מהרי"א הלוי חלק א מז

עלוי ושורש לדין זה מדברי הש"ס והפוסקים הראשונים והאמנם כי בעז"ה פלפלתי הרבה בזה לא רציתי להשיב דבר למעשה בלי ראי' ברורה מגדולי הראשונים ועל כיוצא בזו אמרו חז"ל שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבותיו. עתה באתי לעיין במה שהקשה מע"כ בהא דאמרי' בש"ס חולין דף יו"ד ע"ב טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסקה כו' לא עלתה לה טבילה ומסתמא מיירי שלא הי' חציצה אלא על מעוט גופה דברובה ודאי היתה יודעת אימת נתהוה החציצה וכיון שמעוט המקפיד אינו חוצץ רק מדרבנן וא"כ הוי סד"ר ואמאי לא עלתה לה טבילה ואף בחזקת טומאה גם כן ס"ל להרמב"ם דסד"ר לקולא כמו בספק מים שאובין והנה קושיא זו לפי העולה על זכרוני אמורה היא עם הספר ראש יוסף להגאון בעל פרמ"ג ז"ל בחדושיו לחולין שם וכעת אין הספר בידי לעיין בו. והנראה לי בזה דהנה מהרי"ט בתשובה ח"ב חיו"ד סי' י"ט יצא לדון בדבר חדש דהא דספק מים שאובין כשר אף דאיכא חזקת טומאה משום דאיכא נגד חז"ט דגברא חזקת כשרות דמקוה דאף שע"כ המקוה היתה חסרה דבאיכא מ' סאה אינה נפסלת במים שאובין אבל עכ"פ אפי' במקוה חסרה המים כשרים אם יקוו עליהן מי גשמים למלאות השיעור ובנפלו ג' לוגין שאובין נפסלה כל המקוה מלהקוות עליה וא"כ שפיר איכא חזקת כשרות דמי מקוה ומש"ה אוקי חזקת כשרות דמקוה נגד חז"ט ואמרי' סד"ר לקולא. ע"ש שהאריך. ומעתה לדבריו דהיכא דאיכא חז"ט בלא חז"כ כנגדה גם בסד"ר אזלי' לחומרא אף לרבנן דר' יוסי וא"כ מיושב קושי' מע"כ דלכן לא עלתה לה טבילה אף דהוי סד"ר דמעוט המקפיד חוצץ רק מדרבנן מ"מ טמאה מטעם חזקת טומאה כיון דליכא חזקת כשרות כנגדה. דכאן פשיטא דלא מועיל חז"כ דמקוה דדוקא אם אנו דנין על המקוה אם נפסלה מחמת שאובין מועיל חז"כ דמקוה משא"כ הכא דהמקוה בודאי כשרה רק שאנחנו מסופקים אם הי' עלי' דבר חוצץ שפיר טמאה מטעם חז"ט היכא דליכא חזקת כשרות כנגדה כמ"ש מהרי"ט וזה פשוט. ובזה יש להבין הא שכתבו הקדמונים והכי קי"ל בסי' קצ"ט דהך ברייתא מיירי בלא חפפה סמוך לטבילה אבל בחפפה סמוך לטבילתה עלתה לה טבילה. ולפמ"ש הדברים נכונים מאוד דבאמת כי היכי דכתב מהרי"ט דמש"ה כשר בספק מים שאובין מחמת חז"כ דמקוה אף שהמקוה היא חסרה ופסולה מה"ת ומאי חזקת כשרות איכא אלא משום שהי"ל חז"כ אם יתוספו על המקוה מי גשמים וכמ"ש א"כ גם כאן כיון שחפפה יש להאשה חזקת כשרות אם תטבול אח"כ תטהר וכיון דאיכא חז"כ נגד חז"ט שפיר אמרי' סד"ר לקולא כמ"ש מהרי"ט אבל אם לא חפפה סמוך לטבילה כיון דלית לה חז"כ שפיר מוקמינן אותה בחז"ט אף בסד"ר. ובהכי ארווח לן ליישב דברי הרמב"ם בפ"ב מה' מקואות מה דמשמע מדבריו דמש"ה לא עלתה לה טבילה אם נמצא עלי' דבר חוצץ שהוא משום דתיקן עזרא שתהא החפיפה סמוך לטבילה. וע"ז השיגו הראב"ד שם שבלאו תקנת עזרא כיון שנמצא עלי' דבר חוצץ ואשתכח ריעותא חיישינן וע"ש בכ"מ ובב"י סי' קצ"ט. וע"פ האמור הדבר נכון מאוד דהא בהא תליא דמשום דתיקן עזרא שתהא החפיפה סמוך לטבילה א"כ אם חפפה סמוך לטבילה דהי' לה חזקת היתר לטבילה ע"י החפיפה אם נמצא עלי' ד"ח אמרי' סד"ר לקולא אע"ג דיש לה חז"ט משום דמוקמינן לה בחזקתה שהיתה מותרת לטבול ואם לא חפפה סמוך לטבילה דבלא"ה היתה אסורה לטבול מחמת תקנת עזרא א"כ לית לה חז"כ לטבילה ולכן לא עלתה לה טבילה ול"א סד"ר לקולא כיון דאית לה חז"ט וכמ"ש. משא"כ לולא תקנת עזרא דאז היתה מותרת לטבול בכל ענין אפי' אם לא חפפה סמוך לטבילה א"כ אפי' דאשתכח ריעותא ונמצא עלי' ד"ח עלתה לה טבילה משום דאפשר אחר הטבילה נתהוה החציצה והוי סד"ר אף דיש לה חז"ט משום דלולא תק"ע לעולם אית לה חזקת כשרות לטבילה וצדקו דברי הרמב"ם. ודו"ק היטב

