מהרי"א הלוי חלק א ז

להחמיר על שיעור ספק טומאת מעל"ע למפרע וכמ"ש לעיל בשם המל"מ. וא"כ מחמת טומאה דמע"ל קודם למציאת הדם אין לטמאותה שיעור מעל"ע וגם כדי שתרד מן המטה וכו' ומחמת הכתם שמצאה כדי שתרד מן המטה קוד' למציאת הדם תהי' טמאה מעל"ע וכדי שתרד מן המטה קודם מציאת הדם וא"כ אם נתלה בה הכתם מקלקלינן לה ומש"ה אין תולין ושתיהן טמאות. ומיושב היטב קושית הרא"ש דמה מועל שנמצא הדם בשיעור וסת למציאת הכתם שמא יצא הכתם מכבר. ולפמ"ש מיושב דמאי איכפת לן שיצא הכתם מכבר כיון דעכ"פ אין מטמאינן אותה מעל"ע למפרע רק משעת מציאת הכתם א"כ תו ליכא שום קלקול במה שאנו תלין בה כיון שנמצא הדם תוך שיעור וסת ודו"ק היינו: מ"ש דכל סברת רב יהודה דבעי' שביקה עצמה ומעתה תוך שיעור וסת דאל"כ לא נוכל לגלות משום דמקלקלינן לה בטומאה דלמפרע אבל בנ"ד דתלינן בבעל שראה ש"ז אדומה דהוא טהור גמור ואין בה שום קלקול שפיר מצינן לתלות בו אף שבדק עצמו אח"כ וא"כ לא מבעיא לדעת הרא"ש שפסק כרב אושעיא דף שבדקה אח"כ ומצאה טמאה חברתה תולה בה מכ"ש דתלינן בנ"ד בהבעל אף שראה הש"ז אדומה אח"כ וכבר הבאתי לעיל בשם הד"מ ס"ס ק"ץ דאין חילוק אחר שיעור וסת וה זמן מרובה אח"כ אלא אף לדעת הרמב"ן והרשב"א שפסקו כרב יהודה והכי קי"ל דבעי' שבדקה עצמה תוך שיעור וסת מ"מ לפמ"ש י"ל דדוקא התם בעינן בדיקה תוך שיור וסת משום דאל"כ מקלקלינן לחברתה בטומאת מעל"ו למפרע כמו שהארכתי לעיל מה שאין כן לתלות בבעל לע תלינן אף שמצא אח"כ כיון דליכא בו שום קלקול. וגני בלא"ה יש לומר דהם לא החמירו דבעינן בדיקה תוך דעור וסת רק לענין לטהרה אף לענין ז' נקיים משא"כ ענין רואה דם מ"ת מתירין בכל ענין. וכבר כתבו כל אחרונים בסי' קפ"ז דיש חלוק גדול בין לענין לטהרה מז' קיים ובין דלא לשויא רואה דם מחמת תשמיש עוד יש לחלוכין הך דינא דבדקה חברתה ומצאה טמאה לנ"ד לומר דכאן "ע מודו דתולין בבעל וקצרתי עד כה היו דברי לי סברתו דמר דאין לטהר האשה הזאת רק אם אמר דגם בשעה שנמצא הדם בשעת תשמיש ראה הבעל ש אדומה. אבל לפי ענ"ד נראה דאף אלו ידענו בברור דאז ז ראה הבעל ש"ז אדומה ונתחזקה זו להיות רואה מחמר תשמיש מ"מ כיון דעכשיו רואה הבעל ש"ז אדומה מותר לבעלה. דהנה הרמב"ם בפ"ח מא"ב ה' י"ז כתב וז"ל והאשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור אע"פ שראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור שהווסתות מדבריהם עכ"ל. מדבריו משמע להדיא דאף שהאשה כר קבעה לה וסת קודם שנולד' בה המכה מ"מ הדם שהיא רואה עכשיו בשעת וסתה טהור דאף שעד עכשיו ראתה בשעת הוסת דם נדה מ"מ אחרי שנולד בה מכה אנו אומרין דם המכה. וכיון דכבר נודע דרואה דם מ"ת הוא מעם וסת כמ"ש הקדמונים דקבעה לה וסת לראות בשעת תשמיש וא"כ אף לאחר שנקבע לה הוסת הזה לראות מ"ח נ"מ אם אח"כ נולד בה או בבעלה מכה אם תראה עוד דס"ת אנו אומרין שזו דם המכה וא"כ איך איפשר לומר שיורה לשמש שמא תראה מחמת תשמיש. הגע עצמך אם ורה ושמשה וראתה דם מטהרינן לה דתולין במכה שבבעל בשעת וסתה כמ"ש הרמב"ם. וא"כ היאך נאסור לה לשמש שמא תראה כיון שאף אם תראה טהורה היא. איברא שהב"י סי' קפ"ז הביא בשם הגהמ"יי והסמ"ג שחולקים ע"ז וס"ל דבשעת וסתה אין תולין במכה. ועי' בש"ך סי' קפ"ז ס"ק כ"ו. ולאשר הדבר הזה הוא מקור נפתח לטהרת הנשים אמרתי להאריך קצת בזה ולברר טעם מחלוקת הקדמונים בזה. דלפענ"ד הרמב"ם והגה"מי לטעמיימהו אזלי. דבאמת מצד הסברא אם אנו מסופקים על הדם אם הוא דם נדה או מהמכה הי' לנו להעמידה בחזקת טהרה או בחזקת הגוף. ואף ביום הוסת דאורח בזמנו בא מ"מ לא מיקרי חזקה העשוי להשתנות כמו בחזקת נערות בסוגי' דקדשה אביה בדרך משום דהך חזקה דאורח בזמנו בא אינה חזקה גמורה וכמ"ש הרמב"ם שהווסתות מדבריהם

