מהרי"א הלוי חלק א נח

לעיין קודם טבילה אם יש בו מ"ס. עכ"ל הר"ן. וזה מבואר כדעת הרשב"א. וגם בנ"ד נכון לעשות סימן בדופני המקוה שבעת שיגיעו המים לאותו הסי' יש מ"ס ולעיין קודם הטביל' אם הגיעו המים לזה הסימן. כן נראה לפענ"ד ולהלכה למעשה לסתום פתח החריץ ע"י בנין אבנים כמו שהי' עד עכשיו וח"ו חלילה מלפתוח הצנור בשעת הטבילה. ומובטחני שגם החכם החולק עליו ישוב מדבריו ויודה על האמת ולא יעמוד על דעתו באיסור חמור כזה. וה' הטוב ישפות לנו שלום וכל טוב ויאיר עינינו בתורתו כעתירת ידידו הנאמן בברית אהבתו

סי' נה ב"ה יום ד' ו' שבט תר"ל לפ"ק לבוב. שלום וברכה וכל טוב לכבוד ידיד נפשי ולבי הרב המאוה"ג החריף ובקי משנתו קב ונקי צח השכל ונקי הרעיון המפורסים לתהלה כש"ת מוה' אהרן נ"י אבד"ק נאווריע יע"א

מכתב שאלתו הגיעני בדבר אשר נסתפק מעכ"ת אם מותר לפדות בכור אצל כהן קטן. והנה המהרי"ט אלגזי פ"ח דבכורות אות פ' הביא בשם הכנה"ג יו"ד סי' ש"ה בהגהות הטור אות ג' שגדולי דורו עשו מעשה לפדות ע"י כהן קטן. והמהרי"ט אלגזי שם הסכים לזה. וראיתי למעכ"ת שכתב דמדינא דגמר' אסור לפדות ע"י כהן קטן דהא דנותנין תרומה לקטן בבית הגרנות לדעת התוס' סוף פ"ג דסוכה וביבמות דף צ"ט ע"ב היינו דוקא כשכבר הפריש התרומה ועשה מצותו רק שצריך לקיים מצות נתינה מותר ליתנו אף לכהן קטן ומקיים בזה מצות נתינה משא"כ בפדיון הבן שעיקר המצוה נעשית בשעה שמקבל הכהן לידו ואף שהפריש מקודם כל זמן שלא בא ליד כהן אין בנו פדוי א"כ כיון שעיקר קיום עשיית המצוה הי' ע"י הכהן בקבלתו החמשה סלעים של הפדיון אינו יכול לעשות המצוה ע"י כהן קטן. כמו שקטן אינו יכול להפריש תרומה משום שנעשה עיקר המצוה בעת ההפרשה כמו כן אין קטן יכול לקבל ה"ס של פדיון הבן דעיקר המצוה אינו יכול לעשות ע"י קטן דזה דמי ממש להפרשת תרומה דאינו יכול לעשות ע"י קטן. זה תורף דבריו. והם דברי תימה שאין קטן יכול להפריש תרומה הטעם משום שאין הקדשו הקדש ואין שם תרומה חל על פיו ומה שהפריש הוא טבל כמו קודם ההפרשה ומש"ה לא נתקנו השירים. וזה הטעם ג"כ שמופלא סמוך לאיש תרומתו תרומה משום דמרבינן מקרא בפ"ה דנדה דמופלא סמוך לאיש נדרו נדר והקדשו הקדש דכל דבר הקדוש באמירת פה מרבינן מקרא דכי יפליא גם למופלא סמוך לאיש ומש"ה חל שם תרומה ע"י אמירת פיו. ואילו לפי הטעם שכתב מעכ"ת דעיקר המצוה אינו יכול להעשות ע"י קטן א"כ מה חילוק יש בין מופלא הסמוך לאיש לשאר קטן. הא ודאי בכל התורה כולה מופלא הס"ל דינו כקטן לכל דבר. ולפי מ"ש א"ש משום דהפרשת תרומה תלוי באמירתו ומופלא הס"ל מועיל אמירת פיו כמ"ש. וא"כ אדרבה מכאן ראי' שגם עיקר המצוה יכול לעשות ע"י קטן דהרי מופלא סמוך לאיש שהפריש תרומה הרי בשעת הפרשת תרומה נעשית עיקר מצותה ואעפ"כ מועיל ע"י מופלא הס"ל אף שדינו כקטן לכל דבר. ומה שאינו מועיל הפרשת קטן שלא הגיע לעונת נדרים הוא משום שאין התרומה קדושה ע"י אמירתו וא"כ בפדיון הבן דלא בעינן אמירת הכהן יכול ליתן לכהן קטן. וקצת ראי' שמותר לפדות ע"י כהן קטן מהא דמוכיח במדרש במדבר רבה שלא נגזרה גזירת מרגלים על שבט לוי שהרי אלעזר הכהן הי' מבאי הארץ והדר דחי המד"ר ראי' זו דלא נגזרה גזירת מרגלים רק על אותן שהיו בשעת הגזירה מבן עשרים ומעלה ואפשר שאלעזר הכהן היה בשעת הגזירה קטן בן עשרה שנים ע"ש. והנה הרמב"ם פ"א מבכורים כתב שפדיון הבן ניתן לזכרי כהונה דכתיב ונתת הכסף לאהרן ובניו. וא"כ לפ"ד המדרש דאלעזר היה בשעת גזירת מרגלים שהי' בט"ב בשנה השנית בן עשרה שנים א"כ איך קיבל באחד לחדש השני בשנה השנית. ומוכח להדיא שמותר לפדות ע"י כהן קטן

