מהרי"א הלוי חלק א סב

מחויב לקיים שבועתו וע"ש בסמ"ע ס"ק מ"ב וס"ק נ"ד. וביו"ד סי' רל"ב סעי' י"ב כתב שאם הודה שנשבע ואמר אח"כ שלא נשבע ונותן טעם למה אמר שנשבע נאמן. וזה סותר למה שמבואר בסי' ר"ז דאף אם בודאי לא נשבע מ"מ מחויב לקיים מה שכתב שנשבע. וכתב הנו"ב לתרץ דביו"ד שמיירי לענין איסור שבועה פשיטא דמאחר שהוא יודע בעצמו שלא נשבע ונותן אמתלא לדבריו למה כתב שנשבע מועיל האמתלא ואין על הב"ד לכופו לקיים שבועתו. משא"כ בחו"מ סי' ר"ז דמיירי לענין ד"מ שבזה לא מהני אמתלא ואמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי שלענין דברים שבין אדם לחבירו שפיר מועיל הודאתו שנשבע ומחויב לקיים שבועתו אף על פי שהתובע מודה שלח נשבע בפניו שמא כבר נשבע שלא בפניו. ובזה לא מהני אמתלא. ומעתה אומר אני לפמ"ש לעיל שאם אמת הדבר שנשבעו יש בכלל שבועתם לעכב שחיטתם עד אשר יתנו הקצבים דמי השחיטה להשוחטים ויהי' מונח תחת ידם ואם ישחטו בלתי קבלת דמי השחיטה גוף השחיט' נעשית באיסור שבועה ושחיטתן אסורה עכ"פ שלא במקום הפסד מרובה אע"פ שלא אסרו שחיטתן בפירוש כמבואר בדברי אא"ז התב"ש ז"ל בסי' ב' ובשמ"ח שם ס"ק כ"ב. א"כ ניהו שהשוחטים לעצמם נאמנים לומר שלא נשבעו בפועל לענין שמניחין אותם הב"ד לשחוט ואין דנין אותם כעוברי' על השבועה מ"מ לגבי אחרים לענין שיהי' מותר לאכול משחיטתן הרי לגבי אחרים כתב הנו"ב שאין נאמן לומר שלא נשבע משום הודאת בע"ד. ורואה אני הדברים ק"ו דהשתא ממון מוציאין ע"פ זה משום דאמרי' מחמת הודאות בע"ד שודאי כבר נשבע שלא בפניו מכ"ש שראוי לחוש לזה שודאי כבר נשבעו השו"ב ולגבי אחריני לא מועיל אמתלא דידהו כמ"ש הנו"ב

שוב ראיתי שיש לדחות דניהו אם ישחטו בלי קבלת דמי השחיטה גוף השחיטה נעשית באיסור שבועה וכמ"ש אבל אם בשעת שחיטה קבלו המעות מהקצבים כבר נעשה השחיטה בהיתר ובזה שנותנין המעות אח"כ לנאמן הקהל זה אינו ענין כלל להשחיטה שכבר נעשית בהיתר וגוף הבשר מותר לאכול לדברי הכל ואין לנו לדון רק שבמה שנותנים לנאמן הקהל המה עוברים על השבוע' ואם כן ליכא שום נפקותא לגבי אחריני אלא לענין איסור שבועה לחוד ובזה שפיר מועיל האמתלא לדעת הט"ז זולת לדעת הסמ"ע אינו מועיל כאן אמתלא מאחר שכתבו שנשבעו בפה וכמ"ש. ועי' בספר תפארת צבי חיו"ד סי' ב'. ובמה שרצה מעכ"ת להתיר משום דהוי מצוה לקבל רב ואב"ד בתוך העיר ולדבר מצוה גם ע"דר יש לו התרה כבר כתב הרמ"א שאם הרבים אומרים שלא להתיר אף לצורך מצוה אין מתירין ע"ש בסי' רכ"ח סעי' כ"א. באופן שלפענ"ד קשה הדבר להתיר השבוע'. ולמען אהבתו דמעכת"ה אמינא כי לא זה הדרך ילך הדרת כבודו כי אם אדרבה יתחזק במעוז השלום לעשות גמר בין הצדדים ואז השבועה ממילא בטילה. ואם יחפוץ מעכת"ה אנכי אהי' המתווך בזה לעשות שלום בעירו וידעתי בטח כי הצד שכנגדו ישמעו לקולי כאשר הגיעוני מכתבים משם וכל איש על מקומו יבא בשלום

דברי ש"ב אוהבו וידידו

סי' נט ב"ה יום ה' ח' תמוז תרכ"ז לפ"ק לבוב שלום וברכה וכל טוב לכבוד ידידי הרב המופלג החריף השנון יגע ומצא כדי מדתו לפי מעט שניו הרבה מקנתו וותיק וחסיד כש"ת מוה' אברהם דימאנד נ"י

