מהרי"א הלוי חלק א ו

רק אם עשה בפרהסי' או כמה פעמים ע"ש משמע דאם עשה בפרהסיא גם בפ"א הוי מומר. ועי' בפר"ח יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ח שהביא בשם תשו' הרא"מ דטבח הממונה על הצבור ומושכרין לקהל לשנה נאסר גם בפעם א'. וגם בלא"ה כיין שבזמנינו המנהג בכמה מקומות שלוקחין מכשרות יותר מטרפות ועי' בט"ז וש"ך סוף סי' י"ח ובכה"ג דינו כטבח ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים כמ"ש הפר"ח שם בשם הרא"ש ובשוחט לעצמו כתב הש"ך להדיא סי' ב' ס"ק כ' דגם בפעם אחת שעבר צריך בדיקת סכין. ומ"מ יש לדון בזה לדעת הרמב"ן דסובר דקריבה דג"ע אינו אסור רק מדרבנן תו לא הוי מומר דהרי אף בחלול שבת באיסור דרבנן לא הוי מומר כמ"ש אא"ז התב"ש סי' ב' סעי' ט"ז ובשמל"ח שם ס"ק כ"ו וס"ק כ"ח. וגם י"ל דאין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן על הודאתו שעשה איסור לא מבעיא אם נאמר דאיסור קריבה דג"ע הוי מה"ת פשיטא דאמרי' בזה אאמע"ר ואינו נאמן. אלא אף אם נאמר דאינו אסור רק מדרבנן מ"מ גם באיסור דרבנן אמרי' אאמע"ר כמ"ש הקדמוני' בכתובות דף י"ח ע"ב ועי' בתומים בכללי מגו ס"ק ק"ה. מיהו מצד הע"א שהעיד עליו הי' מקום לאוסרו לפי דברי היש"ש שהביא התב"ש שם סעי' כ"א דאם יצא על השו"ב ש"ר מכבר שוב יש להעבירו גם ע"פ עד א' אם הוא בר סמכא. מיהו בנ"ד אין אנו צריכין לכל זה מאחר שעובר על תקנת הקהל ושוחט בלי טאקסע א"כ משפטו חרוץ בש"ע בשם הרא"ש דשחיטתו אסורה. וגם מצד שאינו מראה סכינו לחכם העיר דע"פ דינא דגמר' משמתינן לי' ואף דהאידנא מחלו חכמים על כבודם בזה מ"מ אם החכם עומד וצווח שאינו מוחל ומוחה בידו שלא לשחוט והשוחט ממרה את דבריו גם בזה"ז שחיטתו אסורה כמ"ש בשו"ת ברית אברהם סי' י"ג ובשו"ת הגאון החסיד בעל התניא בש"ע יו"ד ובשו"ת נו"ב מהד"ת סי' כ"ח בשם בן הגאון המחבר ובשו"ת מאמר מרדכי שחיבר אאמו"ר הגאון זצ"ל סי' כ'. וגם מצד הכתב איסור שחתמו עליו ואחר שקראוהו בפה יש לאסור שחיטתם דאף שמה שנכתב שם לשון קבלנו עלינו באיסור גמור יש לדון בזה דאם באמת לא קבלו מקודם אין בלשון זה ממש מאחר שהוא לשון עבר ועי' בסמ"ע סי' ע"ג ס"ק י"ח ובש"ע יו"ד סי' רל"ב סעי' י"ב בהג"ה ובש"ך שם מ"מ מה שנכתב שמה שאם יעבור ע"ז יאסור שחיטתו כנבלה וכו' מצד זה יש לאסור שחיטתו דאף דהוי מתפיס בדבר האסור מ"מ כיון דקודם שהתפיס אמר לשון איסור אינו מזיק מה שהתפיס אח"כ בדבר האסור כמ"ש המל"מ פ"א מנדרים ה"ז בשם מהרלב"ח. ולכן מכל הני טעמי הדבר פשוט דשחיטתו אסורה ויפה דן מעכ"ת ויפה הורה. דברי ידידו הדוש"ת בלונ"ח: סי' ג' ב"ה יום ה' י"ב כסלו צדק ומשפט לפ"ק לבוב. הנני נותן את בריתי שלום לכבוד ידיד נפשי הרב המאוה"ג החריף ובקי צח השכל ונקי הרעיון ותיק וחסיד כש"ת מוה' אהרן לאנרי נ"י אבד"ק פאטיק יע"א

לדבר הזה יסלח מעכ"ת על אשר אחרתי עד עתה מלהשיבו כי טרדותי רבו למעלה ראש. אמנם כאשר באו דבריו שנית לעורר אותי בזה לקחתי מועד לעיין בזה. והנה השאלה היא באשה אחת שראתה כמה פעמים מחמת תשמיש ואח"כ ראה הבעל שיצא ממנו זרע אדומה כמו דם אם נתלה לקולא לומר דכל מה שראתה עד עתה מחמת תשמיש לא הי' ממנה כי אם מש"ז של הבעל וכמבואר בתוספתא שהביאו הפוסקים ש"ז אדומה טהור' והאש' תולה בה. או אם נימא השתא הוא דאיתרע שאירע בבעל חולי זאת ומקודם אם הי' ממנו והיא ראתה מ"ת. ולאשר ראה ראיתי כי מעכ"ת הלך בדרך למרחוק שטף ועבר בסוגיות הש"ס להביא ראיות לנ"ד ולדעתי העני' דין זה ממקומו מוכרח לזאת לא