מהרי"א הלוי חלק א סז

הדרשות שקולין כמ"ש הג"א ומוקמינן קרא דבה לדרוש ג"כ שנבלת בהמה א"מ בבית הבליעה וא"א לאוקמי קרא דוהאוכל כפשטא ומש"ה מוקי הברייתא הך קרא ליתן שעור לנוגע ולנושא כדי אכילה. ודו"ק כי חריף הוא

וראיתי למעכ"ת שכתב ליישב קושית התוס' בנדה שם לרבא דס"ל דמקום נבלת עוף טהור ביה"ס הוי איך מתרץ להך ברייתא שנבלת בהמה אינה מטמאה בגדים בבית הבליעה אמאי לא טמא מטעם נושא. וע"ז כתב כ"ת ליישב דמשכחת לה שבלע שני חצאי זתים כמבואר בחולין דף קכ"ד ע"א דשני חצאי זתים שהסיטן טהור א"כ לא טמא מטעם נושא משא"כ לענין טומאת בית הבליעה כיון דטומאתו משום אוכל אפי' אכל שני חצאי זתים זה אח"ז טמא כמבואר בזבחים דף ע' שמ"מ הרי אכל כזית. זהו תורף דבריו. ואין דבריו מובנים דהא דשני חצאי זתים טהור היינו כששאינן נוגעים זה בזה רק שתחבן בקיסם זה בפני עצמו וזה בפ"ע אבל אם נוגעין השני חצאי זתים ביחד ונשאן טמא משום נושא כמבואר בש"ס חולין שם דף קכ"ד וברמב"ם פ"א מהאה"ט הל' י"ב. אם כן אי איירי הך ברייתא דבשעה שאכל חצי זית השני עדיין הי' חצי זית הראשון בבית הבליעה אם כן הרי נגעו זב"ז בבית הבליעה ועדיין תקשי לרבא דליטמא משום נושא. ואם נאמר דהך ברייתא מיירי שבשעה שאכל חצי זית השני כבר בלע חצי זית הראשון לתוך מעיו א"כ אמאי טמא בכה"ג בעוף בבית הבליעה הרי מעילם לא הי' זית שלם מנבלה בבית הבליעה. שמה שבלע אח"כ לתוך מעיו זה מיקרי פירש ממטמאיו כמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' אה"ט ה"א. והא דאמרי' בש"ס זבחים דף ע' הנ"ל דכזית בכא"פ מצטרף לענין טומאת בית הבליעה היינו דוקא דבשעה שגמר אכילת הזית עדיין לא בא חצי זית הראשון לתוך מעיו והי' זית שלם בפעם אחת בתוך בית הבליעה. והרי הרמב"ם כתב שם בהל' ז' שאם בלע מעי של נבלת עוף מקצתו בבית הבליעה ומקצתו בתוך פיו טהור וה"ה מקצתו בבית הבליעה ומקצתו בתוך מעיו ג"כ טהור. כן נלענ"ד. דברי ידידו: סי' סה ב"ה יום ד' ב' דר"ח מרחשון אח"רית טו"בה לפ"ק לבוב. יצו ד' את הברכה לכבוד ידיד נפשי ולבי רב חביבי, הרב הגאון החריף ובקי המפורסם ערוגת הבושם צח השכל ויקר הרעיון תפארת ישראל כקש"ת מוה' שלום מרדכי הכהן נ"י האבד"ק ביטשאטש

מכתב יקרתו הגיעני אשר ענוותו תרבני לחות דעי ע"פ דתה"ק בדבר התולעים מעטפליציס הנמצאים בסמפוני הכבד ובכבשים רובם נמצא כן וגם בבהמות גסות ע"פ רוב נמצא כן. והתולעים המה גדולים ויש שם ליחה הרבה מעופשת ולפעמים נמצאו תולעים קטנים וניכר שהוא תחילת הרחישה ואין בזה שום צד ספק שנתהווה אחר שחיטה כי התולעים רבים מאוד וליחה מעופשת הרבה וכמעט כל הסמפונות מלאים תולעים קטנים עם גדולים. ותיכף ומיד אחר השחיטה בדק מעכת"ה ומצא כן ונסתפק מעכת"ה אם מותרין באכילה ואם רשאי למוכרם לנכרי. ובראש דבריו האריך ליישב דברי רש"י ס"פ אלו טרפות שפירש קוקיאני תולעים שבריאה ושבכבד והקשו בתוס' דללישנא דשרי תקשי מברייתא דבסמוך ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנים שבבהמה אע"ג דמינה קא גביל. ולפענ"ד נראה ליישב בפשיטות ע"פ מ"ש הה"מ פ"ב מה' מאכלות אסורות ה' י"ז דדרני דבישרא היינו שהתליעו לאחר שחיטה לפי שבשר הבהמה אינה ניתרת אלא בשחיטה וכל דבר חי שיצא ממנה אפילו לאחר מיתה אסור כיון שא"א לו בשחיטה ע"ש. ומעתה י"ל דס"ל לרש"י שתולעים הנוצרים בבהמה מחיים מותרים אם מינה קא גבלי משום דהוי כבשר הבהמה עצמה ועיין בתוס' שם ד"ה לרבות. ומש"ה מותרים בשחיטת הבהמה ולא גרעי מעובר דהיכא דליכא חדשים ולא אוירא לכ"ע מותר בשחיטת הבהמה, ומאי דאסר בברייתא דרנים שבבהמה מיירי בבשר בהמה שהתליע לאחר שחיטה דכיון שצריך שחיטה כל דבר חי שיוצא מבשר בהמה וכמ"ש הה"מ ומאחר שא"א בשחיטה אסורים. ועיין בתוס' נדה, דף מ"ד ע"א ד"ה איהו ובר"ן ביומא בסוגיא דמאכילין אותו הקל הקל בשם הרמב"ן. ואף שרש"י בחולין שם פירש הך דדרנים שבבהמה שהתליעו מחיים מ"מ הגמ' לא מצי למיפרך ללישנא דקוקיאני שרי מהך ברייתא ומשום דמצינן לפרושי דמיירי שהתליעו לאחר שחיטה וכפירוש הה"מ וכדיעה השני' שהביא בש"ע סי' פ"ד סעיף ט"ז. מיהו לפי האמת יפה כתב מעכת"ה שרוב הפוסקים חולקים על רש"י וס"ל דבבהמה גם בהתליעו מחיים אף דמינה קא גביל אסורין

