מהרי"א הלוי חלק א סג

בו וכתבו דהיינו דוקא לאחר ששהה שיעור מליחה שאז דינו כרותח וכתב הש"ך בסי' פ"ז ס"ק כ"ז דאף לדידן דקי"ל במליחה לאסור מיד מ"מ כיון שרוב הפוסקים ס"ל דהחלב לעולם פירשא אף בצלול סמכינן מיהו עכ"פ לענין זה דלא נאסר רק אם שהה שיעור מליחה. והנה כבר נודע מ"ש הש"ך בסי' צ"א ס"ק י"א והט"ז סוף סי' ס"ט שיש לחלק שאם לא עשה המלח שום פעולה להפליט דם דאז הוי לאחר שיעור מליחה כרותח לדברי הכל אבל אם עשה המלח פעולתו להפליט דם דאז נקלש כח המלח ולא הוי כרותח לאחר שיעור מליחה לדעת כל הפוסקים זולת לדעת רש"י דס"ל דאף בכה"ג הוי כרותח ע"ש. ומעתה בשלמא אם נאמר שאין מחזיקין דם בקיבה וא"כ לא עשה המלח שום פעולה להפליט דם ודמי לכותח שלדברי הכל הוי כרותח לאחר ששהה שיעור מליחה ומש"ה קודם ששהה שיעור מליחה שיש לנו עכ"פ דעת יחיד שהוא דעת הר"ן שסובר דבתוך שע"מ לא מיחשב כרותח. עי' בש"ך סי' צ"א שם מש"ה מותר. אבל לאחר שיעור מליחה שלד"ה דינו כרותח אסור אבל אם נאמר שיש דם בקיבה א"כ אמאי אסרינן החלב שנמלח בקיבתה לאחר ששהה שע"מ דהשתא אם לא שהה שע"מ שרוב הפוסקי' סוברים דהוי כרותח סמכינן כאן על דעת הר"ן להתיר מכ"ש לאחר ששהה שע"מ דלרוב הפוסקים אין דינו כרותח מאחר שנקלש כח המלח פשיטא שיש להתיר וע"כ שאין מחזיקין דם בקיבה. וזו ראי' נפלאה ויש להאריך בזה הרבה ואכ"מ

שוב ראיתי בהגהות הגאון מהור"ר שלמה קלוגער ז"ל שכתב להדיא בפשיטות שלדעת הסוברים שמחזיקין דם בכרס גם בקיבה מחזיקינן דם ודמי להמסס וביהכ"ס וא"כ לק"מ קושיתו. גם יש אתי ליישב קושיתו בפנים שונים ולא רציתי להאריך. דברי ידידו

סי' ס ב"ה יום ו' עש"ק י"ב מרחשון תרל"ח לפ"ק לבוב

ברכת שמים מעל לכבוד ידידי הרב וכו'

יסלח נא מע"כ כי אחרתי מלהשיבו עד עתה. כי האומנם כבודו חביב עלי מאוד. יען בעת השגתי מכתבו הראשון טרדות ימים הקדושים מנעוני לשום עין עליו. וגם אחרי כן לאשר ראיתי שהיתר אשה זו רופף מאוד אמרתי אין משיבין על וכו'. כי לדעתי העני' לא מצאתי להתיר רק באופן אשר בכל פעם קודם הטלת מי רגלי' תכניס מוך נקי באותו מקום ואם אח"כ תמצא המוך נקי תהי' טהורה אף שנמצא דם עם מ"ר וכן תעש' לעולם. וזהו דבר קשה מאוד לדעתי. וגם בזה עדיין אינו ברור להתיר והגאון בעל חות דעת בסי' קצ"א שדא בי' נרגא בבדיקה זו. ובכל זאת אינני אומר איסור בזה. ואם מעכ"ת ימצא גדול אחד אשר יסכים להתיר עפ"ד הנו"ב והח"ס המקילין בזה יוכל מעכ"ת לעשות ולהורות כחפצו אבל אנכי מיראי הוראה לחלוק על הרמ"א. ולכן לא השבתי עד כה. אבל אם יהי' באפשרי לעשות הנ"ל להכניס מוך נקי בא"מ בכל עת קודם הטלת מ"ר גם אנכי מסכים להתיר אם גם כבודו ועוד רב גדול אחד יסכימו עמו. אמנם עתה כבוא אלי מכתבו השני מהרתי בא היום להשיבו על יתר שאלותיו. באשה אחת שרואה דם ממש בתוך מ"ר ובעת אשר החל המחלה הרגישה בעת הטלת מ"ר כי נפתח מקורה ויצא ממנה חתיכת דם קרוש ומן אז והלאה היא שופעת דם בתוך הטלת מ"ר ושלא בשעת הטלת מ"ר כל בדיקותי' הם נקיים ויפים והיא מרגשת כאב בשעת הטלת מ"ר והאשה ההיא היא בימי מניקתה

