מהרי"א הלוי חלק א מט

ובקי ושנון זית רענן סופר מהיר ירא וזהיר כש"ת מוה' זעליג בלומענרייך נ"י מק' סאניוואץ יע"א

מכתב שאלתו הגיעני בס"ת שכתבה סופר מובהק ומומחה לרבים עבור אשה אחת וכבר מסרה ונתנה הס"ת לבהמ"ד אחד כנהוג. ועתה יצא הקול כי הסופר ההוא המיר דתו ר"ל. ונסתפקו שמה אם מותר לקרות בהס"ת או אם דינה כדין ס"ת שכתבה מומר. הנה מ"ש מע"כ שלפי דעת הט"ז ביו"ד סי' א' בשוחט שנטל קבלה ואחר כך נמצא שאינו יודע הלכות שחיטה דכל מה ששחט למפרע אסור ה"ה הכא יש לפסול הס"ת שכתבן מקודם שהמיר. ולפי דעת הש"ך והפר"ח שם דאין לאסור למפרע גם בנ"ד כשרה הס"ת. לפענ"ד אין זה ענין כלל לשם ולא מדברי הט"ז ולא מדברי הש"ך ראי' לכאן. דעיקר טעמו של הט"ז שם הוא ממקוה שנמדד ונמצא חסר דמטמאינן למפרע מטעם תרתי לריעותא חזקת טומאה והרי חסר לפניך וגם בשוחט שנטל קבלה איכא גם כן תרתי לריעותא חזקת איסור של הבהמה וחזקה דהשתא של השוחט שא"י הלכות שחיטה. מה שא"כ כאן בנ"ד מה תר"ל איכא הרי הס"ת מעולם לא היתה בחזקת פסולה וליכא כי אם חזקה דהשתא שהמיר וכנגד זה איכא חזקת כשרות של הסופר ובכל דוכתין אמרי' דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא וגם מדברי הנקה"כ והפר"ח המכשירים שם בשוחט מה ששחט למפרע אין ראי' להתיר בנ"ד. שהם התירו שם מטעם ס"ס ספק שמא בשעה ששחט לא שכח עדיין ה"ש ואת"ל שכבר שכח שמא לא אירע לו דבר הפוסל בשחיטה מה שא"כ בנ"ד ליכא רק ספק אחד שמא הי' בו שמץ מינות בעת שכתב הס"ת או לא. דאם כבר החמיץ בשעה שכתב הס"ת בודאי פסולה. מיהו מדברי התוספתא שהביא הש"ך ביו"ד סי' א' ס"ק ח' יש להביא ראי' לנ"ד שכתב דשוחט שהמיר באותו יום שחיטתו כשרה ע"ש והרי אם הי' מומר בשעת שחיטה הוא נבלה מן התורה ועי' בש"ך סי' ב' ס"ק ב' ואפ"ה ל"ח למפרע וה"ה בנ"ד לא מחזקינן למפרע והס"ת כשרה. והא דמספקא לן בש"ס דחולין דף ל"ט בשחטה ואח"כ חישב עלי' לע"ז אי אמרי' הוכיח סופו על תחילתו או לא. דוקא בחישב על אותה הבהמה ששחט דאז איכא הוכחה שגם מתחילה שחטה לדעת כן לזרוק דמה או להקטיר חלבה לע"ז. ואדרבה משמע שם בהסוגיא דאם שחט ואח"כ זרק דם בהמה אחרת לע"ז לא מיתסר מה ששחט מקודם אף שנעשה מומר תיכף אח"כ במה שזרק לע"ז כיון דליכא הוכחה כלל על השחיטה וגם בזרק דם בהמה זו נתן אא"ז התב"ש ז"ל בשמ"ח סי' ד' ס"ק ג' גבול ושיעור כל זמן שעוסק באותה בהמה והדם והחלב קיימים אז דוקא יש לספק ולומר הוכיח סופו על תחילתו וא"כ בנ"ד דליכא שום הוכחה וגילוי דעת שהי' בו שמץ פסול בעת כתיבת הס"ת וגם עברו יום או יומים הדבר פשוט שהס"ת כשרה. והדין נותן דמוקמינן לי' בחזקת כשרות: ועי' בחו"מ סי' ס"ג ובש"ך שם ס"ק ב'. ועי' בש"ס ב"ק דף ע"ג ע"ב דלמ"ד תכ"ד לאו כדבור דמי אם העידו בב"א על הגניבה ועל הטביחה והוזמו על הטביחה עדות הגניבה קיימת משום דלא מיפסלי אלא משעת דיבור אחרון ואילך ע"ש ואם כן ה"ה לדידן לאחר כ"ד אמרינן ג"כ דלא מיפסל רק משעה שעשה העבירה ולהלן ולא רגע אחת מקודם וא"כ בנדון שלנו הס"ת כשרה

