מהרי"א הלוי חלק א מב

שוב מצאתי ברמב"ם סוף פ"ט מה"ש דאם נתקפלו הסימנים אסורה שהרי אינן ראוין לשחיטה ודעת הכ"מ שם דנתקפלו הסי' אינה טרפה והוי נבלה וכן הכריע התב"ש סי' כ"ד ס"ק כ"ה ע"ש וכיון שהרמב"ם מסיים בטעם איסור דנתקפלו הסי' שהרי אינן ראוין לשחיטה הרי מפורש בדברי הרמב"ם כמ"ש שאם אין הסימנים ראוין לשחיטה הוי נבלה מחיים ומעתה אין דברי הרמב"ם סותרין כלל זא"ז דשפיר כתב דטומאת שחיטת נכרי הוי מד"ס וכמ"ש התב"ש בסי' ל"ג סק"ה דאף דהוי נבלה מחיים מ"מ אינו מטמא מחיים דבטומאה כתיב וכי ימות ע"ש וכשגמר הישראל אחר כך אינו מטמא מן התורה. כן נלענ"ד נכון בעז"ה ודע שגוף מחלוקת הט"ז והש"ך אם נאסר במיעוט קמא דקנה בשוחט לע"ז אשר מעכ"ת האריך הרחיב לפלפל בזה בדברים נפלאים. לדעתי העני' תליא באשלי רברבי במחלוקת רש"י ותוס' בב"ק דף ע"א ע"ב בהא דפריך התם ור"מ אמאי מחייב בשוחט לעכו"ם דו"ה כיון דשחיט בה פורתא אסרה וכו' ופירש"י דקס"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ומתחילתה נאסרה משום זבחי מתים וכו' ע"ש. ולמדנו מדבריו דמש"ה בשוחט לע"ז נאסר מתחילת השחיטה משום דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. ולפ"ז במיעוט קנה דאין כאן התחלת שחיטה כלל אף למ"ד דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף וכמו שהוכיח מעכ"ת מדברי הרמב"ם פ"ד מה"ש ה' י"ג א"כ ליכא שום איסור במיעוט קמא דקנה. אבל התוס' שם חולקים על רש"י וס"ל דגם למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף מ"מ בשוחט לע"ז נאסר בתחילה כשהתחיל לשחוט משום שהאיסור אינו תלוי בשחיטה רק במעשה ע"ש ד"ה כיון. וכיון דלא בעינן שחיטה בלל רק מעשה בעלמא א"כ אפשר דגם מיעוט קמא דקנה חשיב מעשה להיות נאסר בזה. כן נ"ל ברור

אמנם בקושית הנקה"כ על הט"ז דלדבריו מאי פריך תלמודא בחולין דף מ' ע"ב מכדי וכו' ועולא מעשה כ"ד קאמר ולמה לי' לשנויי בחצי קנה פגום הא בלא"ה כיון דאינו נאסר במיעוט קמא דקנה וא"כ כולהו בהדדי קאתו. ובחדושי הארכתי בזה הרבה וכעת יצאתי לדון בדבר החדש דהנה הפני יהושיע בגיטין דף מ"ה כתב דהא דאמרי' כתבן מין ישרף משום שאינו בקשירה והרי בל"ז פסול משום שכותב לשם ע"א. וכתב הפ"י לתרץ דהאי תנא סובר דלא בעינן כתיבה לשמה וכל היכא דלא בעי' לשמה גם מחשבת ע"א אינו פוסל יעו"ש. ואנכי הבאתי סמוכין לדבריו מגמ' דע"ז דף כ"ז ע"א דר"י סובר דלא ימול ארמאי משום שמל לשם הר גריזים ופליג עלי' ר"י והיכן מצינו לשמה במילה ע"ש הרי להדיא דכ"ה דלא בעי' לשמה אינו מזיק אם עושה לשם ע"ז. ומיושב בזה הא דאמרי' בגיטין שם מעשה בנכרי בצידן והתיר רשב"ג ליקח ממנו ע"ש והרי בחולין די"ג ע"ב אמרי' אין רוב אומות מינין ופירש"י דלמיעוטא לא חיישינן וכיון דרשב"ג ס"ל חיישי' למיעוטא יעוי' בבכורות דף כ"ד ע"א והיאך התיר ליקח ספרים מן הנכרי שמא מין הוא ולדברי הפ"י א"ש דלפי הס"ד דרשב"ג ל"ב כתיבה לשמה גם כתיבת מין לע"ז אינו פוסל. וכן מיושב בזה קושי' התוס' שם ד"ה עיבוד דבכתיבה יש לומר סתמא לשמן קאי. ולפי מ"ש ניחא דניהו דבכתיבה אמרי' סתמא לשמה קאי מ"מ כיון דעכ"פ סובר רשב"ג דבעי כתיבה לשמה ממילא מזיק אם כותב לשם ע"ז וא"כ יש לחוש שמא מין הוא וכתב לשם ע"ז מאחר דרשב"ג ס"ל חיישינן למיעוטא וכמ"ש ודו"ק. ולפ"ז יש לעורר בהא שמבואר בסי' ב' סעי' ו' שאם התחיל נכרי במיעוט הקנה וגמר הכשר כשרה הרי כיון שעכ"פ מיעוט מינין באומות ואנן קי"ל סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא ואסור עכ"פ מדרבנן כמבואר בתוס' בכמה מקומות. וא"כ אית לן למיחש שמא מין הוא ולפ"ז שחיט. ובגמ' חולין פ"ק הנ"ל שם לא קאמר אלא משום שאין רוב אומות מינין אין לאסור בהנאה ומשום שלענין איסור הנאה ליכא חזקת איסור משא"כ לענין איסור אכילה דאיכא חז"א יש לאסור מטעם מיעוט וחזקה. ומזה יש ראי' לשיטת הט"ז שבמיעוט קמא דקנה אין לאסור בשוחט לע"ז. ומיושב בזה קושי' השיך ס"ק ל' בהא שאוסר המחבר אם ישראל ונכרי אוחזין בסכין ומדמי לה לשנים אוחזין בסכין ושחט אחד לשם דבר פסול וכתב הש"ך דלא דמי דהתם פסלה מחשבת השוחט משא"כ בעכו"ם דאוסר משום דלאו בר שחיטה הוא ואם יש אחר זולתו בר שחיטה דיו יעו"ש ולפמ"ש אם גמר העכו"ם השחיטה יש גם כן פסול מחשבה דלמא מין הוא ואיכא מיעוט וחזקה כמ"ש. ועי' בתוס' חולין דף י"ד ע"א סוף ד"ה השוחט דמבואר להדיא כדעת המחבר ע"ש ודו"ק