ובטעם האיסור כתב מעכת"ה בשם האחרונים שהוא מטעם אבמ"ה, ובאמת כן מבואר ברש"י שם ד"ה בשחיטה. אלא שמעכת"ה שפך סוללה ע"ז והביא ראיות רבות דבשרץ לא שייך כלל איסור דאבמ"ה. והנראה לי בזה כיון דקיי"ל בפירות שהתליעו שכל זמן שלא פירשו מותרים וגם בהתליעו במחובר דאסור הוא משום שמהלך בתוך הקישות כמ"ש רש"י שם ד"ה באבי' ומה"ט דעת רוב הפוסקי' להתיר אם מונח התולע במקום צר ולא ריחש כמבואר בסי' פ"ד סעיף ו'. עכ"פ חזינן שכל זמן שלא ריחש אין שם תולע עליו כלל. ובזה כתבו האחרונים לדחות דברי הכו"פ בסימן ק' ס"ק ד' דמילווין לא הוי בריה משום שאין אסור עד שירחש ולא חשיב אסור מתחילת ברייתו והאחרונים דחו זה שכל זמן שלא ריחש לא הוי תולע ועיקר ברייתו הוא משירחש ואז אסור מתחילת ברייתו ולכן הוי ברי'. ומעתה כל זמן שלא ריחש הוי כחלק מבשר הבהמה וכיון שיש לו חיות בפ"ע ואינו ניתר בשחיט' הבהמה שפיר הוי בשר מן החי ואסור גם לב"נ, ולא ק"מ מ"ש מעכת"ה דבשרץ לא שייך אבמ"ה דאין אנו דנין על אבמ"ה דשרץ רק דהוי אבמ"ה מן הבהמה. ולפ"ז הי' מקום לחלק בזה בין אם פירש מחיים או לא דאם לא פירש מחיים אז בשעת שחיטת הבהמה הוי כבשר מהבהמה ואסור משום בשר מן החי וכמ"ש. משא"כ אם פירש התולע בחיי הבהמה הרי כל זמן שלא נשחטה הבהמה ליכא איסור אבמ"ה דבהמה בחיי' לאו לאיברים עומדת ובשעת שחיטת הבהמה כיון שאז כבר פירש התולע תו אין עליו שם בשר בהמה רק תולע הוא בפ"ע וליכא איסורא דבשר מן החי מהבהמה וגם משום שרץ השורץ אין לאוסרו לדעת הרבה פוסקים דאין שרץ רק בגדולי קרקע, והרמ"א סמך על זה במקום הפס"מ ועיין בט"ז ס"ק כ"ג. ועוד שהרי התולעים לא פירשו ע"ג קרקע ועיין במש"ז ס"ק כ"א. ומיושב בזה קושית התוס' הנ"ל על שיטת רש"י שפירש קוקיאני תולעים שבבהמה והקשו דהא תניא בברייתא לרבות דרנים שבבהמה וגם אם מינה קא גביל ג"כ אסור ע"ש. ולפי האמור א"ש שהרי האחרונים כתבו דאף שבמורנא קיי"ל לאחר שחיטה פריש מ"מ קוקיאני הוא מן תולע אחר שדרכו לפרוש מחיים ועי' בשו"ת מאמר מרדכי סי' ל"ג ומש"ה מותר אם מינה קא גביל מטעם שכתבתי משא"כ בדרנים שבבהמה שמונחים בין עור לבשר והם במקום צר שלא פירשו מחיים שפיר אסור משום בשר מן החי מבהמה ודו"ק

מיהו כל זה לפלפולא אבל למעשה לבי נוקפי דאיפשר שגם בפירש בחיי הבהמה ג"כ אסור דכללא הוא שכל הנמצא במעי הבהמה אין לו היתר רק בשחיטה והנך תולעים שיש להן חיות בפ"ע לא אהני להו שחיטת הבהמה וכמ"ש רש"י שם. ומ"ש מעכת"ה בזה שהתורה חסה על ממון ישראל לא הבנתי דבש"ס חולין דף מ"ט ע"ב ודף ע"ז ע"א לא