מהרי"א הלוי חלק א מה

ומיהו לדינא נלענ"ד כמ"ש

ועד השלשה אני בא מה שנסתפק מעכת"ה אם מותרין הכהנים לילך במקום שהשליכו שמה עפר החפירה שמא נתערב בהעפר עצם כשעורה או רקביבות המת ואף די"ל דהמתים נכרים הם וכמ"ש הבדה"ב בסי' שע"ב בשם הרשב"א מ"מ במגע ובמשא מיהו מטמא. ודעת היראים דכהנים אינם מוזהרים על מגע ומשא של נכרים הוא נדחה מרוב הפוסקים וכמ"ש המשנה למלך פ"ג מאבל. וראיתי להמל"מ שם שכתב שאין זה ס"ס שמא הלכה כהראב"ד דבזה"ז אשר כולנו טמאי מתים אין הכהנים מוזהרים על הטומאה ושמא הלכה כהיראים משום דעל הראב"ד גם כן חולקים רוב הפוסקים ואין זה ס"ס. ויש לפקפק בדבריו מדברי הרמ"א בחו"מ סי' כ"ה ועי' בש"ך שם ס"ק י"ט. ומגמ' דחולין בסוגיא דאין לשחיטה אלא לבסוף משמע כדעת הרמ"א. ע"ש פ"ב דחולין דף כ"ט ע"א. וא"כ בנ"ד אפשר לצרף דעת הראב"ד לדעת היראים. ועי' בש"ך יו"ד סי' נ"ד ס"ק ט' ודו"ק. והנה אם המקום ההוא שהשליכו שם הוא דרך מעבר לרבים יש להתיר בפשיטות דהוי ס"ט ברשות הרבים וספקו טהור מיהו אי נמי המקום ההוא רה"י גם כן יש לדון ולהתיר דהנה בתוס' סוטה דף כ"ח ע"ב ד"ה מכאן הביאו התוספתא מפני מה ספק רה"י טמא וספק רה"ר טהור מפני שאפשר לישאל ליחיד ואי אפשר לישאל לרבים. ועי' בראב"ד פט"ז מאה"ט הל"ב. וביאור הדברים נראה לענ"ד שאם אין הספק רק על היחיד אפשר לו לישאל ולברר אם נטמא או לא והוי כדבר שיש בו דעת לישאל מה שא"כ רבים אין דרכם של כל אחד ואחד מהם לישאל ולברר טומאתו מש"ה הוי כדבר שא"ב דעת לישאל שספקו טהור. וביארתי בזה דברי התוס' שם ד"ה ברה"ר ודברי התוס' ריש נדה שהקשו כשחברותי' נושאות אותה במטה הוי ס"ט ברה"ר ותירצו דדוקא בספק מגע טהור בר"ה ולא בס' ראיה ע"ש ולפי התוספתא הנ"ל יש ליתן טעם לדברי התוס' האלו דבספק מגע שהספק הוא על כל אחד ואחד אם נגע או לא נגע בזה אמרינן שאין דרך הרבים להישאל והוי דבר שא"ב דעת לישאל משא"כ במעל"ע שבנדה דחברותי' בודאי נגעו בה ואין הספק כלל על הרבים אלא שאנו מסופקים על האשה אימת ראתה דם וכיון דיחיד אפשר לו לישאל הוי דבר שיש בו דעת לישאל וטמא גם ברה"ר

ומעתה י"ל דבר חדש שגם לדעת הרמב"ם שכתב בפ"ה מנזירות ופ"ג מאבל שכהן טמא ג"כ מוזהר על הטומאה זה דוקא אם חוזר ונוגע בודאי טומאה אבל אם נגע בספק טומאה כשהוא טמא בזה גם ביחיד אין דרכו לישאל ולברר אם נטמא או לא כיון דבלא"ה הוא ודאי טמא מחמת טומאה הראשונה והוי כדבר שאין בו דעת לישאל דגם ברה"י ספקו טהור ויש להאריך בזה. באופן שאם מעכת"ה מסכים להתיר הכהנים ללכת שמה גם דעתי העני' מסכמת לזה. וד' יראנו מתורתו נפלאות כעתירת ידידו הדוש"ת בלונ"ח: סי' מ ב"ה יום ה' ט"ו אדר ראשון תרמ"ג לפ"ק לבוב. ברכת שמים מעל לכבוד ידיד נפשי הרב הגדול שבח עוז ומגדול החריף ובקי משנתו קב ונקי ידין ויורה כדת של תורה כש"ת מוה' יחיאל הלוי רוזינפעלד נ"י האבד"ק וויניק יע"א

