מהרי"א הלוי חלק א נ

בש"ך יו"ד סי' קצ"ח ס"ק י"ד שהביא בשם בה"ג דאשה כי טבלה לא תוסיף משחא וכו'. הרי מבואר דשמנונית על גוף האדם הוי חציצה וה"ה בשמנונית על הקלף. ואין סברא לחלק ולומר דשם בתשו' פמ"א דמשחו את כל הקלף בצבע לבן ומש"ה יש לדון ולפסול משום חציצה מה שא"כ אם נפל שומן על מיעוטו ולומר דמיעוט אינו חוצץ דבר זה לא מסתבר כלל שלא מצינו חלוק בין מעוט לרוב לגבי חציצה רק גבי טבילה שמה"ת אינו חוצץ רק ברוב ומדרבנן מיעוטו נמי חוצץ מה שא"כ בשאר דברים כגון בכתיבת ס"ת וכדומה בעינן שכל אות ואות יהי' נכתב על הקלף ואם יש חציצה אף במיעוט האות יש לפסול

וראיתי בסדרי טהרה בסי' קצ"ח ס"ק כ"ה שהביא בשם שו"ת שבות יעקב שהקשה בהא דאמרי' בש"ס פסחים דף ס"ה ע"ב שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהן בדם והא הוי חציצה והקשה השבו"י הרי כיון דשבח הוא א"כ אינו מקפיד והוי מיעוטו שאינו מקפיד דאינו חוצץ ומאי פריך הגמ' דהוי חציצה והס"ט מתרץ שם דהרגל נדון לעצמו דכי היכי דבטבילה שצריך לטבול כל הגוף אזלינן בטבילה בתר רוב הגוף ה"ה בעמידת הכהן על הרצפה שצריך לעמוד ברגליו אזלי' בתר רוב הרגל ע"ש. ולפענ"ד לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא דבכ"מ דאיכא חשש חציצה אין שום חלוק בין רוב למיעוט ואי איכא חציצה אף במיעוטו מרגלו של כהן חוצץ מה"ת היכא דמקפיד עליו ומש"ה מקשינן שפיר מאי דמהלכין עד ארכובה בדם והא הוי חציצה ומשני דלח הוא ואינו חוצץ. ותמה אני על שני גדולי הדור איך נעלם מהם במחכת"ה דבר פשוט כזה. והרי בש"ס זבחים דף י"ט אמרי' להדיא במקום בגדים אף נימא אחת חוצצת. וכן נמי אמרי' התם דכינה מתה או עפר חוצץ. ומשמע ודאי דחוצץ מן התורה דהרי הרמב"ם פ"י מכלי המקדש הל' ו' כתב בזה שעבודתו פסולה וא"כ צריך להביא קרבן אחר ואם לא הוי חציצה כ"א מדרבנן כדין מיעוט המקפיד א"כ היאך יכול להביא קרבן אחר הא אין חכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בקום ועשה וכעין שהקשו בש"ס יבמות דף צ'. ועי' באו"ח סי' תרנ"א סעי' ז' בהג"ה שיש להסיר התפלין והטבעות בשעת נטילת לולב אבל מדינא אין לחוש הואיל ואין כל היד מכוסה בהן והקשו שם הב"ח והט"ז והמג"א דלא מצינו חלוק בנטילת לולב בין אם כל היד מכוסה או לא והרי האגד הי' חוצץ אם לא הי' לנאותו אף שאינו חוצץ בכל היד ותירץ המג"א דכוונת הרמ"א הוא דאם אין כל היד מכוסה מסתמא בטל לגבי היד הרי מבואר להדיא כדברי דאין שום חלוק בחציצה בין רוב למעוט רק בטבילת אדם וכלים ונט"י ולא בשאר עניני חציצה. מיהו אם לא נשאר רק כעין מראה בעלמא נראה שיש לסמוך בזה על מ"ש בס' פתחי תשובה דבכי ה"ג לא הוי חציצה. וכעין זה כתבו הט"ז והש"ך בסי' קצ"ח. דברי ידידו: סי' מו ב"ה יום ה' י"ב סיון תרל"ד לפ"ק. לבוב. שלום וברכה לכבוד ידידי הרב החריף ובקי משנתו קב ונקי המופלג בתורה ויראה בהר ד' יראה כש"ת מוה' אברהם הלוי מברמד

