מהרי"א הלוי חלק א נב

רחימאי חביב עלי כגופאי הרב הגדול החריף ובקי משנתו זך ונקי חסיד ועניו יראתו על פניו כקש"ת מוה' יחיאל נ"י מו"צ בק' בעלזא

יקרת מכתבו הגיעני והתענגתי מאוד להתבשר משלומו אשר יקר בעיני גם נכבד מאוד. ומעכ"ת ביקש ממני להניף ידי יד כהה ולהשיב בדבר השאלה באחד שקנה שני עגלים ומסרם לנכרי לגדלם ולזונם משלו עד ב' שנים והבטיח לו שכרו שאחד מהם יהי' של הנכרי ורק הברירה אצל הישראל עד כלות הזמן לבחור לעצמו הטוב בעיניו ובמשך הזמן ילדה אחת מהן זכר. והב' גם כן קרוב להוליד והישראל לא ידע מזה עד אחר הלידה. ונסתפק מעכ"ת אם יש על הולד קדושת בכור ופתח לה פתחא להאי דינא מהא דאמרינן בפסחים דף ו' גבי בהמת ארנונא דפטורה מן הבכורה והביא דברי הערוך דהבעי' בגמר' אי מצי הכהן לומר שמא אחרת יקח לו המלך ותן לי הבכור או דבעה"ב יכול לומר שמא הבכור יקח המלך וע"ז כתב כת"ה דלא דמי דשאני התם שהברירה ביד המלך לברור איזה שירצה מש"ה מיקרי יד עכו"ם באמצע משא"כ בנ"ד דהברירה הוא ביד הישראל ואין לנכרי זכות להיות הברירה בידו חייב בבכורה ולא מיקרי יד עכו"ם באמצע. זהו תורף דבריו. ואני שמעתי ולא אבין דהערוך שם בא לפרש דברי הבעיא דרבא בפסחים כמבואר להדיא בערוך והיינו לישנא א' דרבא דמיירי דלא מצי לסלוקי לי' בזוזי ובזה אפשר לומר כמ"ש מעכ"ת שהברירה היא ביד המלך. משא"כ לדידן דקי"ל כל"ב דלא מיבעי' לי' לרבא מידי ורק דס"ל לרבא דבהמת ארנונא פטורה מן הבכורה ואע"ג דמצי לסלוקי לנכרי א"כ חזינן בהדיא דאע"ג שהברירה היא ביד ישראל כמ"ש רש"י שם ד"ה לא אפ"ה כיון שלא נתן לו אותה הפרה שלא בכרה עדיין כיון שאם לא יתן לו הישראל הפרה האחרת יקח הנכרי הפרה המבכרת חשיב יד עכו"ם באמצע ופטורה מן הבכורה. ומה מקום חלוק יש בין מצי לסלוקי בזוזי או בפרה אחרת דא ודא חדא הוא ושפיר ילפי' מבהמת ארנונא לנ"ד דגם היכא שהברירה ביד הישראל פטור מן הבכורה דגם שם בידו לסלוקיה בזוזי ואפ"ה פטורה לל"ב דקי"ל כותי'. מיהו עדיין יש לעיין בזה דהנה בתוס' שם הקשו לל"ב דגם היכא דמצי לסלוקי' פטורה דהיאך יפרנס הברייתא שם דתניא חייבת. ולכאורה רציתי לומר בזה לפי מה דמשמע בתוס' פסחים דף מ"ו ע"ב דלמאן דס"ל הואיל גם במחוסר ממון אמרינן הואיל ע"ש ומעתה א"ש דמש"ה ס"ל להך ברייתא דבמצי מסלק חייבת משום דהבהמה היא של ישראל מחמת הואיל ואי בעי מצי מסלק לנכרי והוי של ישראל ומש"ה חייבת. ול"ד לשותפות עכו"ם דפטור דשם אותו חלק אחד מאלף שיש לנכרי בבהמה הוא ודאי שלו מה שא"כ הכא דמצי הישראל לסלוקי' שלא יהי' שום חלק לנכרי בפרה א"כ חשיבא פרה כולה של ישראל וחייבת. אמנם לל"ב דקי"ל כוותי' ס"ל דלא אמרי' הואיל במחוסר ממון ומש"ה פטורה. (ואפשר דלכן השמיט הרמב"ם ל"ב דרבא דהלא נודע דעת הרמב"ם באו"ח סי' תמ"א דבהגיע זמן אחה"פ אף אם אמר לו מעכשיו אסור משום שביד ישראל לפדותו בפסח ומוכח דסובר דגם במחוסר ממון אמרי' הואיל ומש"ה גם בבהמת ארנונא חייבת היכא דמצי לסלק מטעם הואיל) ולפ"ז אפשר לומר דזה דוקא היכא דמצי לסלוקי בזוזי קי"ל דפטור ולא אמרי' הואיל משום דמחוסר ממון מה שא"כ בנ"ד כיון דשני הפרות עומדו' לפנינו ואינו מחוסר כ"א דבור שיבחר איזה שירצה ובזה שפיר אמרי' הואיל. ועי' בר"ן פ' כ"ש בסוגי' דנכרי שהלוה לישראל ע"ח. וא"כ אפשר דחייבת. ואפשר לפמ"ש התוס' בפסחים הנ"ל דמכיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו ע"ש א"כ בנ"ד ג"כ כיון שבכרה הפרה בודאי לא יקח הישראל אותה שבכרה דטורח גדול לו לטפל בולד הקדש גם אסור בהנאה מחמת קדושה ולכ"ע ל"א בזה הואיל. ובאמת שלדעתי העניה יש ללמוד מהא שמבואר ברמב"ם ובטוש"ע סי' ש"ך סעיף ג' דנכרי שקבל בהמה מישראל לחלוק בולדות פטורה והתם מדינא כשחולקין ביד הישראל הברירה דהרי הט"ז שם מביא בשם פסקי מהרי"א דמה שמאכיל הנכרי את הפרה עבור העגל הוי כנותן דמים וא"כ עכ"פ לא עדיף הנכרי מלוקח גמור וקי"ל שאם אמר אחד משורי מכור לך מראהו כחוש וא"כ כשנתן הישראל לנכרי לטפל בפרה ועבור שכר טיפולו יחלוק הנכרי בולדות הוי הישראל כאומר לנכרי אחת מולדות הבהמה מכור לך שהדין נותן דמראהו כחוש והברירה ביד הישראל ואפ"ה פטורה והוא ממש נ"ד שנתן לנכרי העגלים לטפל בהן ולחלוק בולדות. ונ"ד עדיפא טפי שיש לנכרי חלק גם בהאם ולכן פשוט לפענ"ד בנדון שלפנינו שפטור מבכורה. דברי ידידו ואוהבו לנצח

