מהרי"א הלוי חלק א מח

אחרת. ולדברי הב"י הנ"ל לק"מ כיון דליכא שום הפסד ממון משום טירחא לחודא ל"ח לחשדא כמו דלא חיישי' לחשדא בתפלה אף ע"ג דיש טירחא כמ"ש הב"י וזה ברור. ובגוף קושית אא"ז בבכור שור בבכורות דף הנז' שמאחר שתקנו חז"ל שיקח שכרו בין תם בין בע"מ וגם לא יקח כ"א פעם אחת א"כ ליכא שום חשדא במידי. וא"כ אף אם אינו חכם וחסיד גדול כאילא מאי איכא למיחש כיון דעבדינן תקנתא דלית בה חשדא. נראה לפענ"ד ליישב דבאמת אמרי' התם שהנוטל שכר לדון דיניו בטלין אלא א"כ הוא שכר בטלה דמוכח. וא"כ גם בנוטל שכר להיות רואה בכורות מלבד החששא דחשדא איכא נמי איסורא במילתא משום דנוטל שכר על הוראתו אלא באילא שהיה חסיד וחכם גדול כמ"ש רש"י והרמב"ם והיו הכל מביאין אליו לראות הבכורות ומתוך כך הי' מתבטל ממלאכתו מש"ה מותר לו ליטול שכר. אלא דמטעם חשדא התקינו שיטול בין תם בין בע"מ. וכן משמע מדברי הרא"ש בבכורות שם. וכן מבואר להדיא בהלכות הרמב"ן על בכורות שנדפסו מחדש. ובהכי א"ש מה שהתיר הרמב"ם בפירוש המשנה בבכורות שם להשוחטים ליטול שכר שחיטתן ובלבד שיטלו מכשרות וטרפות בשוה והרי בגמ' משמע שלא התירו רק לאילא שהי' חכם וחסיד גדול. ולפמ"ש ניחא דבגמ' הקפידו שיהי' שכר בטלה דמוכח ולכך לא התירו רק לאילא דמחמת חסידות ובקיאותו היו הכל מביאין אליו בכורות לבודקן והי' מוטרד ממלאכתו. וא"כ בשוחט דמתא שאין לו אומנות אחרת ועליו מוטל הדבר לשחוט עבור כל בני העיר אין לך בטלה דמוכח גדול מזה וא"כ מותר ליטול שכר אף בכל אדם אלא דמטעם חשדא הצריך הרמב"ם שיטול מכשרות וטרפות בשוה. כן נלפענ"ד נכון. עוד אפשר לומר בזה עפמ"ש הגאון באו"ת סי' ט' בשם הכנה"ג דהא דהנוטל שכר לדון דיניו בטלין זהו דוקא בדבר התלוי בשודא דדייני דמסרו חז"ל בידו לדון כפי דעתו אבל מה שדן ע"פ התורה מהיכי תיתי יבטל ע"ש. ובאור הדברים דאז דבור או סברת הדיין רק גלוי מילתא בעלמא שמגלה הדיין שדין זה מבואר כן בפוסקים א"כ גוף הד"ת לא יתבטל בשביל שזה נוטל שכר. וא"כ י"ל דבבכור ראיית המומחה גורם היתר הבכור וכמו שאמרו דבר זה הניחו לבית הנשיא להתגדר בו ואף אם יש בו מום אם נשחט שלא ע"פ מומחה יקבר וכיון דהמומחה גורם ההיתר א"כ בכה"ג בנוטל שכר לדון דיניו בטלין ומשום כן לא התירו רק לאילא דהוי שכר בטלה דמוכח וכמ"ש. מה שא"כ בשוחטים דאינו רק גלוי מילתא שהשחיטה היתה כהוגן וגוף הוראתו לא גרמה היתר הבהמה בכה"ג לא הוי בכלל נוטל שכר לדון לפ"ד הכנה"ג הנ"ל ומש"ה בדליכא חשדא שנוטל מכשרות וטרפות בשוה שפיר התיר הרמב"ם אע"פ שאינו חכם וחסיד גדול כאילא. דברי ידידו דוש"ת בלונ"ח

סי' מג ב"ה לבוב ד' במדבר ר"ח סיון תרל"ו לפ"ק כבוד ידיד נפשי הרב המאוה"ג חריף ובקי זך השכל ונקי הרעיון מוה' יהושע ולק זאב נ"י בעהמ"ח ס' נהורא דאורייתא אבד"ק פאלטשען

מכתבו הגיעני והאומנם מעולם לא הכרתיו מכותלי מכתבו ניכר כי אדם גדול הוא ולכן חשתי להשיבו. אם כי חלש אנכי ורפה ידים כי זה לי יותר משלש שבועות אשר אנכי מוטל בעו"ה על ערש דוי. למען כבודו אזרתי כגבר חלצי להשיבו על דברי שאלתו בקוצר אמרים לחולשת כחי. בדבר שאלתו שמגיה אחד הגיה ס"ת והי' שם מ"ם פתוחה שנסתמה פתיחתה וניכר הדבר שנסתמה המ"ם אחר שנכתבה בכשרות. והמגיה גרר ופתח הסתימה ושכח מה דקי"ל בסי' ל"ב שצריך לגרור כל החרטום. ועתה נשכח ממנו מקום מ"ם הזאת ומסתפק אם הוא בחומש ויקרא או בחומש במדבר. ומעכת"ה פלפל בחכמה איזה דרך ישכון אור להכשיר הס"ת. ולפענ"ד נראה שיש לדמות דין זה למ"ש בספר בל"י סי' רע"ט להתיר בס"ת שנמצא טעות ונתערב באחרות מטעם ס"ס ספק שמא ס"ת זו היא הכשרה ס' שמא החומש שאנו קורין בו אין בו טעות ושהטעות הוא בחומש אחר שמבואר בש"ע שמותר לקרות בחומש שאין בו טעות ע"ש

