמרי' באומרת א"א אני וחזרה ואמרה פנוי' אני שאינה נאמנת אלא א"כ נתנה