מהרי"א הלוי חלק א סה

לעופות דבהמה דרך לשחוט ע"י טבח ומש"ה אזלינן בזה בתר רוב טבחים משא"כ עופות שוחט כל אדם בביתו ע"ש. ולפ"ז אפשר לומר דמתני' דמכשירין מיירי בבשר בהמה דאזלי' בי' בתר רוב טבחין כמ"ש הש"ך משא"כ ברייתא דט' חניות מיירי בעופות דשוחט בעל החנות ומוכר ומש"ה לא אזלי' בזה בתר רוב טבחים רק בתר חניות. ומעתה א"א כלל לומר דמתני' דמכשירין מיירי אפילו בנמצא קרוב לטבח נכרי ומשום דרוב וקרוב רובא עדיף וכר"ח. לפי מה שנסתפק בעל פרי מגדים באו"ח סי' שכ"ה במשבצות ס"ק ז' דהיכא דחזקה מסייע לקורבא לא אמרינן רובא עדיף. וכיון שכן ע"כ א"א לאוקמי מתני' דמכשירין בנמצא קרוב לטבח נכרי דכיון דחזקת שאינו זבוח מסייע לקורבא לא הוי לן למיזל בתר רובא וע"כ דמתני' דמכשירין איירי בשוין. ומש"ה לא הקשו התוס' רק מברייתא דט' חניות לפי מה שהוכחתי דמיירי בעופות. דהנה בפרמ"ג בפתיחה להל' שחיטה כתב שבעופות ליכא חזקת שאינו זבוח ע"ש בשם הרבינו יונה. ובזה שפיר משמע להו להתוס' דמיירי אפי' בקרוב לביתו של נכרי אזלינן בתר רובא דבעופות ליכא חזקה המסייע לקורבא ודו"ק

אמנם בפשיטות יש ליישב קושי' מעכ"ת דדוקא בברייתא דט' חניות דעיקר אתי לאשמועי' היתר הבשר ואיסורו מש"ה משמע להו להתוס' דהלך אחר הרוב אפי' בקרוב לביתו של נכרי מדקתני סתמא דשרי דאל"כ הו"ל למיתני דבקרוב לנכרי אסור משא"כ מתני' דמכשירין דתנן שם הרבה משניות דאזלינן בי' בתר רוב ע"ש וכיון דעיקר הך אתי לאשמועי' שפיר י"ל דמיירי בשוין והא דלא תני בהדיא דבקרוב לנכרי אסור כיון דהך משנה אין עיקרה בשביל היתר הבשר ואיסורו רק לאשמועינן דאזלינן בתר רוב דמשכחת לה בשוין. כנ"ל. דברי ידידו

סי' סג ב"ה יום ב' ט"ז כסלו תרל"ג לפ"ק לבוב שלום וברכה וכל טוב לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי משנתו קב ונקי צח השכל ונקי הרעיון המפורסים לתהלה כש"ת מוה' צבי הירש נ"י האבד"ק קראסילוב במדינת רוסיא