ומעתה גם אנו נאמר הרי כבר נודע מ"ש הב"י או"ח סי' ל"ב בשם הר"י אסכנדרי דאחר שנכתב אות בהכשר תו לא מיפסל משום ח"ת. ועי' מ"א בסי' ל"ב ס"ק כ"ה בשם הרא"ם דדי לגרור מה שסתם. א"כ יש כאן ס"ס ס' שמא הלכה כהפוסקים שהבאתי ואף אם נאמר דגם בכי ה"ג הוי ח"ת שמא לא נסתמה המ"ם באותו חומש שאנו קוראין בו עתה. ואע"ג דהוי תערובת חד בחד שאין כאן ספק רק על שני חומשים עי' בס' בל"י שם שהכשיר גם בתערובת חד בחד. איברא שגוף דברי הבל"י צ"ע שכבר נודע מ"ש התוס' בכמה דוכתי שאם הספקות סותרין זא"ז לא מיקרי ספק וא"כ גם כאן האיך נכשיר שני הספרים כל א' שמא הוא הכשר ואח"כ אם נקרא בס"ת השני נכשיר אותו גם כן שמא הוא הכשר. וכן בנ"ד גם כן הספקות סותרות זא"ז. שהרי אנו מכשירים לקרות בשני החומשים בחומש ויקרא ובחומש במדבר. והנ"ל בזה דהנה הפר"ח והנו"ב מהד"ק חאהע"ז חידשו דע"כ לא כתבו התוס' דס"ס הסותר זא"ז לא מיקרי ס"ס זה דוקא אם שני הספקות סותרות זה א"ז אבל אם רק ספק אחד סותר זא"ז מצטרף עם ספק שני ליחשב ס"ס. ולכאורה סברתם אינה מובנת דאם ספק הסותר זא"ז דין ספק יש לו מדוע לא יועיל גם בשני ספקות הסותרי' זא"ז. ואם ספק הסותר זא"ז לא מיקרי ספק האיך מצטרף לס"ס. וחדאי נפשאי כי אמרתי בזה דבר חדש להבין דברי רבותינו האחרונים ז"ל. דהנה הש"ך בסי' ק"י בכללי ס"ס ס"ק ט"ז הביא בשם האו"ה והב"י והת"ח דהיכא דיש כאן ס"ס בענין שמותר מן התורה אלא שאסור מדרבנן ולענין הדרבנן ליכא אלא ספק אחד מותר ע"ש. ומעתה דברי הפר"ח והנו"ב נכונים מאוד דאם אין סותר זא"ז רק ספק אחד והספק השני הוא כדינא שפיר מותר. דהנה כבר נודע מ"ש התוס' בפסחים דף י' ע"א דהא דאם באים לשאול שניהם בב"א שניהם טמאים הוא רק מדרבנן דמדאורייתא אף ספק בכי האי גוונא טהור בר"ה. מדבריהם מבואר שספק הסותר זה א"ז מועיל מן התורה להקרא ספק. ומש"ה אם רק ספק א' סותר זא"ז מן התורה מותר. דמה"ת גם ספק הסותר זה את זה הוה ספק ושפיר מצטרף עם הספק השני שאינו סותר זא"ז להקרא ס"ס ואף שמדרבנן אינו מועיל ספק הסותר זא"ז הא בדרבנן די בספק השני לבדו שאינו סותר זא"ז והוי ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן שהבאתי בשם הש"ך הנז"ל דמועיל אבל אם שני הספקות סותרין זה את זה אף שמן התורה מיקרי ס"ס וכמ"ש התוס' בפסחים הנז' עכ"פ אסור מדרבנן דמדרבנן לא מהני ספקות כאלו. כן נלענ"ד נכון בעזה"י. ומעתה נראה בנ"ד כיון דהספק הראשון דהיינו שמא הלכה כפוסקים הסוברים דדי בגרירת הדבק אינו סותר זא"ז אף דהספק השני שמא זה החומש שאנו קורין בו הוא כשר סותר זא"ז שהרי אנו מכשירין שני החומשים מ"מ מועיל בכה"ג כמו שהארכתי בעזה"י בטעמו של דבר. ולכן נלפענ"ד דס"ת הזאת כשרה לקרות בה. דברי ידידו מוקירו ומכבדו ודו"ש באהבה: ס' מד ב"ה יום ב' כ"ה למב"י תרל"ד לפ"ק לבוב

שלמא וחייא מן שמיא לכבוד ידידי הרב החריף