אמנם נראה ברור דהיכא דהאשה אינה טהורה בלי בדיקה ובדקה ומצא' דם ואין אנו יודעין אם הוא דם נדה או דם המכה אף דיכולין לתלות לקולא מחמת חזקת טהרה וכדומה מ"מ בדיקה לא הי'. וכעין סברא זו כתב אא"ז התב"ש בכמה דוכתי דאף בנמצא נקב היכא דממשמש ידא דטבחא אף דתלינן לקולא מ"מ אם נמצא שמה ריעותא דבעינן בדיקת נפיחה כיון דא"א לנפוח מחמת נקב הטבח טרפה ע"ש. וא"כ הכא נמי היכא דהאשה צריכה בדיקה כיון דא"א לה לבדוק דהרי בודאי תמצא דם המכה טמאה היא. והנה הב"י בסי' קפ"ז הביא דעת הרי"ף והרמב"ם דאשה שיש לה וסת ועבר זמן הוסת ולא בדקה ולא הרגישה טהורה ע"ש. וכיון דהרמב"ם ס"ל דאם עבר הוסת ולא בדקה טהורה א"כ ה"ה אם בדקה ומצא' דם שאנו יכולין לתלות במכה ג"כ טהורה כיון דהבדיקה אינה מעכבת בזה אבל הגהמ"י דסובר דאם עבר זמן הוסת ולא בדקה טמאה א"כ הבדיקה בזמן הוסת מעכבת אף בדיעבד כמ"ש הב"י בשמו סי' קפ"ז א"כ א"א לתלות מה שראתה בשעת וסתה במכה דהיכא דהבדיקה מעכבת בדיעבד לא תלינן כמ"ש דניהו דדם נדה אין כאן רק דם המכה מ"מ בדיקה לא מקרי והילכך כיון דעכ"פ לא בדקה בשעת הוסת טמאה. ובזה אמרתי לבאר דעת המרדכי בהא דאמרי' בש"ס דף ס"ה ואם יש לה וסת תולה בוסתה. דלפי מה שביאר בפסקי מהרא"י סי' מ"ז הוא נמשך למה שאמרו שם ואם יש מכה תולה במכתה דהיינו דאם יש לה וסת היא תולה במכה אף דאשה דעלמא שאין לה וסת אינה תולה במכה כזאת מ"מ ע"י שיש לה וסת היא תולה במכה ולא מיקרי רואה מ"ת וכ"כ הט"ז סי' קפ"ז סק"ח. ועי' בתשו' פני יושיע חיו"ד סי' א'. והדברים צריכין ביאור דמה ענין זה לזה דאם אנו תולין הדם מחמת מכה אף באין לה וסת מהראוי לטהרה. והוא כדמות פשרה לגבב שתי קולות יש לה וסת ויש לה מכה לטהר מחמת כן ואין זה דרך הגמ' והקדמונים. אמנם לפמ"ש הדבר נכון. דהנה בהא דנחלקו הרמב"ם והתוס' שהבאתי לעיל בעבר זמן וסתה ולא בדקה הכריע הרשב"א בין הדעות דאם הי' לה וסת קבוע בג"פ ועכשיו עבר זמן הוסת ולא בדקה טמאה אבל אם הי' לה וסת שאינו קבוע בזה אם עבר זמן וסתה ולא בדקה טהורה והכי קי"ל בש"ע סי' קפ"ד ס"ט וסי' קפ"ט סעי' ד'. והנה הב"י סי קפ"ט בבאורו ללשון הרמב"ן ד"ה חששות הללו כתב דאשה שקבעה לה שני וסתות אף שנקבע כל אחד מן הוסתות ג"פ כדין וסת קבוע מ"מ כיון שצרתה בצד' היינו שקבעה לה שני וסתות דין כל אחד מן הוסתות כוסת שאינו קבוע ונעקר בפעם אחת ע"ש (ודבריו סותרים למ"ש שם אח"כ בקבעה לה וסת הדלוג וגם וסת השוה אין נעקר כל אחד מהם עד שתעקרנו ג"פ והארכתי בזה במקום אחר) ומעתה דברי המרדכי מזוקקים היטב. דברואה ג"פ מ"ת הרי קבעה לה וסת לתשמיש וא"כ אם היא אשה שיש לה וסת הרי קבעה לה שני וסתות. הוסת שהי' לה מכבר והוסת השני להיות רואה מ"ת א"ל כל אחד מהוסתות דינו כוסת שאינו קבוע כיון שצרתו בצד' כמ"ש הב"י וכיון דגבי וסת שאינו קבוע קי"ל דאם עבר זמן הסת ולא בדקה טהורה כמ"ש א"כ אם ראתה בשעת תשמיש דהוא זמן וסתה שפיר יכולה לתלות במכה כיון דוסת התשמיש נדון כדין וסת שאינו קבוע מחמת שיש לה עוד וסת אחר ובוסת שאינו קבוע אין הבדיקה מעכבת. משא"כ באשה שאין לה וסת וראתה ג"פ מ"ת דאז ראיית וסת התשמיש הוא וסת קבוע כיון שאין לה וסת אחר ובוסת קבוע קי"ל דאם היא בדקה טמאה וכיון דהבדיק' מעכבת בדיעבד אינה יכולה