מהרי"א הלוי חלק א סח

אמרו רק בספק איסור דרבנן ובנ"ד ליכא ספק כלל. ואנכי אמרתי בזה ליישב קושית הגאון פני יהושיע בביצה דף ד' ע"א בהא דספיקה אסורה דפריך הגמ' דלמ"ד דהביצה אסורה משום גזירה הא הוי ספיקא דרבנן ומשני דבדבר שיל"מ ספיקו להחמיר והקשה הפנ"י שלטעם הת"ח בדשיל"מ משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר א"כ מה"ט יש להחמיר גם בספק משא"כ לטעמו של הר"ן פ"ז דנדרים דהא שדבר שיל"מ לא בטיל הוא משום דהוי כמין במינו א"כ מדוע נחמיר בספיקו. ואמרתי ליישב דעיקר הטעם דסד"ר לקולא אע"ג דאסמכוהו על לא תסור וכמו שהקשה הרמב"ן בספר המצות. אמנם לפי מאי דאמור בש"ס חולין הנ"ל ניחא דבספק דרבנן שפיר אמרינן התורה חסה על ממון ישראל משא"כ בדשיל"מ דליכא הפסד ממון כיון שיש לו היתר למחר בלאו הכי ספיקו אסור. גם מ"ש מעכת"ה להתיר ע"פ דברי הפרמ"ג שבאבמ"ה חצי שיעור מותר מה"ת משום דלא שייך חזי לאצטרופי. גם זה אינו מובן שבנ"ד בלא"ה ליכא איסור אבמ"ה כיון דבעינן בשר גידים ועצמות ומ"ש הפוסקים אבר מה"ח הוא שלא בדקדוק ועיקר האיסור הוא משום בשר מן החי ושפיר שייך בי' חזי לאיצטרופי. עוד כתב מעכת"ה ע"פ דברי מהרש"א בפסחים דף מ"ד ע"א שבחצי שיעור ע"י תערובת מותר מה"ת. הנה גוף דברי מהרש"א צריכין ביאור דודאי אם נאמר בטעם דח"ש אסור מה"ת שהוא משום אחשבי' הי' מקום לומר שע"י תערובת ל"ש אחשבי' כיון שאין מחשבתו רק על האיסור כי אם על התערובת וכעין שכתבו התוס' בע"ז דף ס"ח, אבל עיקר הטעם מבואר בגמ' יומא משום דחזי לאיצטרופי והאי טעמא שייך גם בח"ש ע"י תערובת. אמנם באמת המהרש"א מיירי שם שנתערב האיסור ואינו ניכר וכמו שמוכח מהראיה שהביא מהרש"א שם מדברי התוס' שם ד"ה כמאן דמיירי באינו ניכר. וגם הר"ש פ"ב דטבול יום מ"ג שנסתפק בזה מיירי ג"כ בכה"ג כמבואר למעיין שם ומש"ה לא שייך חזי לאיצטרופי דהיאך יצטרף עם ח"ש אחר כיון שנתערב ואינו ניכר משא"כ בנ"ד שניכר האיסור לכ"ע ח"ש אסור מה"ת

עוד כתב מעכת"ה להתיר ע"פ מ"ש בעצי אלמוגים שבאיסור עשה ל"א ח"ש אסור מה"ת וכאן ליכא רק איסור עשה דאינו זבוח. ולדעתי העני' נראה בזה דלא שייך איסור דאינו זבוח רק בדבר שמועיל בו שחיטה שאז אסור לאוכלו עד שיקיים המצוה דוזבחת משא"כ בדבר שאין שחיטתו מתירתו כיון דליכא בי' עשה דוזבחת ליכא נמי עשה דאינו זבוח. ובזה יש להבין הא דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת שפירש"י בחזקת איסור אבר מה"ח ואמאי לא ניחא לי' לפרש בחזקת איסור שאינו זבוח וכמ"ש התוס'. ולפמ"ש איפשר דקשיא לי' לרש"י הא דאמרי' בחולין דף י' ע"א שחט את הושט וא"י אם קודם שחיטה נשמטה הגרגרת או אח"כ זה הי' מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסול. והרי עיקר הטעם שספק בשחיטה פסול הוא משום דבהמה בחזקת איסור עומדת והתם לא שייך איסור עשה דשאינו זבוח כיון דבשמוטה אינו מועיל שחיטה כלל לדעת בה"ג שהביאו התוס' בדף ט' ע"א ואף שרש"י חולק שם על בה"ג מ"מ בעוף איפשר שמודה כמ"ש התוס' בדף כ' ע"א ד"ה אילימ' והך בריית' דשחט את הושט ע"כ בעוף מיירי וכיון דאינו מועיל שחיטה ליכא עשה דאינו זבוח ומש"ה הוכרח רש"י לפרש דבהמה בחיי' בחזקת אבמה"ח עומדת. ובהכי ארווח לן להבין דברי הגמ' בחולין דף ס"ט ע"א דבעי מהו לגמוע חלבו חלב דעלמא לא כאמ"ה דמי וכו' או דילמא התם אית לי' תקנתא בשחיטה הכא ל"ל תקנתא לאיסורי' בשחיטה. ולכאורה אין לזה ביאור כיון דסוף סוף כל זמן שלא נשחט איסור אמ"ה עלי' ומה מועיל מה שיש תקנה לאיסורו הא כל בהמה יש לה תקנה בשחיטה ואפ"ה כל זמן שלא נשחט' אסור משום אמ"ה. ולפי מ"ש א"ש דהנה הש"ך ביו"ד סי' פ"ט סק"ד כתב בשם הה"מ וק"א דמשום כך חלב אדם מותר אף דבשר אדם אסור מה"ת משום דלא אמרי' כל היוצא מן הטמא טמא רק באיסור לאו ולא באיסור עשה. ומעתה דברי הגמרא מובנים היטב התם אית לי' תקנתא לאיסורי' בשחיטה וליכא מחיים רק עשה שאינו זבוח ומש"ה החלב מותר משום דבאיסור עשה ל"א כל היוצא מן הטמא טמא וכנ"ל משא"כ באיסור יוצא דל"ל תקנתא בשחיטה וכיון שאינו עומד לשחיטה ממילא בחיי' לאיברים עומדת ועיין ברש"י חולין דף ק"ב ע"ב ד"ה לאו וכיון דאיכא איסור אבמה"ח שהוא בלאו יש לאסור החלב משום שכל היוצא מן הטמא טמא וכאן ליכא איסור דאינו זבוח כיון דאיסור יוצא אינו עומד לשחיטה וכמ"ש. וממילא גם בנ"ד מאחר שהתולעי' לאו בר זביחה נינהו וליכא עשה דאינו זבוח רק משום בשר מן החי שהוא בלאו וח"ש אסור בזה מה"ת. וגם הרי בתוס' שבת דף צ"א ע"א ד"ה כגון מבואר שגם באיסור עשה ח"ש אסור מן התורה. ועוד דכיון שמתו התולעים אסורין משום נבלה וכמ"ש מעכת"ה. ולכן אינני מוצא שום צד היתר בזה ויפה הורה הד"ג לאיסור

