מהרי"א הלוי חלק א נט

חשיב דעת אחרת מקנה אותו כיון דט"ה א"מ. שהרי הדבר מבואר בכ"ד דזכיה צריך להיות ע"י אחר שהבעלים צריכין ליתן הדבר שיזכ' בשביל המקבל מתנה ואם הבעלים חפצים בעצמם לזכות בשביל אחר לא מהני. משום שצריך הדבר לינתק מרשות לרשות או ליתן ליד המקבל או לאיש אחר שיזכה בשביל המקבל. משא"כ בדבר המופקר קי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ויכול המגביה בעצמו לזכות בשביל המקבל. וא"כ למ"ד ט"ה אינה ממון והוי הפקר וכל הקודם ליקח זכה כמו שהוכחתי מגמ' ספ"ב דקדושין ומרש"י חולין וב"מ. ומאחר דהוי הפקר בלא"ה יכול ראובן בעצמו לזכות בהמעשר כספים עבור בניו של שמעון כדין זוכה מן ההפקר ועדיף טפי למ"ד ט"ה א"מ דלמ"ד ט"ה ממון כיון שהוא ממון בעלים לא זכה הקטן עד שיבא לידו ודוקא בהגיע לזמן צרור וזורקו כמבואר בח"מ סי' רמ"ג בסי' ט"ו משא"כ למ"ד ט"ה א"מ יכול ראובן בעצמו לזכות עבור בניו של שמעון כדין זוכה מן ההפקר. וגם יכול לזכות עבורם אפילו אם הם בן יום א'. אבל באמת דברי המרדכי נכונים דהא ראובן שנותן מעשר כספים הוא עשיר ואפילו אם הוא עני הוא מוזהר שלא לזכות במעשר עני שלו וכיון שהוא אסור לזכות בעצמו בהמעשר גם בשביל בניו של שמעון לא מצי לזכות כמבואר בב"מ דף ט' ע"ב וברש"י שם ד"ה מי שליקט דהיכא דאיכא תרי מיגו ל"מ לזכות בשביל חבירו מן ההפקר. ולא מצי בניו של שמעון לזכות כ"א במה שיתן ראובן לידם ומטעם דעת אחרת מקנה אותו ולזה שפיר כתב המרדכי שלמ"ד ט"ה אינה ממון לא מיקרי דעת אחרת. וע"ז הקשה ממעשה דר"ג וזקנים דאמר בגמ' דמיקרי דעת אחרת ומתרץ דשאני התם דמקנה גם את החצר. וא"כ זהו דוקא במעשר עני משא"כ בתרומ' ופדיון הבן וכדומה שמבואר להדיא בגמ' דמצי לזכות ע"י אחר ואף ע"י ישראל ועי' בסוף פ"ג דגיטין גבי המלוה מעות את הכהן דמוקי לה בגמ' במזכה ע"י אחר (ושם אזיל תלמודא למ"ד ט"ה ממון דלמ"ד ט"ה א"מ לא צריך לזכות ע"י אחר רק הוא בעצמו יכול לזכות מן ההפקר עבור הכהן כמ"ש לעיל). וגם גבי פדיון הבן מבואר בט"ז סי' ש"ה בשם מהרש"ל שיכול האב לזכות לכהן החמש סלעים ע"י אחר ומועיל זכי' אפי' ע"י ישראל וכ"כ המהרי"ט אלגזי פ"ח דבכורות. ואם כן ממ"נ יכול ליתן דמי הפדיון לקטן דלמ"ד ט"ה ממון מועיל כשבא ליד הקטן מטעם דעת אחרת מקנה אותו ולמ"ד ט"ה א"מ אף ע"ג דלא מיקרי ד"א מקנה אותו כמ"ש המרדכי. מ"מ למ"ד ט"ה א"מ יכול אבי הבן בעצמו לזכות עבור הקטן כזוכה מן ההפקר וכמו שהארכתי לעיל אף שלא בא ליד הקטן ובפדיון הבן מועיל ע"י זכי' כמו שהבאתי בשם מהרש"ל. וז"ב ונכון בעז"ה

אמנם גם בלא"ה כבר כתב הקצה"ח סי' רמ"ג דבפדיון הבן דלא שייך בי' הפרשה כלל הוי לגמרי ממון בעלים ומודה המרדכי דמיקרי ד"א מקנה אותו והמרדכי מיירי במעשר כספים לאחר שהפריש לשם מעשר. באופן שהדבר ברור שיכול להפריש ע"י כהן קטן פדיון בנו. ומ"ש בשו"ת ח"ס שם דכיון דשואל הכהן במאי בעית טפי הוי כמכירה ויש לו לכהן זכי' בגוף הבכור. לא נהירא והדבר מבואר בשו"ת חוט השני להיפך. אלא שיש לפקפק קצת לפי מאי דאמרי' ביבמות דף צ"ט ע"ב שאין נותנין תרומה לכהן קטן בבית הגרנות משום זילותא. והיינו שיש זלזול כשנותנין מתנות כהונה לקטן בפרהסיא ודוקא בביתו מותר ליתן תרומה לקטן אבל לא בבית הגרנות וא"כ לפמ"ש הרמ"א סי' ש"ה סעי' י' שנוהגין לפרסומי מעשה הפדיון א"כ יש לחוש לזלזול מתנות כהונה אם יתנו דמי הפדיון לקטן בפרהסי' כמו בתרומ' בבית הגרנות. מיהו היכא דליכא כהן גדול אין להשהות המצוה בשביל זה ויכול לפדות ע"י כהן קטן כנלפענ"ד וכן הסכים בשו"ת ח"ס שם לדינא. וכן נכון. דברי ידידו הדוש"ת