ולכאורה יש להעיר בזה עפמ"ש הרשב"א והובא בטוש"ע יו"ד סי' פ"ח אם עשה גבינות מבהמה ונמצאת טרפה דאם הוא טרפות שנעשה ע"כ איזה ימים למפרע קודם שחיטה אז חיישינן ואסרינן למפרע עד עולם. והטעם דע"כ לא אמרי' דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא רק היכא שאפשר דעכשיו ממש באותה רגע נשתנה ממה שהי' דאז מוקמינן עד השתא על החזקה מעיקרא מה שא"כ היכי שבודאי יצא מחזקתו איזה זמן מקודם כמו בהוגלד פי המכה דודאי הוא קודם ג' ימים מש"ה חיישינן למפרע לעולם. וא"כ גם במה שלפנינו הרי בודאי לא נעשה מומר בפעם אחת וכמו שהביא מע"כ משמא דגמ' בסוכה דף נ"ב וא"כ ודאי קודם שהמיר הי' רשע גדול לחלל שבת ושביק היתרא ואכיל איסורא וכדומה וא"כ הרי איתרע חזקת כשרותו מקודם ובכה"ג מהראוי לפוסלו למפרע לעולם לסברת הרשב"א הנ"ל

אמנם באמת הא ליתא דלפ"ז יקשה על הרשב"א מתוספתא הנ"ל דאמאי כשר מה ששחט קודם שהמיר כיון דע"כ הי' רשע מקודם. ובע"כ דהרשב"א לא כתב כן רק בחז"כ של בהמה שאינה חזקה גמורה דשמא כשנולדה טרפה היתה ולא הוי כ"א חזקה דאתיא מכח רובא או חזקה שלא נתבררה בשעתה. וכ"כ הפרמ"ג יו"ד סי' פ"א שם מה שא"כ בחזקת כשרות של הסופר דהוא חזקה גמורה ומבוררת שפיר אזלינן בתרה בכל ענין. וגם התם בגבינות לא קיימ"ל כהרשב"א כמבואר שם בסי' פ"א ס"א בהג"ה. ולכן הדבר פשוט שהס"ת כשרה. וכל זה אם ידענו בודאי שהמיר אבל בנ"ד דאיכא רק קלא בעלמא הדבר פשוט כביעותא בכותחא להכשיר

ובדבר השאלה השנית באחד שהיו לו יין בחביות גדולות בימי הסתו העבר והוא לא ידע כי הכלים היו בלועים מן יי"ש והסתפק ושתה מזה היין בימי הפסח ועתה נודע לו ושאל אם מותר היין בשתי' או אם דינו כחמץ שעבר עליו הפסח. הנה שאלה כזאת ממש כבר נשאלה בשו"ת פנים מאירות ח"ג סי' ע"ה והשיב להתיר לאחר הפסח יעו"ש: סי' מה ב"ה יום ב' י"ז אייר תרל"ד לפ"ק לבוב. לכבוד ידידי הרבני המופלג בתורה ויראה סופר מהיר חרד וזהיר מוה' יוסף כ"ץ סופר סת"ם בראדיחוב

מכתבו הגיעני. בדבר שאלתו ע"ד הקלף שיש בו חברבורות משונות אם כשר לכתוב עליו. פסול זה לא מצאתי בשום מקום. וענין מנומר לא שייך לכאן דדוקא בכתב איכא קפידא שלא יהא נראה כמנומר ולא בקלף. ומ"ש הרמ"א בסי' רע"ט סעי' ה' מיחזי כמנומר פי' כעור נמר שיש בו גוונין הרבה כוונת הרמ"א שכמו שעור הצמר מנומר בגוונין כן מראה הכתב אם הוא בכה"ג פסול. אבל מעולם לא נתכוין הרמ"א לפסול עור מנומר בגוונין לכתיבת סת"מ. אבל כל זה אם החברבורות המה בהקלף מתולדה אמנם אם נשתפך דבר שמן על הקלף ונעשה עי"ז כתמים בזה יש לעיין דהנה בשערי תשובה באו"ח סי' ל"ב ס"ק י"א הביא בשם שו"ת פנים מאירות ח"ג סי' ל"ב שמנהג הסופרים למשוח הקלף בצבע לבן כדי שיהי' חלק ולבן ביותר ורצו קצת סופרים לאסור מפני שאינו כותב על הקלף רק על אותו צבע ומפסיק בין הקלף להכתב. והשיב הפמ"א דרשאין לעשות כן והוא מצוה מן המובחר משום ואנוהו והצבע המדובק להקלף אינו הפסק דכל לנאותו אינו חוצץ. והשע"ת שם כתב שיקנח היטב במטלית לבן ומה שאינו יכול להסיר ע"י חוזק הקנוח נעשה גוש אחד עם הקלף ואינו חוצץ. ומחלק שם שדוקא במשיחה דקה יש להתיר אבל אם הוא טוח על פניו ועב קצת יש חשש חציצה ע"ש וא"כ בנ"ד אם נשפך שומן על הקלף קודם הכתיבה יש חשש חציצה בין הקלף להכתב אפי' לדעת הפמ"א שאין זה לנאותו. ואין שום חלוק בין אם הוא מנומר במראה אחת או בהרבה מראות דלא כמ"ש מע"כ דלא מטעם מנומר אתינן עלה שלא מצאנו פסול מנומר בקלף רק בכתב וכמ"ש ועיקר הפסול אם נתלכלך הקלף הוא מטעם חציצה. ועי'