הן אמת שלסברת הפ"י הנ"ל יקשה בהא דנאסר בשוחט חולין לע"א כיון דשחיטת חולין לא בעי כוונה וכל היכא דלא בעינן לשמה גם אם מחשב לע"ז אינו פוסל לדעת הפ"י. איברא הא בורכא דשוחט לע"ז אסור משום זבחי מתים ושחיטה היא מד' עבודות וכיון דנעשה עבודה לע"א אסור משום תקרובת ע"א. ואפשר שזהו סברת הט"ז דבמיעוט קמא דקנה אינו נאסר משום דעדיין לא מיקרי עבודה ולא זביחה ומש"ה שפיר י"ל כיון דל"ב לשמה לא מיגרע אי נמי שוחט לע"ז וכמ"ש הפ"י. וכ"ז בחולין אבל בקדשים דבעי' כונה מיפסל גם במיעוט קמא דקנה דניהו דמ"ק לא מיקרי עבודה ולא זביחה מ"מ הרי גם בס"ת פסול בכתב מין למ"ד דבעינן לשמה. ודו"ק היטב בכל זה. ויסלח נא כבודו היקר כי לא אוכל להאריך יותר כי מדי כתבתי דברי אלה באו אלי שאלות נחוצות למעשה ואין עתותי בידי. והנני ידידו אוהבו באמת

סי לח ב"ה יום ב' כ"ד למב"י תרמ"ג לפ"ק לבוב

הנני נותן את בריתי שלום לכבוד ידידי הרב הגדול שבח עוז ומגדול החריף ובקי המפואר לתהלה מאוד נעלה יקר הערך כש"ת מוה' צבי אריה וויינשטיין נ"י האבד"ק סלאטוינא יע"א

מכתב שאלתו הגיעני. באחד שנולד לו בן בכור וביום כ"ו ללידתו נחלה ר"ל וביום ל"ד של"ח והאב לא פדה אותו והתנצל לאמור כי ביום שלשים כבר היו גוסס ומעכת"ה העמיק הרחיב פלפולו בזה בחריפות ובקיאות וכמעט לא הניח מקום להתגדר בזה ולמען כבודו הגדול שמתי עיוני בדבריו הישרים ואת אשר ישים ד' בפי אערכה פה לפני מעכת"ה

והנה מעכת"ה הביא בשם הנ"י פ"ק דב"ק שכתב דלמאי דדרשינן מיעוטא דאך פדה תפדה למעט נטרף בתוך שלשים אהני רבויא דפדה תפדה לרבויי גוסס אלא שלפי מ"ש הריטב"א בקדושין דף כ"ט ע"א דמרבויא דפדה תפדה ילפינן שאם לא פדאו אביו מחויב לפדות את עצמו מעתה לא אייתר לן קרא לרבות גוסס ולכן העלה מעכ"ת שהריטב"א חולק על הנ"י. ואי משום הא לא אריא לפי מ"ש התוס' בפסחים דף מ"א ע"ב ד"ה א"כ ותוס' ב"ק דף ס"ה ע"א לכתוב דהיכי דשני קרא בדיבורי' כמו אם המצא תמצא מדלא כתיב המצא המצא דרשינן מהאי קרא ב' דרשות ע"ש א"כ הכא נמי מדשני קרא וכתב פדה תפדה ילפינן שני דרשות חדא לגוסס ורדא דהבן חייב לפדות עצמו. ולענ"ד