אמנם כ"ז לפלפולא אבל באמת קושית מעכ"ת מעיקרא ליתא דעד כאן לא פסק הרמב"ם כרבנן דר"י דגם בדאיכא חזקת טומאה אמרי' סד"ר לקולא אלא בספק ג' לוגין וכדומה שהספק הוא לנו עד עכשיו אם נפלו ג' לוגין שאובין למקוה או לא וליכא שום חזקה לאיסורא אלא חז"ט לחוד בזה אמרי' סד"ר לקולא משא"כ כאן דיש דבר החוצץ לפנינו ואיכא תרתי לריעותא. חדא חזקת טומאה והרי חציצה לפניך ובכה"ג אם הוי מה"ת הוי ודאי טומאה ושורפין קדשים אפי' ברה"ר אם כן חזינן דודאי טומאה הוא וליכא ספקא כלל דבספק טהור ברה"ר מש"ה אפי' בדרבנן נמי לא מועיל כיון דודאי חשבינן לה ובודאי אין לחלק בין דאורייתא לדרבנן. ובש"ס פסחים פ"ק דף י' מוכח דהיכא דספק טמא ברה"ר גם בדרבנן אזלינן לחומרא וזה ברור ופשוט. ויותר מזה לא יכולתי להאריך לרב הטרדה. דברי ידידו הדוש"ת: סי' מב ב"ה יום ג' י' סיון תרל"א לפ"ק. לבוב. ברכת שמים מעל לכבוד ש"ב ידיד נפשי הרב הגאון החריף הבקי המפורסים לתהלה שושילתא דיחוסא רם וגבה ונשא כש"ת מוה' לוי הורוויץ נ"י

מכתב יקרתו בצירוף הסך תשעה רייניש מעות אה"ק הגיעני לנכון ולרב טרדותי העצומות לא יכלתי להשיב עד עתה. ובדבר אשר נסתפק מעכתה"ר אם אין לחוש לכיעור במה שהשו"ב שמה התחיל לסחור בעורות מהזביחה. לא ידעתי שום מקום ספק בזה כיון שהוא לוקח בשוה מכשרות וטרפות ליכא שום חשש. ויפה כתב מעכת"ה דאף אם מוזיל מדמי העור נגד השו"ב הוי כמוסיף לו על דמי השחיטה. ואם באנו לחוש שהשו"ב יטריף במכוון כדי שישחטו הרבה בהמות וישתכר בהרבה עורות דגם בחששא שיאסור את המותר איכא חשדא כדמוכח בש"ס בכורות דף כ"ט ע"א תם נמי אמרי בעל מום הוא וכו' דאם באנו לחוש לזה גם בנוטל מעות מזומן שכר קצוב מכשרות וטרפות בשוה איכא למיחש לזה שיטריף במכוון למען הרבות שכרו. והא דבאמת לא חיישי' להא ע"כ צ"ל כמ"ש אא"ז התב"ש ז"ל בבכ"ש בכורות דלא חיישינן לחשדא רק אם רוצה להשתכר באותה בהמה שאם נוטל מכשרות ולא מטרפות יש לחוש דיכשיר כדי לקבל עכשיו שכרו מאותה בהמה ואם נוטל מכשרות ומטרפות יש לחוש בברור שיטריף ויאמר בע"מ כדי שיביאו לו פעם שנית ויטול מאותה בהמה שכרו עוד הפעם. אבל משום חשדא שיביאו עוד בהמות להשתכר בהם לא חיישינן וא"כ גם בנ"ד לא חיישינן להא דיטריף במכוין כדי שיביאו לו עוד בהמות אחרות וישתכר בעורותיהן דלבהמה אחרת לא חיישי' לחשד ויש להסביר הדברים ע"פ מ"ש הב"י באו"ח ס"ס תרע"א דל"ח לחשדא רק היכא דאיכא הפסד ממון ע"ש. ובש"ס שבת ר"פ מי שהחשיך אמרינן מציאה דאתא לידי' ככיסו דמיא וא"כ י"ל דדוקא באותה בהמה שכבר נשאל המומחה עליה הוי השכר מאותה בהמה כאתא לידו וככיסו דמיא ואם יפסיד השכר איכא הפסד ממון ומש"ה חיישינן לחשדא. משא"כ לחוש שיטריף כדי להשתכר בעורות בהמות אחרות שלא הביאום לשחוט עדיין כיון שזה השכר וגם הבהמות לא באו לפניו כלל זה מיקרי כמציאה שיכול לזכות בה ולא זכה בה עדיין ולא הוי הפסד ממון ול"ח לחשדא בזה

ומיושב בהא קושית התוס' בבכורות שם אהא דמשני חד זימנא תקנו לי' רבנן דא"כ אכתי איכא למיחש שיאמר בע"מ הוא כדי שלא יצטרך לטרוח פעם