מכתב שאלתו הגיעני והנני להשיבו בל"נ כאשר הבטחתיו ומע"כ פתח פיו בחכמה להקשות אהא שמבואר בש"ע סי' מ"ח דמחט שנמצא בקיבה או בכרס דינו כדין מחט שנמצא בביהכ"ס משמע שלכל דבר דמי להדדי מחט שנמצא בקיבה לביהכ"ס גם לענין נקוב משני צדדים שאם לא נמצא קורט דם כשר גם כל האחרונים סתמו בזה מבלי חולק. והרי לפי מה שהכריע הרמ"א לקמן בסי' ע"ה כדעת ר"ת והרשב"א דבכרס מחזיקין בו דם ולא הוי בכלל בני מעיים והביאו ראיה מהא שאם לא נמצא בו קורט דם כשר משום דאם איתא דמחיים ניקב הו"ל לאשכוחי קורט דם הרי דבביהכ"ס וכרס מצוי בו דם משמע שבבני מעיים שאין מחזיקין בהם דם אם נמצא מחט תחוב טרפה אף בלא נמצא קו"ד. וא"כ למה לא חלק הרמ"א גם בסי' מ"ח אדינא דקיבה שאם נמצא שם מחט תחוב משני צדדים טרפ' אף בלא קורט דם משום שאין מחזיקין בו דם. ויפה הקשה. אמנם מה דפשיטא לי' דגם לדעת ר"ת וסיעתו שבכרס מחזיקין בו דם מ"מ בקיבה מודו שאין בו דם אין זה מוכרח כל כך ואפשר דלר"ת וסיעתו גם בקיבה מחזיקין דם. וכן משמע מלשון הראב"ן שהביא הב"י בסי' ע"ה שכתב דלא הוציא רב משרשיא מחזקת דם אלא מעיים והם הדקין הכחושין אבל הכרס וכו' ע"ש וקיבה אינה בכלל הדקין הכחושין. וגם בתה"א שער ג' בית ג' אחר שהביא דעת ר"ת דבכרס מחזיקין בו דם והראי' מן מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות ועוד שהרי תרגומא הדרא דכנתא ומעייא וכרכשא אלמא כל שאר בני מעיים מחזיקין בהם דם עכ"ל הרשב"א ומטעם זה גופא יש להוכיח שגם בקיבה מחזיקין דם. וכן יש להוכיח גם כן מדברי הה"מ פ"ז ממ"א ה' ט"ו ע"ש. ולכאור' יש להביא ראי' מדברי התוס' בע"ז דף ל"ה ע"א שגם בקיבה אין מחזיקין דם שהקשו אהא דאמרי' התם שאסרו גבינות הנכרים משום שמעמידין אותן בעור קיבת נבלה והקשו התוס' למה לי' להש"ס למימר בעור קיבת נבלה אפי' בעור שחוטה ג"כ אסור משום בב"ח. ותירצו דבעור קיבת נבלה איכא איסורא דאורייתא אבל בשחוטה משים בב"ח אינו אסור רק מדרבנן משום דלא הוי דרך בישול ע"ש. ואם איתא שמחזיקין דם בקיבה א"כ גם בעור שחוטה איכא איסור תורה משום דם. ואפשר שהתוס' שם אזלי לשיטת רש"י וסיעתו שגם בכרס אין מחזיקין דם וה"ה בקיבה ולכך ליכא איסור בעור כשרה רק משום בב"ח דאינו רק מדרבנן משום דלא הוי דרך בישול. ובזה יש מקום להבין דברי הב"ח בסי' פ"ז שכתב שיש להחמיר בצלול ונקרש דנקטינן להחמיר באיסורא דאורייתא. והש"ך שם בס"ק ל"ב תמה עליו דמה איסור תורה יש כאן הא לא הוי דרך בישול. ולפמ"ש י"ל דהב"ח שם אזיל לשיטת הר"ת והרשב"א שמחזיקין דם בכרס והכי קי"ל וכבר כתבתי דלשיטתם גם בקיבה מחזיקין דם וא"כ אם העמיד בחלב הצלול יש איסור משום דם עור הקיבה הנבלע בחלב בשעת כבישה והוא איסור תורה משא"כ בקרוש דהוא פירשא בעלמא א"כ גם הדם הנבלע בו נעשה פירשא ועי' בש"ך שם ס"ק ל"א. וא"כ יפה כתב הב"ח שבצלול ונקרש דאיכא מחלוקת הפוסקים אם דינו כקרוש או כצלול יש להחמיר באיסור תורה ולא משום בב"ח רק משום דם. ועי' במנחת יעקב שכתב להדיא שגם בדם הנבלע בפרש אמרי' דהבליעה ג"כ נעשית פירשא. ודוקא בדם צלול בעין מחמיר המנ"י שם משא"כ בדם פליטה ע"ש. וא"כ הכא דם הנפלט מעור הקיבה לא הוי רק דם פליטה ואם החלב שבקיבה נדון כפרש גם החלב הנבלע בו דינו כפרש. ובצלול ונקרש דאיכא ספק אם דינו כקרוש או כצלול הוי ספקא דאורייתא ומיושבים היטב דברי הב"ח ומוכח דס"ל להב"ח שלדידן דקיי"ל כר"ת ורשב"א גם בקיבה מחזיקין דם ודו"ק

אמנם עדיין יש לעיין בזה במה שכתבו הב"י והט"ז והש"ך בהך דחלב שנמלח בקיבתה אסור להעמיד