אחרי כותבי כל זה הגיעני מכתבו השני במה שהקשה מע"כ על שו"ת חתם סופר חיו"ד סי' רצ"ב שגם הוא התיר לפדות ע"י כהן קטן והקשה לדעת הסוברים שאין קנין לקטן מה"ת א"כ לא קנה הכהן קטן את הה"ס. ותירץ שבמתנות כהונה לא כתיב ונתן בידו שצריך יד לקנות אלא נתינה כתיב בי' וכיון שנתנו הבעלים להכהן יוצאים ידי נתינה בין אם קנה הכהן או לא. וע"ז הקשה מעכ"ת דזה שייך דוקא בתרומה דחל שם תרומה על מה שהפריש רק שצריך לקיים מצות נתינה א"כ יש לומר דכיון שנתן לכהן יצא אף שהכהן לא זכה במה שבידו משא"כ בפדיון הבן שאף אם הפריש ה"ס לפדיון בנו מ"מ הוא חולין גמורים וממונא דבעלים הוא ואם נאמר שלא זכה הכהן במה שבידו א"כ אכתי ממון בעלים הוא כמקדם ולא עשו הבעלים שום פעולה ואמאי יצא ידי פדיון. וגם אין לומר דמש"ה מועיל לפדותו ע"י כהן קטן משום דבדעת אחרת מקנה אותו אית לי' לקטן זכיה מן התורה. דהמרדכי בפ"א דב"מ כתב שבמתנות כהונה לא חשיב דעת אחרת מקנה אותו כיון דטובת הנאה אינה ממון. ואין לומר שזה דוקא בשאר מתנות כהונה שבשעת הפרשה הוי תיכף ממון כהן אבל גבי פדיון הבן דאף שהפריש הוי עדיין ממון בעלים שפיר חשיב דעת אחרת מקנה אותו. דהלא המרדכי קאי שם על מעשר כספים ואפ"ה כתב שם המרדכי דלא הוי ד"א מקנה אותו אע"ג דחשיב ממון בעלי'. זהו תוכן מכתבו השני. ודבריו נכונים מאוד. וגם בלא"ה דברי הח"ס לא נהירין כלל שכתב שבמתנות כהונה לא בעינן רק נתינה ולא איכפת לן אם קנה הכהן או לא. דבש"ס קדושין דף ו' ע"ב אמרי' הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי בתרומ' יצא ידי נתינה מאי קסבר רבא אי קסבר מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אפילו כולהו נמי ואי לא שמה מתנה אפי' תרומ' נמי לא ע"ש. והנה הא דמספקא לי' להגמר' אי מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה או לא היינו אם זה חשוב קנין בגוף הדבר או כיון שצריך להחזירו אח"כ אין זה קנין בגוף הדבר רק קנין פירות ולא מהני ולדברי הח"ס הנז"ל מה מדמי הש"ס פדיון הבן ותרומה למכר וקדושין הא שם בעינן שיזכו הלוקח או האשה בכסף ובמתנות כהונה לא בעינן רק נתינה בעלמא. ואף דמתנה ע"מ להחזיר לא חשיב קנין הגוף מ"מ מועיל במתנות כהונה משום שקיים מצות נתינה אע"ג דלא זכה הכהן כלום

אשר על כן העיקר לפענ"ד שזכה הכהן קטן בהחמש סלעים מטעם דעת אחרת מקנה אותו. ולאשר שלדעתי העני' נראה לפרש דברי המרדכי פ"א דב"מ הנז' שלא כמו שפירשו כל האחרונים אנכי מוכרח להאריך. דהנה בסוף פ"ב דקדושין אמרי' הגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי טבלו דברי רבי ר"י בר"י אומר אינו משלם לו אלא דמי חולין שבו וקאמר הש"ס דפליגי אי טובת הנאה ממון או לא. ועי' במהרש"א שם שכתב דלאו דוקא בגונב טבל דה"ה בגונב תרומה גם כן פטור לשלם למ"ד ט"ה אינה ממון. ועי' בגמ' חולין דף קל"א ע"א ברש"י ד"ה מתנות שלא הורמו שפירש"י זכה כהן מן ההפקר שהרי קדם. ל"א שמסר לו הטבל לזכות בתרומה שבו. וכתב הפר"ח ביו"ד סי' ס"א ס"ק מ"ו דלכן פרש"י שני פירושים דלמ"ד ט"ה א"מ הוי כמו הפקר ופירוש שני שברש"י הוא למ"ד ט"ה ממון הרי מבואר שלמ"ד ט"ה א"מ הוי הפקר גמור וכל הקודם זכה וכ"כ עוד רש"י בב"מ דף י"א ע"ב. וא"כ קשיא טובא על מ"ש המרדכי דבניו של שמעון לא מצי למיזכי כמעשר כספים של ראובן משום דלא