מכתבו הגיעני בדבר קושיתו בש"ס פסחים דף ס"ג ע"א דמייתי סיעתא דשימוש נותר מילתא הוא מהא דתנן העצמות והגידים ישרפו בט"ז ה"ד אילימא דלית בהו מוח למה לי שרפה לישדינהו אלא פשיטא דאית בהו מוח אא"ב שימוש נותר מלתא הוא אמטו להכי בעי שרפה אלא אי אמרת לאו מילתא הוא אמאי בעו שרפה ליתברינהו וליחלץ למוח דידהו ונשרפינהו ונשדינהו לדידהו. והקשה מעכ"ת הרי הפסח נצלה כולו כאחד ובלעו העצמות מהפסח וא"כ מש"ה בעי העצמות שרפה וכמ"ש הראשונים דמש"ה צריך מריקה, ושטיפה דהקפידה תורה על בליעת נותר לבערו מן העולם ולהכי גם העצמות שבלעו מבשר הפסח בשעת הצלי' והבליעה הזאת נעשה נותר ולכך בעו שרפה ולעולם דשימוש נותר לאו מילתא הוא זה תורף קושיתו. ויציבא מילתא לפי מה שפסק הרמ"א דכלי עצם צריך הגעלה אמנם הב"י הביא שם בשם המרדכי דכלי עצם אינו בולע וכ"כ ה"ר יחיאל מפריש אבל כתב שלבו נוקפו דהא כתיב בפ' כלי מדין וכל מעשה עזים וגו' תתחטאו ופירש"י להביא כלי הקרנים והטלפים והעצמות אלמא איכא בליעה בכלי עצם מדקאמר תתחטאו וכן דרש תלמודא פ"ק דחולין ע"ש. והנה עוונתי גרמו שלא זכיתי להבין דברי המרדכי הנ"ל דמאי דדרשינן שם בחולין דף כ"ה ע"ב מקרא להביא דבר הבא מן הקרנים והעצמות היינו לענין קבלת טומאה דכלי עצם בעי הזאה ג' וז' ע"ש בגמר' וגם כוונת רש"י שהביא המרדכי הוא ג"כ כך ומנ"ל להמרדכי להוכיח מזה שכלי עצם יש להם בליעה והרי פ' הגעלת כלים נאמרה אחר כך בפני עצמה ושם לא נזכר כלל כלי עצם. והרי בפרשה זו של הגעלת כלים נאמרה ג"כ טבילת כלים הנקחים מהעכו"ם לדעת הפוסקים שטבילה זו היא מן התורה ופשיטא דכלי עצם הניקח מהעכו"ם אין צריך טבילה וא"כ מנ"ל להוכיח מקרא דתתחטאו שנאמר לענין טומאה דכלי עצם יש להם בליעה וצ"ע. עכ"פ לדעת הסוברים דכ"ע לא בלעי אין מקום לקושית מעכ"ת. אמנם גם לדידן דקיי"ל דכלי עצם בעו הגעלה גם כן נראה ליישב. דהרי בש"ס זבחים דף צ"ו ע"א מקשינן קדרות של מקדש אמאי ישברו נהדרינהו לכבשונות ומשנינן שאין עושין כבשונות בירושלים ע"ש וא"כ שפיר פריך הש"ס על העצמות אמאי ישרפו הא מיד כשהתחיל ליתנן על האש והוסקו מעט יצאו מידי בליעתן דבדבר הצריך הגעלה די בהיסק מועט כמבואר בטוש"ע סי' תנ"א. ועי' בש"ס זבחים דף פ"ו ע"א דעצמות קדשים מותרין בהנאה לעשות מהן קתא דסכינא וכדומה. ואם כן אמאי בעו העצמות שרפה לאחר שפלטו בליעתן והוסקו מעט וע"כ דשימוש נותר מילתא הוא והוי כנותר ממש דבעי שרפה. ועי' בתוס' פסחים בסוגי' שם שהקשו דיוציא המוח ע"י גומרתא ותירצו דטריחא מילתא למעבד ע"ש וא"כ שפיר מקשי הגמ' כיון דסוף סוף צריך להניחן על האש לשורפן א"כ שפיר יכול ליטול העצמות וליהנות מהם לאחר שהוסקו מעט לפלוט בליעתן כנ"ל דברי ידידו: סי' מו ב"ה יום ג' י"ג ניסן תרל"ז לפ"ק. לבוב. את חג המצות יחוג בחדוה ודיצות כבוד ידידי הרב החסיד המפורסים ערוגת הבושם חרד לדבר ד' וזהיר במצותיו רודף צדקה וחסד כש"ת מוה' ברוך טעמפליר נ"י

מכתב שאלתו הגיעני בדבר מה שנהגו שמה ליזהר ליקח יין לפסח מאיש נאמן שיעיד בברור שלא נתערב בו יי"ש ועתה נולד להם חשש חדש שהרי נותנים היין בחביות ישנים ואפשר שהכלים בלועים מיין שהי' בו תערובת יי"ש. לפענ"ד נראה דגם אם נאמר דהיי"ש שנותנים הסוחרים בהיין לחזקו הוי כדבר המעמיד ולא מהני מה שיש ששים בהיין לבטלו קודם פסח. מ"מ אותה בליעה מועטת שנבלע מאותו התערובת בכלי בודאי אין בו כח להעמיד היין השני ושפיר בטיל מה שנפלט מהכלי בהיין כיון דהיין הראשון לא נאסר כולו דלא אמרי' חנ"נ קודם הפסח כמ"ש המג"א סי' תמ"ז ס"ק ל"ח וא"צ לשער בהיין השני רק לפי ערך וכיון דלא הוי עכשיו דבר המעמיד שפיר בטל בהיין השני ואין זה דומה