יכולתי לפלפל בדבריו הנחמדים גם כי ישרו בעיני מאוד. והנה לכאורה יש מקום לומר דנ"ד במחלוקת שנויה בהא דאמרי' בש"ס נדה דף ס' שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות בדקה אחת מהן ונמצאת טמאה היא טמאה וכולן טהורות ונחלקו בגמ' אי בעי' שבדקה מיד כשיעור וסת ומצאה טמאה ע"ש ולמאן דס"ל דלא בעי' בדיקה מיד כשיעור וסת ה"ה אם בדקה בבוקר ונמצאת טמאה ג"כ האחרות תולות בה כמבואר בד"מ ס"ס ק"ץ. הרי מבואר דאזלינן לקולא לומר כמו שהיא רואה עכשיו הדם כן הית' נדה גם בשעת מציאת הכתם. ומש"ה האחרות טהורות דתולות בה אף דאיכא קצת קלקול לזאת האשה דמטמאינן אותה למפרע משעת מציאת הכתם מכ"ש בנ"ד דיכולה לתלות בבעל לומר כמו שוא' עכשיו ש"ז אדומה כן הי' גם בשעת התשמיש לטהר האשה כיון דלא מקלקלינן לי' מידי דש"ז אדומה טהורה כמבואר בתוספת' הנ"ל. ולפע"ד יש מקום לומר דאף לרב יהודה דס' שבדקה עצמה בשיעור וסת מ"מ בנ"ד תלינ' בבעל למפרע דחה הרא"ש הקשה על הא דמדמה הש"ס הך דינא דבדקה ומצאה טמאה להא דבר פדא דכל שבעלה בחטאת טהרותי' טמאת וכתב הרא"ש דלא דמי דבשלמא בטהרות כיון דכשיעור וסת אחר שיצאו הטהרות מתחת ידה מצא' דם אמרינן ודאי נעל ממנה בעוד הטהרות בידה אבל הכא אף שבדקה עצמה כשעור וסת של מציאה אין ראוי שנתלה דם המציאה בה דשמא יצא כבר מאחת מהן ויש יותר משיעור וסת מיציאת הדם לבדיקה של זאת ובאמת קושית הרא"ש היא תימה רבתי על הגמר'. ולפי"ד נראה בזה דבר נכון מאוד. דהנה בהא דקיי"ל דמטמאינן אשה הרואה דם מעל"ע נראה ברור דלא משעת ראיית הדם בד מטמאינן אותה למפרע אלא מתוך שיעור וסת מקודם דכיון מחזקינן אותה בודאי רואה מקודם בתוך שיעור וסת לחייב בלה חטאת ולשרוף הטהרות שנגעה בהן תוך שיעור וסת א"כ דאי ראתה מקודם בתוך שיעור וסת וממילא דמטמאינן אותה למפרע מעל"ע משעה שראתה ודאי דהיינו תוך שיעור וסת מעת מציאת הדם. אמנם אם נחמיר לטמא אותה מעל"ע למצע משעה שבעלה באשם תלוי וטהרות תלויות דהיינו משעה שאר מן המטה ותטול עד וכו' קודם מציאת הדם נראה לפענ"ד לא החמירו חז"ל כולי האי לטמא אותה מעל"ע משעה שבעלה אש"ת כיון דהוא גופא ספיקא הוא לא החמירו טומאת מפע על הספק וכעין זה כתב המשנה למלך פ"ג ממשכב ומוש ה"ד ע"ש. והנה זה פשוט דהא דמטמאינן בכתם מעל"ע למפרע היינו משעת מציאת הכתם אבל לא מחמרינן לומר שלא יצא הכתם ממנה מכבר ונטמא אותה מאז למפרע וזה מבואר בש"ס וברמב"ם פ"ד. ומעתה י"ל דזהו סברת רב יהודה הרי בהא דתלינן הכתם בהך שבדקה ומצאה טמאה יש לעיין א כבר נודע דלא תלינן כתם בחברתה רק אם לא מקלקלינן מי לחברתה דתולה בנדה ובנכרית וביושבת על דם טוהר אבל אם תלה בחברתה יקלקלו אותה תו אמרי' מה חזית ושתיהן טמאות וא"כ כאן אף שבדקה חברתה ומצאה טמאה כיון דהיא לאה מעל"ע למפרע ואם נתלה גם את הכתם בה נטמא אוי למפרע משעת מציאת הכתם וממילא בהא דתלי הכתם בחברתה מקלקלינן לה יותר ובכה"ג לא תלינן בא ולזה קאמר רב יהודא דמתני' מיירי שבדקה עצמה ומצאה טמאה תוך שיעור וסת למציאת הכתם וסבר לי' כבר פדא דכל עלה בחטאת טהרותיו טמאות וכיון דטמאה בודאי למפרע שור אותיום מחמת דם הנדה שמצאה עכשיו א"כ לא מקלקלינה כלל בזה שאנו תולין בה הכתם. דגם בלא הכתם היא טמאה, מעל"ע למפרע קודם אותיום ממציאת הדם כמ"ש לעיל, ומחמת הכתם מטמאינן לה מעל"ע ממציאת הכתם דהיינו שיעור אותיום קודם מציאת הדם וליכא קלקול במידי. אבל אם מצאה דם נדה אחר אותיום למציאת הכתם אף דעדיין הוא בשיעור שחייבו אשם תלוי מ"מ כיון דספיקא הוא אין