מכתב שאלתו הגיעני באשה שזה ערך שלשים שנה שמת בעלה והניח בן ובת קטנים בערך ששה שנים וסמכו אצלה ועשתה עמם שידוכין ונשואין וכעת יש להאשה הנז' הון רב ובאתה עם בנה לד"ת בדבר העזבון של בעלה ואמרה שכל המעות והנכסים שלה ואין לבנה שום חלק בו מפני שיש לה צוואה כתובה בלשון רוסיא והועלה בערכאות שלהם ועדי' ישראל וניכרת חתימת העדים בב"ד וגם בעלה חתם הצוואה במסה"ק כי לרוב חולשתו לא הי' יכול לחתום בעצמו. ובהצוואה כתוב שכל המעות ונכסים והמטלטלין הכל שלה בלי שום שיור וגם יש לה רשות ליתן ולמכור לאחרי' והבן טוען שודאי לא הי' כוונת אביו המנוח רק לעשותה אפוטרופוס שהיאך יעלה על הדעת שיתן אדם כל נכסיו לאשתו. ומה שנתן לה צוואה בלשון רוסיא שהכל שלה לא הי' אלא לכבודה וכדי להבריח ארי מנכסיו שלא ימסר העזבון ליד דייני או"ה שאם הי' נותן לה שטר אפטרופסות הי' העזבון תחת ממשלת דיניהם והיתה צריכה בכל שנה לעשות חשבון לפניהם והי' רשות ביד כל אדם להלשין עלי' שאינה נוהגת כשורה עם העזבון והיו מעבירין אותה ולזאת כתב לה שהכל שלה אבל מעולם לא נתכוין רק לאפוטרופוס הנה מקור הדברים היא בש"ס ב"ב דף קל"א ע"ב ובכ"ד הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופיא. וזהו חד מהני תלת מילי דשוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא. אבל אם מוכח מתוך השטר שכוונתו הי' לקנין גמור ולא לאפוטרופוס כגון שנכתב בהשטר שיש רשות להמקבל למכור וליתן לאחרים קנה כמבואר בחו"מ סי' רמ"ו ס"ד לענין הכותב נכסיו לבנו. ומשם נלמד ג"כ לכותב כל נכסיו לאשתו דחד דינא אית להו. כנראה מש"ס ב"ב שם. וממילא בנ"ד קנתה האשה כל הנכסים כיון שכתוב בהצוואה שיש לה רשות למכור וליתן. וראיתי למעכ"ת שכתב דכיון דהאידנא הורגלו כל כותבי שטרות לכתוב נוסח זה א"כ לא מועיל כלום מה שנתן לה רשות למכור וליתן דלא הוי רק שופרא דשטרא והביא ראי' לזה מדברי הרשב"א גבי מברחת שהביאו הח"מ והב"ש סי' צ' ס"ח. ולפענ"ד נראה מדברי הנימוקי יוסף בב"ב שם מבואר להיפך שכתב מיהו אם פירש בשטר שהוא מקנה לה הקנאה גמורה וכו' א"נ שפירש בשטר שתהא רשאה למכור ולתת לאחרים ודאי קנתה ולפי שלא היו רגילין לכתוב לשונות הללו בטופסי דשטרא לפיכך תקנו חכמים בסתם כותב שלא עשאה אלא אפוטרופיא עכ"ל הנ"י. משמע להדיא שדוקא בלא הורגלו לכתוב בשטר שיש רשות בידה למכור וליתן בזה דוקא עשאה אפוטרופי' אבל אם הורגלו לכתוב כן בשטרות ודאי קנתה הרי להדיא שלא כדברי מעכ"ת דלא אמרי' דהוי שופרא דשטרא אם הורגלו לכתוב כן. ועי' בד"מ סי' ק"ז באהע"ז שהעתיק דברי הנ"י הנ"ל. ומה שהביא מעכ"ת ראי' לדבריו מדברי הרשב"א גבי מברחת נלפענ"ד להביא משם ראי' להיפך. שהרי הש"ך בחו"מ ס"ס מ"ב הביא דברי הרשב"א באריכות שכתב וז"ל שיש לדקדק עכשיו שהכל כותבין כן אם נדון אותו לשופרי דשטרא עד שיכתבו וכך אמרה לנו בפירוש. ואני למד מדברי מורי הרב גבי כתבוה בשוקא דכיון שהכל מורגלין לכתוב כן בזמנינו אצ"ל כן בפירוש דאילו רצתה לכסותה הי' מצוה שלא לכתוב כן בשטר שהרי הוא יודע שכך הם כותבין וכאילו צוה בפירוש כתבוה בשוקא הוא וכו' שא"א לומר באשה שתדע בנוסח השטרות ועד שיעידו שכך אמרה להם בפירוש ע"ש. ועי' בר"ן פ"ח דכתובות ובהה"מ פ"ו מזכי' הל' י"ב שהעתיקו כן בשם הרשב"א הרי להדיא דדוקא באשה במברחת בעי' שתאמר בפירוש שיכתבו מתנה חלוטה או שתדע שדרך לכתוב כן משום דמסתמא אין דרכה של אשה שתדע בנוסח השטרות אבל באיש הוא להיפך כיון שמן הסתם הוא יודע שכך הם כותבין הוי כאילו צוה בפירוש לכתוב כן ומש"ה גבי כתבוה בשוקא אין צ"ל כן בפירוש. וממילא הוא בנ"ד אמרינן דמסתמא ידע המצוה שדרך לכתוב בשטר הצוואה דרשות בידה למכור וליתן והוי כאילו צוה לכתוב כן ומועיל המתנה ודלא כמ"ש מעכ"ת

אמנם באמת לא ידעתי מדוע לא עורר מעכ"ת שלכאורה דבר זה תלוי במחלוקת הקדמונים וכמו שהקשה הב"י בחו"מ סי' ע"א דברי הבעה"ת והרא"ש אהדדי. ולפי מה שהכריע בש"ע שם סי' ע"א סעי' י"ד לחלק בין אם כותבין כן בכל השטרות או ברוב שטרות א"כ לפי מ"ש מעכ"ת דהאידנא כותבין כן בכל השטרות שיש רשות למכור וליתן מתנתה קיימת ועי' בסמ"ע שם ס"ק כ"ז. וכן לתירוץ השני של הב"י דהרא"ש מיירי שאין העדים לפנינו ע"ש ג"כ מועיל המתנה בנ"ד כיון שאין העדים לפנינו. אבל לתירוץ הג"ת שם שמחלק בין אם כותבין כן לשופרא דשטרא ובין אם, כותבין ע"ד שיהא קיים יש להסתפק בנ"ד שא"א לברר לאיזה צורך כתבו העדים כן אם לתועלת המתנה או לשופרא דשטרא. וכן לתירוץ הש"ך שם ס"ק ל"ג לחלק בין אם ידע הלוה שהמנהג לכתוב כן בשטרות אז אמרינן שמסתמא נתחייב ע"ד המנהג והבעה"ת מיירי כשאינו ידוע שהלוה ידע מהמנהג. א"כ גם בנ"ד לא ידענו אם ידע הבעל שהמנהג לכתוב כן בהצוואה שיש לה למכור וליתן. עכ"פ דבר זה תלוי באשלי רברבי ואין בנו כח להכריע. והנה בש"ע סי' רמ"ו סעי' ה' מבואר דכל היכא דאיכא לאסתפוקי בלשון המתנה אם