מהרי"א הלוי חלק א סא

הכתיבה והגדול פועל במחשבתו שיהי' נכתב לשמה. א"כ גבי איסור הדבר פשוט שאין שניהם מצטרפין דמעשה הקטן אינו מזיק מחמת שאין לו מחשבה ומחשבת הגדול בלי המעש' גם כן אינו אסור וממילא לא נעשה שום איסור כלל. ולא דמי כלל לקטן אוכל נבלות שעכ"פ נעשה איסור ע"י קטן משא"כ כאן. עוד אפשר לומר שזה דומה למ"ש המג"א בסי' שמ"ג בשם רי"ו שבדבר דאיכא קצת מצוה מותר להאכילו איסור בידים. ואף באיסור דאורייתא מותר כדמוכח מהראי' שהביא מדברי התוס' בפסחים דף פ"ח א"כ י"ל שגם כאן כיון שהמחיקה נעשה לצורך תיקון ס"ת איכא קצת מצוה בדבר ומותר לספות לו איסור בידים. אבל כ"ז אינו ענין לנ"ד שכאן אין האיסור מחמת המחיקה רק שע"י התיקון הוא מיחזי כמנומר וכמ"ש. ובאמת לא מצאתי מקום להתיר בנ"ד מאחר שהדבר מפורש במהרי"א לאיסור. ויותר טוב מ"ש מעכת"ה ע"י קידור איזה תיבות אבל גם בזה אין דעתי נוחה ומחמת רוב הטרדה לא אוכל להאריך. דברי ש"ב וידידו הדוש"ת: נח ב"ה יום ה' ב' מרחשון תר"ל לבוב. הנני נותן את בריתי שלום לכבוד ש"ב וידידי הרב הג' החריף הבקי המפורסים לתהלה מאד נעלה וכבוד ד' מלא כש"ת מוה' יונה אשכנזי נ"י אבד"ק סניאטין יע"א

מכתב יקרתו הגיעני. והנה נפשו בשאלתו בדבר השו"ב דקהלתו אשר כתבו כי קבלו עליהם באלה ובשבועה בפה ע"ד רבים באופן שאין לו התרה וע"ד מעכת"ה אשר כל מעות השחיטה השייך מקדמת דנא להרב האבד"ק מחויבים הם לקבל מאת זובחי הזבח ויהא מונח בידם ולא יתנו לשום איש עד אשר יהי' גמר בין הצדדים דשם היינו ר"מ וו"ב ור"ח פ"ב וכאשר יסכימו שני הצדדים כן יעשו עם המעות. וכל זה נעשה ברצון גמור ובבטול מודעות וע"ז באו השו"ב עה"ח. ועתה רוצה מעכת"ה להתיר השבועה הנ"ל אשר יתנו חלק פרס הקצוב למעכ"ת לנאמן הקהל והוא ימסור למעכת"ה

והנה מעכת"ה פתח בהתירא תחילה ע"פ מה שמבואר בש"ע סי' רל"ו סעי' ב' דבנשבע על דבר שאינו ברשותו לא חל השבועה וכאן נשבעו שמחויבים המה לקבל וזהו אין בידם שמא לא ירצו הקצבים ליתן להם ומש"ה לא חלה השבועה. ואני שמעתי ולא אבין שהרי מבואר שם בט"ז סק"ו דבנשבע לישא אשה פלונית דהוי שבועת שוא דשמא לא תתרצה שהרי אין בידו לכופה לכך ע"ש משמע שאם הי' בידו יכולת לכופה הי' מחויב לעשות כל אשר בכחו כדי לקיים שבועתו. א"כ בנ"ד מחויבים השו"ב לעכב הזביחה עד שיתנו להם מעות השחיטה. ואין לדחות ולומר שהם לא נשבעו על זה לעכב השחיטה רק לקבל מעות השחיטה מהקצבים וזה הוא דבר שאין ברשותם. דהרי גם בנשבע לישא אשה פלונית לא נשבע ג"כ רק על הנשואין ולא על הכפיה ואפ"ה משמע מדברי הט"ז שאם הי' בידו לכופה על הנשואין הי' מחויב מחמת השבועה לכפותה אף שלא נשבע ע"ז. א"כ בנ"ד שיש ביד השו"ב לכוף על קבלת מעות השחיטה ודאי שהם מחויבים לעשות כן מחמת השבועה. כנלפענ"ד. אמנם גם לפי סברת מעכת"ה דמה שנשבעו לקבל מעות השחיטה הוי דבר שאינו ברשותן ולא חל השבוע' בזה. א"כ לפי סברת מעכ"ת הי' יכול להתיר להם לשחוט בלי קבלת מעות השחיטה מהקצבים. אבל לא אדע איך יתיר מעכ"ת ליתן מעות השחיטה לנאמן הקהל כיון שבפירוש נשבעו שלא ליתן מעות השחיטה לשום איש עד שיהא גמר בין הצדדים והשבועה הזאת הוא דבר שבידם לקיים. ואטו לפי שהשבועה הראשונה דהיינו לקבל מעות השחיטה הוא דבר שאינו ברשותם ואינה חל גם השבועה השניה דהיינו שלא ליתן המעות לשום איש ג"כ אינה חלה. סוף דבר כי לפענ"ד לא אמצא שום מקום להתיר מטעם זה

