מהרי"א הלוי חלק א נד

שם סובר דמש"ה לא יצא י"ח במצה בכרכו בסיב משום דבעינן שיגע המצה בגרונו ולדבריו הוא גזה"כ ומש"ה יש לספק במאכל איסור שכרכו בסיב אם חייב או לא אבל לפמ"ש המחבר בסי' תע"ה דלכך במצה שכרך בסיב לא יצא משום שאין דרך אכילה בכך א"כ פשוט וברור שבאיסורין כה"ג לא לקי משום דכל איסורין אין לוקין עליהן אלא כדרך אכילתן וכמ"ש הרמב"ם פי"ד ממא"ס ה"ו. ולכן יש גם כן לתמוה במה שנסתפק המל"מ סוף פ"ה מיסוה"ת באוכל מצה שלא כד"ה אם יצא י"ח וכתב שלא מצא ראיה לדין זה. ולטעמי' אזיל שכתב בפי"ד ממא"ס דכרכו בסיב לא יצא ידי מצה משום דבעי' שיגע המצה בגרוגו אבל לפי מ"ש בשם המחבר משום דהוי שלא כד"א א"כ הדבר מבואר להדיא שגם במ"ע לא יצא ידי מצוה אם אכל שלכד"ה ומש"ה כרכן בסיב לא יצא. מיהו בלא"ה נלפענ"ד לפשוט ספקו של המל"מ באוכל דבר איסור שכרכו בסיב מהא דתנינן בזבחים דף ק"ו ע"א דריה"ג ס"ל שטמא שאכל את הטהור חייב כרת וטמא שאכל את הטמא פטור ומקשו ליה רבנן אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טמאהו ע"ש והרי משכחת לה טמא שאכל קודש טהור שכרכו בסיב דכיון שלא נגע בו הטמא בקדש לא טמאוהו ומש"ה חייב כרת וע"כ כמ"ש שאם כרכו בסיב הוי שלכדה"נ ולא מיחייב משום אוכל קדשים בטוה"ג. וזו ראי' נכונה בס"ד

ודע שלפי מה שדרשתי וחקרתי פה עיקר עשיית הפישעהל נעשה ע"י שלוקחים כבד מדג טמא ודוחקין וכובשין אותו הרבה והרוטב הציר והלחלוחית הנוטף הוא הפישעהל שלוקחין לרפואה. ולפענ"ד זה לא גרע מטכ"ע וכן משמע מדברי התוס' בחולין דף קי"ב ע"ב ד"ה ורוטבן והרי דעת הרבה פוסקים דאף שטכ"ע אסור מה"ת מ"מ אין לוקין עליו וכדאמר ר"י בע"ז דס"ז כל שטעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו וכמ"ש התוס' בחולין דף צ"ט ע"א ובכ"ד שאין בזה כ"א איסור עשה דתעבירו באש דילפינן טכ"ע מגיעולי מדין וא"כ לפמ"ש בספר עצי אלמוגים סי' קנ"ח דבאיסור עשה לא אמרי' ח"ש אסור מה"ת וא"כ אפי' כדרך אכילתן ליתא כאן רק איסור דרבנן וכמ"ש. מכל הלין הדבר פשוט שאין כאן שום חשש איסור בזה. ומכ"ש לפמ"ש הש"ך ביו"ד סי' קנ"ה דבאיסורי אכילה מותר שלא כד"ה אף לבריא ואיסור יש בזה אם ירצה להחמיר על עצמו ועי' בר"ן ביומא פ' יוה"כ בד"ה חוץ מע"א כו' וכתב שאין זה מדת חסידות מי שרוצה להחמיר ע"ע והמונע עצמו מתחייב בנפשו והרי הוא שופך דמים. ועי' בשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תמ"ד. ואני תפלה כי ישלח ד' דברו וירפאהו רפואה שלמה במהרה. דברי ידידו הדוש"ת בלונ"ח: נג ב"ה יום ה' כ"ו סיון תרמ"א לפ"ק. לבוב. החיים והשלום לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסים ערוגת הבושם כש"ת מוה' יוסף שמואל נ"י האבד"ק קיטוב יע"א

