מהרי"א הלוי חלק א נא

למ"ש הט"ז בסי' תמ"ב סק"ד לאסור מע"ד שנתחמץ בשמרי מע"ד מאחר שהמע"ד הראשון נתחמץ בשמרי שכר ע"ש דשם השמרים במע"ד גם עכשיו הוא דבר המעמיד כמ"ש הט"ז שם מה שא"כ בנ"ד דלא הוי עכשיו דבר המעמיד וכמ"ש

עוד אפשר לומר אחרי שנדקדק בדברי הט"ז סי' תמ"ב שם שהקש' מהא דאם העמיד הגבינות בקיבה כשר' בטל בס' כיון שעדיין היתר הוא אין עליו דין דבר המעמיד ותירץ דאף על פי כן אמרינן בפסח חוזר וניעור אף דבלח ולח לא אמרי' חוזר וניעור מ"מ גבי מעמיד אמרי' ע"ש ואמאי לא תירץ הט"ז בפשיטות דחמץ שמו עליו וכמו דקיי"ל בס' תנ"א דחמץ מיקרי איסורא בלע וצריך ליבון וכיון דשם איסור עליו שפיר יש לו דין דבר המעמיד אף קודם הפסח כמו בקיבת נבלה. וצריך לומר דס"ל להט"ז דדוקא לענין איסור תורה כמו בטעם כעיקר וגם בנ"ט בר נ"ט אמרי' שחמץ קודם הפסח איסורא מיקרי מה שא"כ לענין חנ"נ שאינו אלא מדרבנן אמרינן שיש על החמץ דין היתר כמ"ש המג"א כיון דחנ"נ בשאר איסורין הוא רק מדרבנן. וא"כ ה"ה נמי לגבי דבר המעמיד שהוא ג"כ מדרבנן מיקרי חמץ היתרא בלע. או אפשר דס"ל להט"ז דלשיטת הסוברים שחמץ מיקרי איסורא בלע גם בב"ח מיקרי איסורא בלע וכמ"ש הפר"ח בסי' קכ"ב וכיון דחזינן דבב"ח אין עליו דין דבר המעמיד ה"ה גבי חמץ ומש"ה הוצרך הט"ז לתרץ דאף שקודם הפסח אין עליו דין מעמיד דעדיין היתר הוא מ"מ בפסח חוזר וניעור ומעתה בנ"ד דבאמת הוי נ"ט בר נ"ט טעם אחד בהחבית וטעם השני בהיין ועדיין הוא היתר קודם הפסח. אלא שהמג"א כתב בסי' תמ"ז ס"ק כ"ד דבחמץ קודם הפסח אינו מועיל נ"ט בנ"ט אבל כל זה אם אנו באין לדון על החמץ דהוא היתר מחמת שעדיין הוא קודם הפסח ולזה אמרינן דחמץ שמו עליו ואיסורא בלע מיקרי. מה שא"כ בנ"ד גם בלא"ה שם היתר עליו מאחר דאיכא ששים ואף שהוא דבר המעמיד מ"מ קודם הפסח אינו מזיק כלל מה שהוא מעמיד כיון דעדיין היתר הוא כמ"ש הט"ז דלענין מעמיד מיקרי חמץ היתרא בלע מטעם שכתבתי ואי משום דבפסח חוזר וניעור מ"מ מאחר שהי' קודם הפסח נ"ט בנ"ט אינו יכול לחול עליו בפסח שם איסור כמו בב"ח. וזו הערה נפלאה. ועי' בחות דעת סי' צ"ו סק"ד ודו"ק

עוד אפשר להקל כאן מטעם סתם כלים אינן בני יומן ואף דבחמץ לא סמכינן ע"ז מטעם שכתב המג"א בסי' תמ"ז ס"ק כ"ג זהו דוקא בכלי חמץ וכמ"ש המג"א שם דעיקר הטעם שסתם כלים אב"י הוא משום ס"ס שמא לא נשתמשו בו ביום ואת"ל נשתמשו בו היום שמא בדבר הפוגם בעין באותו תבשיל ובקדרות חמץ דרובן אינן פוגמין בשומן ליכא ס"ס ע"ש במג"א. ואם כן בנידן דידן בכלי היין שפיר איכא ס"ס שמא שהה הכלי מעל"ע קודם שעירו לתוכה היין הזה ואת"ל נשתמש בו ביום שמא לא הי' תערובת יין שרף ביין הראשון. ואף ע"ג שהמג"א סי' תמ"ז ס"ק כ"ה כתב דביי"ש דחריף טפי אפשר דגם החריפות הראשון אמרי' מחליא לי' לשבח. מ"מ בנ"ד כבר בטל היי"ש בששים בהיין ואין כאן חריפות גדול כנלפענ"ד. ולכן אם עירו היין מהחביות קודם פסח מותר לשתותו בפסח בודאי וגם אם נשתהה בפסח בהחביות ג"כ יש להקל בדיעבד. ומחמת טרדת החג הקדוש הבע"ל קצרתי. דברי ידידו