סי' נו ב"ה יום ה' ט"ז אדר תר"ל לפ"ק לבוב. שלום וברכה וכ"ט לכבוד ש"ב ידיד נפשי הרב המאוה"ג החריף הבקי המפורסים לתהלה מאוד נעלה שושילתא דיחוסא רם וגבוה ונשא. כש"ת מוה' מאיר לאנדא נ"י אבד"ק בורשטין יע"א

מכתב יקרתו בצרוף הסך ט"ו רייניש מעות ארץ הקדושה הגיעני. וכאשר אשיג הקבלות מערי הקודש אשלחם אליו בל"נ. ואת אשר נתעורר מעכ"ת בדברי הלב"ש בלקוטי דינים הל' שחיטה שהורה להתיר לשחוט עגל תוך שמנה ימים משום הפסד החלב מטעם ממנ"פ שאם הוא נפל א"כ גם עתה הוא טרפה א"כ לא חשיב עושה סחורה בנבלות וטרפות משום דהוי נזדמנו ואם אינו נפל א"כ גם אחר שחיטתו יהא כשר אבל לנוחרו אסור משום דלמא כשר ומנבלו בידים. וע"ז כתב מעכ"ת שבשו"ת נו"ב תנינא חיו"ד סי' י"ג מבואר דעדיף טפי לנוחרו מלשוחטו דבשחיטה איכא חשש תקלה שמא יבא לאוכלו. ולזה כתב הרמ"א בסי' כ"ג ובסי' נ"ז בספק טרפה שמוכרו לנכרי ימיתנו קודם כדי שלא ימכרנו הנכרי לישראל ואמאי לא כתב לשוחטו וע"כ משום דבשחיטה איכא חשש תקלה. ולפענ"ד נראה לחלק דהנה בשו"ת נו"ב שם בסי' י' כתב דאיסור בל תשחית הוא רק בדבר שיכול האדם ליהנות ממנו לא ישחית ויפסיד אותה ההנאה אבל דבר שאין בו הפסד לשום אדם לא שייך בי' בל תשחית. והנה בש"ס חולין דף ז' ע"ב אמרי' קטילנא להו איכא בל תשחית ע"ש א"כ מבואר שבהורג בהמה בידים איכא איסור בל תשחית. והא שהתיר הרמ"א להמית ספק טרפה הוא דכיון שגם עתה קודם שהמית אינו ראוי לאכילה מחמת ספק טרפה ובדבר שאינו ראוי ל"ש בל תשחית כמ"ש הנו"ב. ואי משום שראוי למוכרו לנכרי הרי גם אחר שימיתנו יוכל למוכרו לנכרי א"כ איננו מפסיד שום הנאה במה שממית את הבהמה ולא עבר על ב"ת ומש"ה טפי עדיף להמיתו מלשוחטו דבשחיטה איכא חשש תקלה משא"כ בממית ליכא איסורא כלל וכמ"ש. אבל בעגל קודם שמונה ימים שראוי לאכילה אם ימתין עד סוף ח' ואיכא איסור ב"ת אם ימיתנו בידים יפה כתב הלב"ש דעדיף טפי לשוחטו מלנוחרו. דאיסור בל תשחית חמיר טפי מחשש תקלה ויש לו שורש מה"ת וגם הרבה פוסקים סוברים דלא חיישי' לתקלה. ובזה י"ל שגם בנולד בודאי לשמונה חדשים מ"מ כיון שיהא ראוי לאכילה כשישהה שלשים יום או לכשיגדל קצת כמ"ש אא"ז התב"ש ז"ל ס"ס ט"ו א"כ איכא בנחירה איסור ב"ת כיון שמקודם הי' מקום להתירו באכילה. משא"כ בספק טרפה שגם עכשיו אינו ראוי לאכילת ישראל וכמ"ש. ואין לומר דגם בספק טרפה אפשר להאכילו לישראל ע"י שיהוי י"ב חדשים. זה אינו שהרי אסור להשהותו מחמת חשש תקלה כמבואר בסי' נ"ז. משא"כ בספק נפל דפשיטא שמותר להשהותו א"כ איכ' בנחירה איסור בל תשחית ומש"ה עדיף לשוחטו וכמ"ש. ולרב הטרדה לא אוכל להאריך. דברי ידידו וש"ב הדוש"ת: סי' נו ב"ה יום ג' כ"א אדר ראשון תר"ל לפ"ק לבוב. יצו ה' את הברכה וכל טוב לכבוד ש"ב ידיד נפשי ולבי הרב הג' החריף ובקי משנתו קב ונקי

המפורסים ערוגת הבושם גן הדסים. כקש"ת מוה'