ובדבר הדו"ד שבין ראובן ושמעון לוי ויהודה שנשתתפו כולם בשכירת שראנקען וקודם השכירות נתנו לוי ויהודא קאפציע ביד ראובן ושמעון שישכרו הם ויהא נכתב הקאנטראקט ע"ש כולם אבל האדונים לא רצו בזה ונתרצו לוי ויהודא בשעת גמר העסק טרם שנכתב הקאנטראקט שיכתב רק על שם ראובן ושמעון וישלישו להם טראטין ביד שליש וכן עשו, ובתחילה הי' המדובר שיהי' לכל אחד חלק רביעית ועתה נתהווה היזק גדול בהעסק ולוי ויהודה טועני' שמסכימים שיוחלט קאפציע שלהם אשר ביד ראובן ושמעון ואינם רוצים ליתן ראטי יותר וראובן ושמעון טוענים כי כולם נכנסו בשותפות שוה בשוה ושלא יגיע להם שום היזק ויען שראובן ושמעון נכתבים חתומים על הקאנטראקט ואם לא ישלמו הראטיס יהו נקראים בשם קאנטראקט ברעכער וילקח כל הונם ורכושם לכן אין די לפניהם החלט הקאפציע מאחר שההיזק עולה יותר ומי יודע כמה יעלה עוד ההיזק. ומה שנכתב בתחילה שאם לא ישלמו נחלט הקאפציע הוא מפני שלא עלה על דעתם שיהי' היזק גדול כל כך. ועוד כי בסוף השטר נכתב שלא יגיע להם שום היזק. זהו תוכן הטענות. ולפי דעתי העני' דין זה במחלוקת שנוי דבסי' קע"ו סעי' ו' סתם המחבר כדעת הראב"ד והרמ"ה שאין השותף משתעבד לשלם מביתו ובסי' צ"ג סעיף מ"ג הביא המחבר לשון הרמב"ם שראובן אינו נאמן בשבועה להוציא ההפסד מיד שמעון משמע שאם ראובן מברר ההפסד מחויב שמעון לשלם מביתו. וכבר צווחו בזה בבי מדרשא על סתירת דברי המחבר. ובתשו' נו"ב מהד"ת ח' חו"מ סי' ל"ח כתב שאין להוציא ממון נגד דעת הראב"ד והרמ"ה ועיין בתומים סי' צ"ג שם שגם לדעתו פטור לוי בנ"ד ואפי' לדעת הרמב"ם מאחר שכתב שאין השותף נאמן בשבועתו ליטול קשה הדבר לברר ההפסד ע"פ שני עדים. ועי' בנו"ב שם שבזה לא אמרינן משואיל"מ וא"כ אין ע"א מועיל ואף שנכתב בשטר השותפות שלא יגיע לראובן ושמעון שום היזק ואיפשר דזה הוי כהתנו בפירוש לשלם מביתו מ"מ מאחר שנכתב בתחילה שאם לא ישלמו יהי' נחלט הקאפציע מהראוי ליישב לשון השטר שלא יהא סותר דבריו דמה שנכתב לבסוף שלא יגיע להם שום היזק היינו עד ערך דמי הקאפציע ולא יותר, ואף שפירוש זה דחוק. ועיין בסמ"ע סי' מ"ב ס"ק י' ובש"ך שם ס"ק ט'. ומספק אין להוציא ממנו ויד בעל השטר על התחתונה. ומה שטוענים ראובן ושמעון דמש"ה כתבו בשער שיוחלט הקאפציע משום שלא עלה על דעתם שיהא ההיזק יותר מזה אינה טענה כלל דאדרבה כיון שלא עלה על דעתם ממילא לא נתחייבו לוי ויהודה יותר מדמי הקאפציע כן נלפענ"ד בזה

דברי ידידו באמת הדוש"ת בלונ"ח.