והנה אם האשה הזאת תבדוק עצמה ע"י שתכניס מוך נקי באותו מקום ותשתין ותוציא המוך אם ימצא המוך נקי פשיטא שטהורה היא שראי' גדולה היא דלא הדור מ"ר למקור ואייתי דם דחזינן שראתה עכשיו דם במ"ר שלא מן המקור כיון דהמוך נקי והיינו ממש דינו של הרמ"א בסי' קצ"א. ולפענ"ד הדבר ברור דמניקה עדיפה טפי מאשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה. דהרי אשה שיש לה וסת תוכל לקבוע בתוך ימי וסתה וסת אחר כמבואר בסי' קפ"ט סעי' ל"ב ובימי מניקתה אינה קובעת וסת כמבואר שם סעיף ל"ג. וגם לענין די' שעתה באשה שיש לה וסת אם ראתה שלא בשעת וסתה מטמא למפרע כמבואר בריש נדה דף ד' ע"ב ובמניקת קיי"ל דדי' שעתה. וכן בשתי נשים שהיו ישנות במטה ומצאו כתם שאם אחת מהן מניקה טהורה שתולה בשאינה מניקה אבל אשה שלא בשעת וסתה אינה תולה באשה שהגיע שעת וסתה כמ"ש הש"ך בסי' ק"צ ס"ק ס"ט. מכל זה מוכח שמניקה מסולקת דמים טפי מאשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה ואם התיר הרמ"א באשה שיש לה וסת ע"י בדיקה זו מכ"ש במניקה. וגם בלא"ה לא שייך לומר במניקה דא"כ לא תטמא לעולם כיון שדרכן להיות מסולקת דמים. אמנם לפענ"ד יש מקום בנ"ד להתיר אף בלא בדיקה. דהנה בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' י"ב כתב להתיר באשה זקנה שמוצאת דם במ"ר משום שאף לדעת המחמירין לא טמאו רק משום כתם ואם בכתם שהחמירו בו טיהרו בזקנה ק"ו בדין זה דקיל טפי ע"ש. וכל האחרונים תמהו על הפמ"א בזה שלא מצינו בשום מקום דכתם טהור בזקנה ואדרבה גמר' מפורשת בנדה דף ס' ע"ב להיפך דאמרינן שם זקנה תולה בשאינה זקנה משמע שזקנה לחודא כתמי' טמאין. ולדעתי העני' דברי הפמ"א נכונים והאחרונים המשיגים עליו לא ירדו לעומק כוונתו. דבש"ס נדה דף י"ד ע"ב אמרינן כשטימא רבי כר"מ וכשטיהר ר"י לעצמו טיהר ע"ש היטב בסוגי'. ומשם מוכח דהגמ' מדמי מ"ר לעד שאינו בדוק דכשם שבעד שאינו בדוק איכא ספק שמא מעלמא אתי הואיל שלא הי' העד בדוק ושמא מגופה אתי הדם שהרי בדקה בעד באותו מקום ותרוייהו שכיחי דשכיח הדבר שיבא דם מעלמא על עד שאינו בדוק וגם שיבא הדם מגופה שכיח כיון שבדקה באו"מ ושירפה מצוי. ומש"ה מדמי לה הש"ס למ"ר שבמקום השתן אין דם מצוי וצריכין לתלות במכה שבכליות או בחלחולת אף שלא נודע לנו שום מכה שם. וגם שיבא הדבר מן המקור ג"כ לא שכיחא דהא דחיישי' דלמא הדור מ"ר למקור ואייתי דם הוא חשש רחוק כמבואר בגמ' ובפוסקים שאין דרך מ"ר לבוא למקור. ומש"ה מדמי לה הגמ' אהדדי. על כ"פ מדמה הש"ס את המ"ר לעד שבדקה בו. ועי' בספר חו"ד סי' קצ"א ס"ק ד' וס"ק ז'. ומעתה מה חלוק יש אם הספק הוא באשה אחת או בשתי נשים שהרי באשה אחת היכי דתרוייהו שכיחי או תרווייהו לא שכיחי קי"ל שטמאה. וכן בשתי נשים שהיו ישנות ביחד ונמצא דם על הסדין בין היכא דתרוייהו למודות לראות דם כגון שהגיע זמנן לראות וראו. או שהיו שתיהן אין דרכן לראות שהיו שתיהן מניקות או זקנות וכדומה. בין כך ובין כך שתיהן טמאות כמבואר בסי' ק"צ. הרי חזינן דשתי נשים ואשה אחת דין אחד להן. וא"כ יש לומר שכמו בשתי נשים אם היתה א' זקנה ואחת ילדה זקנה תולה בילדה והזקנה טהורה. א"כ ה"נ באשה אחת בזקנה שהטילה מ"ר ומצאה דם שלענין דם השתן דתלינן הדם מחמת מכה שבכליות וכדומה ולענין דם המכה אין חלוק בין ילדה לזקנה דהמכה מוציאה דם בילדה ובזקנה בשוה. משא"כ אם נאמר דהדור מ"ר למקור ואייתי דם מלבד שזה גופא לא שכיחא שיחזרו מ"ר למקור. שאין דרך מ"ר לבוא למקור וכמ"ש. גם גוף דם המקור לא שכיח גבה דההיא אשה מאחר שהיא זקנה. ומעתה כמו שזקנה תולה בילדה גבי שתי נשים הואיל ודם חברתה שכיח יותר ה"נ באותה אשה גופה כיון דשכיח יותר שדם השתן בא ממכה שבזה אין חלוק בין ילדה לזקנה והוי רק חד לא שכיח שנאמר שיש לה מכה בכליות משא"כ אם נאמר שהדם בא מן המקור הוי תרי לא שכיחי. דלא