מהרי"א הלוי חלק א סו

נתכוין למתנה גמורה על המקבל להביא ראיה ומשום דנכסי בחזקת יורשים קיימו. ומקורו טהור משו"ת הרשב"א שהביא הב"י שם. וראה זה חדש הוא שמצאתי בשו"ת מהרי"ט ח"ב חו"מ סי' נ"ג שכתב וז"ל. ועוד אפי' אם הי' ספק לא מבטלינן מכח אומדנא כגון האי דינא שלא עשאה אלא אפוטרופא אלא היכא שהאומדנא ברורה אבל כשיש ספק בה מוקמינן מתנה בחזקתה ע"ש. והוא תימה גדולה דבשו"ת רשב"א הנ"ל מבואר להיפך שבספק מוקמינן נכסים בחזקת יורשים והמתנה בטלה. ועוד תימה שהרי בש"ס ב"ב דף קל"א ע"א בעי רבא בבריא היאך וכו' וכתב הרי"ף ע"ז ולא איפשיטא בעיין ולקולא עבדינן ולא עשאה אלא אפוטרופא וכ"כ הרא"ש שם וכ"פ הרמב"ם פ"ו מזכי' הרי מבואר דמספק המתנה בטלה ואיך אפשר שיכתוב המהרי"ט להיפך מסברא בעלמא ולא הביא שכל הקדמונים חלוקים עליו. ובאמת ראיית המהרי"ט שם מדברי הרא"ש גבי שכ"מ יש לדחות. סוף דבר לא זכיתי לעמוד על כוונת המהרי"ט בזה. אבל לענין דינא נלפענ"ד בנ"ד לפמ"ש הב"ש בסי' ק"ז ס"ק א' גבי איבעי' הנ"ל בבריא היאך דכיון דהוא בעיא דלא איפשטא מועיל תפיסתה א"כ כ"ש בנ"ד שהוא מחלוקת הפוסקים אם אמרי' בזה דנכתב לשופרא דשטרא או אם ידע מהמנהג לכתוב כן או לא. שכבר נודע דבבעי' דלא איפשטא דעת הרבה מהקדמונים דלא מהני תפיסה משא"כ במחלוקת הפוסקים או בספק במעשה מועיל תפיסה לדברי הכל. וא"כ בנ"ד כיון שהיא מוחזקת בהנכסים אין מוציאין מידה. עוד נראה לפענ"ד בזה שמאחר שנעשה הצוואה בערכאות ולפי חקי המלך כל השטרות צריכין להיות בערכאות דוקא ובכהאי גוונא הצוואה כשרה מכח דינא דמלכותא וא"כ אף אם לא הי' נכתב כלל בהצוואה שיש לה רשות למכור וליתן לאחרים הדבר שנוי במחלוקת אם קנתה או לא עשאה אלא אפוטרופא. דבחו"מ סי' ס"ח ס"א כתב הרמ"א דשטר שפסול לפי דיננו וכשר לפי דיניהם פסול ויש חולקין ע"ש. א"כ כיון שלפי דיניהם אם כתב כל נכסיו לאשתו קנתה וכיון שנעשה בערכאות כשר משום דינא דמלכותא אף שאינו מועיל לפי דיננו לדעת היש חולקין שהביא הרמ"א וא"כ כיון דאיכא מחלוקת הפוסקים בזה מועיל תפיסתה. ואין זה דומה למאי דקיי"ל בסי' רמ"ו ס"ה דבספק על המקבל להביא ראי' דשם מיירי שבאין לדון תיכף אחר מיתת הנותן למי ליתן הנכסים דאז שפיר מעמידין הנכסים בחזקת יורשים ועל המקבל להביא ראי' משא"כ היכא שכבר תפסה כדין בתורת מתנה ולא בתורת אפוטרופא פשיטא דמהני תפיסתה כמבואר להדיא בב"ש סי' ק"ז סק"א. ולא עוד אלא דאף אם היו נכסים בחזקת היורשים יש ג"כ מקום לדון לפי מה שהכריע המהריב"ל בהרבה מקומות מתשובותיו שבס"ס מוציאין ממון א"כ יש בנ"ד ס"ס ספק מה שנכתב שיש לה רשות למכור וליתן לא הי' לשופרא דשטרא רק לקיים המתנה ואם ת"ל שזה התוספת נכתב לשופרא דשטרא שמא הלכה כדעת הי"ח שהביא הרמ"א סי' ס"ח שבנעשה בערכאות אם כשר לפי דיניהם מועיל גם בדינינו. מכל הלין טעמי נלפענ"ד שהדין עם האלמנה וזכתה במתנתה. דברי ידידו: סי' סד לידידי הרב הגדול וכו' מוה' מענדיל ליפא שטיין מטשערנאיוב הסמוך לסטאניסלאב

כמו חלב ודשן תשבע נפשי וכו' וכו' כי גם אנכי אשכחנא מרגניתא בזה ליישב קושית התוס' חולין דף ע"א ע"א בהא שמוכיח בגמר' שם שטומאה בלועה אין מטמאה מדכתיב והאוכל מנבלתה וגו' מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא טהור והקשו התוס' אמאי לא מדקדק מדאימעוט בברייתא בפ' יוצא דופן נבלת בהמה דלא מטמאה בגדים בבית הבליעה מדכתב בנבלת עוף טהור לטמאה בה ולא באחרת ומשם מדקדק אביי דמקום נבלת עוף טהור בלוע הוא