מכתב שאלתו הגיעני בריאה שהי' בשפולי הורדא מקום שיש בו אדמומית ונוטה לשחור דהיינו שהקרומים היו כדבעי כשהגביהו אותם רק שנראה המראה דרך הקרומים ולא הי' מראה פסולה. ואחרי שמשמש הבודק להחזירו למראיתו אמר שהרגיש שנעשה נקב כי שמע קול הרגשת נקב ומיד התחיל לצאת דם ואח"כ קלפו את הקרומים והיו נקבים וגם הבשר אינו לקוי. ובשעת המשמוש סר השחרורית. הנה לפענ"ד אין שום מקום לאסור בזה דכבר נודע דנקב במקום דמשמש ידא דטבחא אינו ריעותא כלל. מדכתבו הט"ז והש"ך בס"ס ל"ז דנקב בבועא במקום דמשמש ידא דטבחא תלינן בהטבח וכשרה. והרי בועא במים עכורים הוא ריעותא גדולה מאוד ודעת המחבר להטריף ואפ"ה כשר אף בניקב שמה ותלינן במשמוש יד הטבח. כמ"ש במשבצות זהב סי' ל"ז ס"ק י"ז. וע"כ דבמשמוש יד הטבח לא הוי הנקב שום ריעותא כלל. וכן מוכח עוד להדיא מדברי המשבצות סי' ל"ו ס"ק ז'. וא"כ מכ"ש שידענו בברור שהעביר הטבח שם ידו ומשמש וגם אומר ברי לי שהנקב נעשה אז בשעת המשמוש. וגם אין חשש מחמת המראה מאחר שהי' מראה כשרה וחזר למראה ריאה אחר המשמוש. וגם אין לומר שמהריעותא דמראה יש הוכחה שהנקב נעשה מחיים דאם איתא שהריעותא דמראה הוא מחמת הנקב הו"ל להיות הריעותא בהקרומים דהרי מה שנקב פוסל בריאה הוא דוקא בקרום והיאך אפשר שהנקב גרם להיות ריעותא בבשר ולא בקרום. ומ"ש מעכ"ת בשם מערער אחד דמחמת שהנקב קטן מאוד אין לתלותו ביד הטבח לא שמעתי מעולם לחלק בזה ולכן נלענ"ד דהמיקל בזה לא הפסיד ובפרט בהפ"מ. דברי ידידו: סי' נד ב"ה יום ג' י"ב כסלו תרל"ז לפ"ק לבוב. חדו סגי ייתי לכבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי ותיק וחסיד החכם השלם ידין ויורה כדת של תורה כש"ת מוה' אהרן לאנדא נ"י אבד"ק יאבלינאב יע"א

יקרת מכתבו הגיעני בדבר השאלה כי יש בעיר יאבלינאב נהר אחד המהלך אחורי העיר והסיבו ממנו ע"י חפירה לתוך העיר חלק מהנהר לצורך רחיים. וזה החלק הקטן הוסב במהלכו קרוב לבית הטבילה ומשם חפרו חריץ בקרקע המרחץ וע"י החריץ ממלאים מי המקואות ובעת שמנקים המקוה ומריקים מימיו נפתח החריץ ונמשכו המים להמקוה עד מלאת שיעורה ואחרי כן נסתם פתח החריץ ע"י בנין אבנים. ועתה בא חכם א' ומדד מי המקוה אחרי המלאה יום או יומים ומצאו שנחסרו מימיו מעט ואמר שהמקוה פסולה מטעם זוחלין. ולכן צוה לפתוח את הצנור למען שיהו מימי המקוה מחוברים תמיד למימי הנהר הקטן ובזה אף שהמה זוחלין ממש אינו מזיק מאחר שמחוברים לנהר. ומעכת"ה עורר בזה לחוש לדעת הר"ש פ"א ופ"ה דמקואות שאין המעין מטהר בזוחלין אלא במקום שמהלך וזוחל מעצמו ע"פ מהלכו בטבעו בידי שמים אבל כל שהרחיב לו מקום ע"י פעולת אדם שמה אינו מטהר בזוחלין. ויפה העיר בזה. וכדברי הר"ש כתב ג"כ הרב ברטנורה פ"ה דמקואות מ"ג בפירוש השני. אמנם דברים הללו מרפסן איגרי שהרי משנה שלימה שנינו מחט שהיא נתונה על מעלות המערה הי' מוליך ומביא במים כיון שעבר עליה הגל טהורה. ע"ש סוף פ"ז. וגם אם נאמר דמשנתינו מיירי במעין כמ"ש הש"ך סי' ר"א ס"ק קכ"ג דאם לא כן אינו מטהר בזוחלין מ"מ יקשה לדעת הר"ש והרע"ב הנז' דגם מעין אינו מטהר בזחילה במקום שלא היה מהלך בטבעו והרי הכא המחט נתונה בצדי המערה והמים באו לשם ע"י פעולת אדם. וכן קשה מהא דאמרי' בש"ס חולין דף ל"א ע"ב מטבילין בראשין ואין מטבילין בכפין ופירש"י מטבילין כלים בראש הגל הנתלש מן הים ע"ש באריכות שמבואר להדיא שמותר להטביל במעין אפילו במקום שאין עיקר מהלכו בטבעו. ועי' בב"י ריש סי' ר"א שהקשה על מ"ש הר"ש להוכיח דמה שהעיד ר' צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהן כשרים דאיצטריך לאשמועינן אף במקום שאין כדי טבילה בזוחלין אלא א"כ נוטפין משלימין להם דאם לא כן מאי אשמועינן פשיטא. והקשה ע"ז הב"י דלמא לעולם בשיש מ' סאה בזוחלין עסקינן ואפ"ה איצטריך לאשמועי'