עוד כתב מעכ"ת להתיר בנ"ד מחמת שנכתב השבועה בלשון עבר והאמת הוא שלא נשבעו. והנה מעכ"ת סתם הדברים מאוד כי הדבר הזה במחלוקת שנויה כי הסמ"ע סי' ע"ג ס"ק י"ח הביא בשם ת"ה שאם כתב בכתב ידו שנשבע לשלם לחבירו ואח"כ אמר שלא נשבע אלא שכתב לו כך וכו' וכתב הסמ"ע ונראה שאם כתב בכ"י שנשבע בפועל לא מצי להתנצל ולומר שלא נשבע. והט"ז שם חולק ע"ז וכתב שאין שום חלוק בין אם נכתב בפועל או לא רק עיקר החלוק הוא בין אם נותן אמתלא וטעם למה כתב כן תחילה אז דוקא נאמן לומר שלא נשבע. וא"כ בנ"ד שנכתב שני פעמים בכתב הקבלה שנשבעו בפה דהיינו שנשבעו בפועל לדעת הסמ"ע לא מהימני לומר שלא נשבעו ולדעת הט"ז אם נותנין עכשיו אמתלא למה כתבו כן נאמנין לומר שלא נשבעו. ובאמת הי' מקום לומר קצת שהסמ"ע לטעמי' אזיל דבהא דאמרי' בש"ע סי' א' בטבח שעשה סימן בראש הכבש שיהא נרא' שהוא טרפה ואח"כ אומר שכשר הוא ונותן אמתלא למה אמר מקודם שהוא טרפה נאמן והקשו כולם שבסי' קפ"ה מבואר בשם הרמב"ן שאם לבשה בגדים המיוחדין לנדותה אינה נאמנת לומר שהיא טהורה אף אם נותנת אמתלא לדבריה משום דמחמת אמתלא מיקרי ואמרה אבל מעשה לא עבדה ותירצו הדרישה והב"ח והש"ך דשאני התם דהאמתלא היא שלא הי' בכחה לשמש עם בעלה וכדומה א"כ הוי סגי לה בדבור בעלמא שהיא טמאה ואינה נותנת אמתלא על המעשה למה לבשה בגדי נדותה ומש"ה אינה נאמנת משא"כ היכי דאיכא אמתלא גם על המעשה כמו בטבח שעשה סי' בראש הכבש שנעשה הסי' כדי שיפרשו הרואים מליקח בזה מועיל האמתלא ע"ש

ומעתה יש לומר שזה ג"כ סברת הסמ"ע דבאמת בכתב בכת"י שנשבע הי' מהראוי שלא יהא נאמן לומר שלא נשבע אפי' אם נותן אמתלא וטעם למה כתב כן משום דלמעשה לא מהני אמתלא כמ"ש הטור בסי' קפ"ה בשם הרמב"ן. וצ"ל דמיירי דוקא שנותן אמתלא גם על המעשה שמחמת האמתלא הי' מוכרח לכתוב כן והיכא דאיכא אמתלא גם על המעשה מועיל כמו בטבח שעשה סימן בראש הכבש. אבל אם כתב שנשבע בפועל דזה הוי מילתא יתירא דהי' די לו אם הי' כותב שנשבע סתם ולמה כתב שנשבע בפועל וכיון שעל זה ליכא אמתלא מש"ה סובר הסמ"ע דבכה"ג ל"מ להתנצל ולומר שלא נשבע ובזה מיושב קושית הט"ז שם. ומעתה גם בנ"ד לא מיבעי' אם אין להשו"ב שום אמתלא פשיטא דבין להסמ"ע ובין להט"ז אין נאמנין לומר שלא נשבעו ואף אם אותן האנשים שנתנו להם הכתב מעידין ג"כ שלא נשבעו מ"מ אפשר שכבר נשבעו מקודם כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רל"ב ס"ק כ"ח ומשום דשויא אנפשי' חד"א. אלא אף אם נותנין השו"ב אמתלא וטעם עכשיו למה כתבו כן מ"מ מאחר שנכתב שנשבעו בפה אינו מועיל לדעת הסמ"ע. אבל אם נותנין אמתלא גם לזה שהיו מוכרחים לכתוב כן שנשבעו בפה אפשר דמודה הסמ"ע שמועיל האמתלא וכמ"ש

אמנם אחר העיון נלפענ"ד שבנ"ד לכ"ע אין השו"ב נאמנים לומר שלא נשבעו בפועל ואף אמתלא לא מהני. דהנה הנו"ב קמא ח' חו"מ סי' ל' האריך ליישב דברי הרמ"א הסותרים זה א"ז דבחו"מ סי' ר"ז סעי' י"ט כתב וכן אם כתב בשטר שקיבל עליו בח"ח ובשד"א וכמו שנתבאר לעיל סי' זה סט"ו לענין ב"ד חשוב ע"ש. והיינו אף דבודאי

לא נשבע כלל כיון שכתב בשטר שקבל עליו בח"ח ושד"א