מכתב שאלתו הגיעני והתענגתי להתבשר מטוב שלומו ויען כי לא הייתי איזה ימים בביתי לכן נתאחר דברי עד כה ותורף שאלתו באחד שקנה מנכרי פרה מעוברת שלא ביכרה עדיין והמוכר התנה שבאם יהי' באפשרי להוציא הולד חי מהפרה בשעת שחיטה יהא שייך להמוכר ואח"כ קודם שחיטת הפרה ילדה זכר ונסתפק מעכת"ה אם יש על הולד קדושת בכורה. ואף שמבואר ביו"ד סי' ש"ך סעי' ו' שאם הישראל מקנה הולד לנכרי לא נפקע בזה קדושת בכורה משום דהוי דבר שלא בא לעולם מ"מ בנ"ד אפשר שמועיל מטעם דהוי שיור דמהני גם בדבר שלא בא לעולם היכא ששייר לעצמו אלא דאפשר שזה דוקא בישראל שיודע דהשיור לא מועיל בדבר שלא בא לעולם אם לא שישייר בעין יפה מה שא"כ בנכרי שבדיניהם מועיל השיור גם בדבר שלא בא לעולם אם כן י"ל דלא שייר רק לאחר שיולד והוי דבר שלא בא לעולם. זהו תורף דבריו. והנה גוף הדבר שכתב המחבר ביו"ד שם בפשיטות שאם מוכר העובר הוי דבר שלא בא לעולם כבר הקשו ע"ז הח"מ והב"ש דבאהע"ז סו"ס מ' הביא המחבר שני דעות בזה ודעת הרמב"ם דבהוכר עוברה נא הוי דבר שלא בא לעולם. מיהו נלע"ד שגם לדעת הסוברין דעובר הוי דבר שלא בא לעולם זה דוקא לענין קדושי אשה דגם אם נאמר דעובר ירך אמו והוא כאחד מאבריה מ"מ אין קדושין תופסין באחד מאברי האשה. ועי' בקדושין ד"ז ע"א. וא"א שיחולו הקדושין רק לכשתלד ומ"ה הוי דבר שלא בא לעולם. וכן מה שכתבו התוס' והרא"ש פ"ה דע"ז ובש"ע יו"ד סי' ש"ך ס"ו ובחו"מ סי' ר"ט סעי' ד' שאם מכר ולד פרתו בעודה מעוברת הוי דשלב"ל מיירי גם כן בכה"ג שלא מכר כי אם לאחר שיולד הולד אבל אם מוכר עובר פרתו לחברו ומקנהו עכשיו במעי אמו לא ידעתי אמאי הוי דבר שלא בא לעולם למ"ד עובר ירך אמו כיון דהוי כאחד מאברי' אם כן הוי כמוכר רגל הבהמה או אבר אחר. וראי' לזה שהרי הפוסקים כתבו בטעמו של הרמב"ם דבהוכר עובר' הוי דבר שבא לעולם משום דפוסק כראב"י בקדושין דף ס"ב ע"ב דס"ל דפירות ערוגה זו מחוברין יהי' תרומה על פירות ערוגה זו תלושין דבריו קיימין היינו בשחת דבי כבשא והוכר עוברה דמי לשחת דבי כבשא כמבואר בסוגי' שם ע"ש. ולענ"ד לא יחלוק שום אדם ע"ז שאדם יכול למכור השחת שלו לאחר מעכשיו. ודוקא בתרומה דא"א שתחול קדושת תרומה כ"א לאחר שנתלשו מיקרי דבר שלא בא לעולם. וכן במוכר השחת לאחר שתגמר ותהי' דגן הוי גם כן דבר שלא בא לעולם. וה"ה במוכר עובר פרתו דאם מכר לכשיולד הוי דבר שלא בא לעולם אבל אם מכר הולד עכשיו בעודו במעי אמו כיון דהוי כא' מאברי' לא הוי דבר שלא בא לעולם וכמש"ל. וא"כ בנ"ד כיון שנכרי המוכר שייר הולד לעצמו והולד לא הוי בכלל המכירה א"כ ממילא הוא שלו מעכשיו ובכה"ג לא הוי דשלב"ל כלל. א"כ גם אם נאמר כסברת מעכ"ת דבנכרי לא אמרינן ששייר בעין יפה מ"מ כיון דעכ"פ הוי שיור והוא שלו מעכשיו גם אם לא שייר חלק בהאם מ"מ הוא של המוכר משום דלא הוי דבר שלא בא לעולם וכמש"ל ודוקא בשייר הפירות לעצמו ומכר האילן בזה בעינן דוקא שישייר בעין יפה דהפירות הם דבר שלא בא לעולם לגמרי ומש"ה בעינן דוקא ששייר לעצמו זכות באילן לפירותיו. ועי' ב"ב דף קמ"ח ע"א. משא"כ בעובר היכא דהוי שיור לא הוי דבר שלא בא לעולם כלל דהוי כמוכר חצי בהמתו ולא בעי' כלל שישייר שע"י כן נלענ"ד נכון בס"ד

שוב ראיתי להקצה"ח בסי' ר"ט ס"ק ב' שכתב שגם במוכר העובר מעכשיו לא מהני והוי דבר שלא בא לעולם והביא ראי' ממ"ש התוס' והרא"ש בריש בכורות שצריך דוקא למכור הפרה לעוברה כדי להפקיע הולד מבכורה ואם הי' יכול למכור העובר עכשיו אף שהעובר גדל והולך במעי אמו מ"מ הוי שותפות נכרי בולד ופטור מבכורה ע"ש. ויען כי לענ"ד לא מסתבר כלל לומר כן דהעובר הנמצא במעי האם הוי עכשיו דבר שלא בא לעולם וגם נראה לענ"ד להוכיח מדברי התוס' הנ"ל להיפך לכן מוכרח אני להאריך קצת. דבהא דאמרי' בבכורות דף ג' ע"ב רב מרי מקני לאודניי' לעכו"ם להפקיע מן הבכורה ונענש וכתבו התוס' שם מה שאין נזהדין