סי' מח ב"ה יום ד' י' כסלו תרל"ו לפ"ק לבוב

לכבוד ידידי הרב החריף השנון זית רענן מורג חרוץ מוה' העשיר קלאהרפעלד נ"י ביאברוב

מכתבו וגם הסך ל"ה ר"כ מעות א"י הגיעני והנה הרב מוה' פנחס מצפת חל"ש ונתתי קודם ר"ה למעות הכולל וגם לא אדע מה לעשות עם הב' ר"כ ששלח להרב מ' פנחס מצפת ז"ל. ובדבר חי' תורה אשר הקשה על הקצה"ח סי' כ"ו שהקשה מ"ש נודר מצדקה ואמאי כופין בנדר יותר מבצדקה וע"ז כתב מעכ"ת דגם בצדקה מבואר בש"ע שכופין. אגב שיטפי' כתב כבודו כן דהקצה"ח שם קאי על דברי המרדכי ב"ב שהביא בשם רבינו יוסף טוב עלם דאין מעשין על הצדקה והקשה ע"ז מהא דרבא אכפי' לר"א ואפיק מיני' ד' מאה זוזי לצדקה. ודוחק לומר שכבר נדר מעיקרא ולהכי אכפי' וע"ז שפיר הקשה הקצה"ח דלדעת הר"י ט"ע שאין כופין על הצדק' מהראוי שגם על נדר לא יכופו ואם כן מה זה שכתב המרדכי ודוחק לומר שכבר נדר שהרי גם בנדר אין לכוף לדעת הר"י ט"ע והא דקי"ל שכופין על הצדקה משום דאנן לא קי"ל כדעת הר"י ט"ע הנזכר. גם מ"ש מע"כ דשאני נודר שנקרא חוטא והמקיימו נקרא רשע לא ידעתי מה ענין זה לזה וכי משום שעבר עבירה נכוף אותו לקיים נדרו. אמנם כשאני לעצמי דברי הקצה"ח אינם מובנים כלל דודאי על מצות צדקה אין כופין לדעת הר"י ט"ע משום דהוי מ"ע שמתן שכרה בצדה דכתיב למען יברכך וגו' אבל אם נדר ליתן צדקה שפיר כופין אותו דניהו שעל מצות צדקה אין לכוף מטעם הנ"ל אבל מצות קיום הנדר דכתיב מוצא שפתיך תשמור הרי במצוה זו ליכא מתן שכרה בצדה וכופין ע"ז כמו על שאר מ"ע וכי מפני שע"י כפיה זו יקיים עוד מ"ע דצדקה שמת"ש בצדה מיגרע גרע הרי מ"מ יש לכופו על מ"ע דקיום הנדר

אמנם לפ"ז קשה מאוד להבין דעה השני' בש"ע חו"מ סי' כ"ו ס"ג שאם קבל עליו ליתן כך וכך לעניים אם לא ידון בערכאות אין ב"ד מוציאין ממנו אלא מודיעין אותו שחל הנדר עליו. ואמאי לא יכופו אותו לקיים הנדר דמ"ש הסמ"ע בס"ק י"ג הטעם משום דהוי מ"ע שמת"ש בצדה אין מובן כלל לפי האמור. דדל הכא מ"ע דצדקה דהוי מת"ש בצדה הא איכא מ"ע של קיום הנדר דליתא בה מת"ש בצדה ומהראוי לכופו לקיים הנדר. ואנהירנהו לעיינין בעז"ה לומר בזה דבר נכון מאוד. דהנה בהא דאמרינן פ"ק דתענית אם גזירתנו קודם לנדרו תבטל גזירתנו את נדרו הקשה הר"ן דהא נדר חל לבטל את המצוה אפי' מ"ע מה"ת לבטל להתענות בשבת ויו"ט ומכ"ש שחל הנדר לבטל יום טוב דמגלת תענית מדרבנן ותירץ דכאן לא הוי נדר גמור רק קבלה בעלמא וקבלה דתענית לא חמירא כנדר גמור למיעקר ואפי' דמגלת תענית לפי שאינה אלא קבלה לדבר מצוה ולא נדר גמור וכו' ע"ש ומעתה אומר אני שמי שקבל עליו בתנאי ליתן לעניים כך וכך אין זה נדר גמור שהרי נדר ליתא לעולם באעשה כמו שכתב הר"ן בנדרים דף ח' ע"א ד"ה והלא וע"כ דלא הוי רק קבלה בעלמא לדבר מצוה והוי כעין קבלת תענית שכתב הר"ן דמועיל. והנה בגמ' תענית דף י"ב ע"ב איתא אר"י א"ר לוה אדם תעניתו ופורע כי אמריתא קמי' דשמואל אמר לי וכי נדר קביל עלי' דלא סגי דלא משלם לצעורי נפשי' קביל עלי' אי מצי מצער נפשיה אי לא מצי לא מצער נפשי' ע"ש. א"כ נלמוד מזה דבמידי דלא הוי נדר רק קבלה בעלמא אין ב"ד נזקקין לו להיות מחויב לקיים הקבלה כ"א ברצונו וביכלתו הדבר תלי' אם מצי לצער נפשו או לא וא"כ לפמ"ש שגם החיוב ליתן לעניים לא הוי נדר ממש דנדר ליתא באעשה ולא הוי רק קבלה בעלמא וא"כ יפה פסק המחבר בסי' כ"ו שאין ב"ד מוציאין ממנו וכאותה שאמרו שם בתענית דדוקא בנדר לא סגי דלא משלם אבל בקבלה בעלמא אי בעי מצער נפשי' ואי לא לא. כנלענ"ד נכון ויש להאריך עוד הרבה, בזה בישוב קושי' הט"ז סי' כ"ו וקצרתי לרב הטרדה. דברי ידידו הדוש"ת בלונ"ח: סי' מט ב"ה יום ב' ט"ו כסלו תרל"ח לפ"ק לבוב

שלום וברכה ברבי' והמשכה לכבוד ידיד נפשי רב