והנראה לענ"ד בזה ע"פ מה שהביא מע"כ בשם הרא"ם פ' שמיני שהקשה דמנא לן למידרש מן בה שנבלת בהמה אין מטמאה בבית הבליעה ומבטלין הקו"ח דמה עוף שאין מטמא במגע ומשא מטמא בבית הבליעה בהמה שמטמאה במגע ומשא לא כ"ש שתטמא בבית הבליעה נימא דבה אתי למעוטי נבלת עוף שאינו מטמא במו"מ כדדרשינן בנדה שם לטמאה בה אין בה טומאה אלא אכילתה. ותירץ הג"א שם וכתב וז"ל ואין זו קושיא דמאי חזית לומר כך ואימא איפכא דבה אתי למעוטי דוקא בהמה מטומאת בית הבליעה ונימא שעוף מטמא במגע ומשא מק"ו וכיון דאיכא למימר הכי והכי אמרי' בה למעוטי שניהם דהי מינייהו מפקת וממעטינן שניהם דאין לאחד הכרע מן השני כלל. עכ"ד ז"ל. ולכאורה אין דברי הג"א מובנים כלל שהרי נודע מ"ש התוס' בכ"ד דכל היכא דילפינן מקרא ע"כ שהסברא מבחוץ היתה בהיפך א"כ כיון דצריך קרא ללמד שטומאה בלועה אינה מטמא' ע"כ שבלאו קרא היינו אומרים מצד הסברא דטומאה בלועה מטמא'. א"כ אמאי כתב הג"א דשני דרשות שקולים הם ואין לאחד הכרע מן השני כלל הרי יותר מהראוי לומר דבה אתי למעוטי נבלת עוף ממגע ומשא ולעולם נבלת בהמה מטמא בבית הבליעה כמו שהוא מצד הסברא שטומאה בלועה מטמאה

אמנם באמת הדבר נכון דאחרי שכבר למדנו מקרא דוהאוכל מנבלתה דטומאה בלועה לא מטמא א"כ תו אין שום סברא לומר שנבלת בהמה מטמא' בבה"ב כמו שאין שום סברא לומר שנבלת עוף מטמא במו"מ ושקולין הם ויבואו שניהם. וממילא מיושב היטב קושית התוס' דע"כ הוכרח הש"ס ללמוד מקרא והאוכל מנבלתה שטומאה בלועה לא מטמאה דאי לאו הך דרשא ליכא למילף דטומאה בלועה לא מטמא' מנבלת בהמה דלא מטמא' בבית הבליעה. משום דאי לא הוי ידעינן מקרא אחרינא דטומא' בלועה לא מטמא' והו"א שמטמא כמו שהוא הסברא מבחוץ. הוי דרשינן קרא דבה למעוטי נבלת עוף דלא מטמא במו"מ כקושית הרא"מ אבל נבלת בהמה מטמאה בבית הבליעה כיון דהשתא אין שני הדרשות שקולין דמצד הסברא טו"ב מטמאה. וזה נכון מאוד בעז"ה

ובזה מיושב ג"כ קושי' השני' שהקשו התוס' שם. דהיכי מדקדק מקרא והאוכל מנבלתה מי לא עסקי' דאכל סמוך לשקיעת החמה הא האי קרא לא מיירי כלל באוכל ולא בא הכתוב אלא ליתן שעור לנוגע ולנושא כדאמרי' בפ' יוצא דופן ואי איצטריך קרא לדרשא דהכא מנא לו ליתן שעור אכילה לנוגע ולנושא. ולפמ"ש מיושב היטב אחר שנדקדק בלשון הברייתא בנדה דף מ"ב שם. דבתר דדריש קרא דבה דנבלת בהמה א"מ בבית הבליעה אמרי' א"כ מה ת"ל והאוכל ליתן שעור לנוגע ולנושא כאוכל ע"ש. משמע להדיא דפשטי' דקרא והאוכל הוא דנבלת בהמה מטמאה בבית הבליעה רק מאחר דדרשינן מקרא דבה דאינה מטמאה על כרחין דרשינן קרא דוהאוכל מנבלתה ליתן שעור לנוגע ולנושא. והנה כבר כתבתי לעיל כיון שמצד הסברא טומאה בלועה מטמא' יותר מהראוי לומר דבה אתי לנבלת עוף דלא מטמא במו"מ אבל נבלת בהמה מטמא' בבה"ב. אם כן מקמי דדרשינן מקרא דוהאוכל דטו"ב לא מטמא' והו"א דמטמא ובה לא אתי לדרוש למעוטי נבלת בהמה מב"הב וממילא דרשי' קרא והאוכל כפשטא דנבלת בהמה מטמאה בבה"ב וממילא דטו"ב מטמאה וע"ז קשה מי לא עסקי' דאכל סמוך לשקה"ח ומוכח מזה דטו"ב לא מטמאה. אבל לפי האמת דמוכח מכח הך קושיא דמי ל"ע דאכל סמוך לשקה"ח דטו"ב לא מטמא והוו שני