סי' נ, שלום וברכה לכבוד הרב המופלג החריף ושנון מופלג בתורה ויראה כש"ת מ' רפאל האמער נ"י

מכתבו הגיעני ע"ד שאלתו באחד ששחט ט"ז אוזות וחתך מהם כל האגפים ומלח כל הל"ב אגפים ביחד ואחר מליחתו לקח מן התערובת חמשה אגפים ובשלם בקדרה ואח"כ נודע ששתי אוזות היו ודאי טרפות. הנה לפענ"ד נראה פשוט דאגפים של אין הוי חהר"ל כמו רגלי אוז המבואר בסי' ק"א סעי' ג' בהג"ה ואין שום חלוק בין רגלים לאגפים בזה. ומ"מ החמשה אגפים שלקח מן התערובת ובשלם יש להתיר מאחר שלקח קודם שנודע התערובת ואמרי' כל דפריש מרובא קא פריש כמבואר בסי' ק"י סעי' ה' ואין בהם איסור רק במה שקבלו טעם מהאיסור בשעת מליחה ובהפס"מ ל"א במליחה חנ"נ כמ"ש הש"ך בסי' צ"ב ס"ק ט"ז דגם בשמן לא נ"נ במליחה וא"צ ששים רק כנגד הבליעה דהיינו לפי חשבון. ועי' בט"ז סי' צ"ב ס"ק כ"ד. ובנ"ד הוי חלק שמינית כיון שהיו ד' טרפות נגד כ"ח כשרות ובודאי הי' ס' בקדרה המחזקת שני קווארט נגד חלק שמינית מהאגפים א"כ הרוטב ודאי מותר אמנם אותן החמשה אגפים שנאסרו כבר בשעת מליחתן עם הטרפות א"כ ניהו דל"א במליחה חנ"נ מ"מ הם עצמם כבר נאסרו מחמת הטעם וקי"ל אפשר לסוחטו אסור וכן כתב בשפ"ד סי' צ"ב ס"ק כ"ד. אמנם הגאון הנו"ב מהד"ק חיו"ד סי' כ' יצא לדון בדבר החדש. שכתב דחתיכת היתר שבלעה מב"מ איסור ע"י מליחה ואח"כ נתבשלה חתיכת ההיתר בקדרה ויש ששים גם החתיכה חוזרת להיות מותרת דאע"ג דקי"ל אפל"ס אסור וחיישי' שמא לא נסחט כולו מ"מ לא נשאר רק פחות מחציו ובמב"מ מה"ת ברובא בטל ושמא נסחט כולו והוי ספקא דרבנן ודמי לנשפך דקי"ל בסי' צ"ח ס"ב דמותר. זהו תורף דבריו. והנה מה שמדמה ד"ז לנשפך לפענ"ד לא דמי כלל דהתם יש ספק אי איכא ס' ואם הי' ס' לא נקרא על התערובת שם איסור מעולם ובספק אם יש ס' הוי סד"ר במב"מ מה שא"כ כאן שקודם שנתבשל הי' בו בליעת האיסור שקבל ע"י מליחה וכשאנו מסופקין אם נסחט אח"כ בבישול מהראוי לאוקמי החתיכה בחזקתה שהיתה אסורה. דאף דל"א במליחה חנ"נ היינו דל"א נהפך ההיתר להיות איסור אבל עכ"פ אסורה היתה מחמת בליעת איסור שבה והיכא דאיכא חזקת איסור ל"א ספיקא דרבנן לקולא כמ"ש הש"ך בסי' ק"י. וכל זה כתבתי לסברת הנו"ב שאין בזה רק חשש דרבנן אמנם לדעתי העני' נראה שיש כאן ספק איסור תורה דבש"ס חולין דף ק"ח ע"ב אמרי' ואי ס"ד אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבלה הוא ופי' רש"י דחלב הנבלע בבשר נעשה נבלה וכשחוזר ונפלט