מהרי"א הלוי חלק א מא

ירבו ימיכם בזה אמרי' סירכא נקט ואתי ובודאי עשה כדין משא"כ בנ"ד לפי המבואר בש"ע סי' קצ"ו צריכה לבדוק עצמה דהיינו שתבדוק באו"מ בעד הבדוק לה אבל שתבדוק מלבושי' בכ"י זו לא שמענו. ועי' בס"ט ס"ק ט"ו בשם הרא"ש וכמדומה דלא נהיגי הכי. ומכל שכן בימי טהרתה דא"צ לבדוק כלל ומה שהנהיגה עצמה בכך לא מצינו לומר בכה"ג סירכא נקט ואתי. שוב ראיתי שגם מע"כ כתב כעין זה. ומ"ש מע"כ ע"פ דברי הט"ז סי' ק"צ ס"ק ל"ו יפה כתב והוא דבר חכמה. ולענין דינא לענ"ד אפשר להביא ראי' מדברי הש"ך סי' ק"צ ס"ק ס"א דבנתכבס ע"י ישראלית אם הכתם מקדיר טהורה ועי' בס"ט שם שהאריך בזה והכריע להלכה כהש"ך ומעתה רואה אני הדברים ק"ו שהרי התם אמרי' בגמ' בהדיא חזקה בנות ישראל בודקות חלוקיהן בשעת כבוס וסי' דמקדיר אינו דבר ברור כל כך ואיפלגו בזה תנאי בגמ' והרמב"ם השמיט לגמרי החלוק בין מקדיר למגליד ואפ"ה סמכינן אהא דמקדיר ותלינן דהכתם הוא מימי נדתה קודם הכבוס ודחינן החזקה הנאמר בגמ' חזקה שבדקתו בשעת כבוס. כש"כ בנ"ד מאי דאמרי' סירכא נקט ואתי ודאי שאין זה חזקה גמורה ומה שנתעסקה בכתמים אתמול הוי כמו לקחה עד ממקום שדמים מצוין שם דמבואר ברמ"א סל"ו שחזקתו שהי' בו כבר כתמים. והדבר ברור לענ"ד שיכולה לתלות במה שנתעסקה וטהורה היא. ועי' ברש"י נדה דף נ"ח ע"ב ד"ה שתיהן ודו"ק

מה שנסתפק מע"כ בהא דמבואר בסי' ק"צ סעי' ל"ו דאם תולה בכתמים א"צ להקיף לדבר שתולין עליו היאך הדין אם הקיף ולא אידמי. יעוי' בסי' קפ"ח שדרך הדם להשתנות לאחר שנעקר מן הגוף ואא"ז הח"צ ז"ל בתשובה סי' מ"ו כתב דשנוי האויר והתחברו עם הפשתן מולידים צבע חדש. ויש לה"ר לזה ממה דאיתא בסי' קפ"ז ס"ה שאם דם מכתה משונה מדם ראייתה אינה תולה במכתה ורמ"א שם האריך בכל הפרטים שבדינים אלו ולבסוף סיים וכתמים תולה בה בכל ענין ע"ש ומשמע דקאי על כל מה שמבואר למעלה דגם אם דם מכתה משונה אפ"ה תולה בכתמים. וכעין שכתב הש"ך בסי' ל"ו לענין נקב בריאה דתלינן בזאב אפילו מקיפו ולא אידמי כשר. ואפילו להחולקים שם על הש"ך נראה דמודים כאן דהוא מילתא דרבנן וכמ"ש גם מע"כ וגם דרכן להשתנות כמ"ש. ועי' בס"ט סי' ק"צ ס"ק מ"ה שהאריך בזה

מה שתמה מע"כ על הכו"פ והח"ס שהביאו ראיות דגה"נ נוהג בנקבות והרי משנה שלמה שנינו ר"פ גה"נ נוהג בחולין ובמוקדשין ובזבחים דף ל"ה ע"א כתב רש"י דכל היכא דנקט האי לישנא מיירי בנקבות. במחכ"ת ל"ק מידי דדוקא התם דברישא תנן זבח ובסיפא מוקדשין פי' רש"י משום דסיפא מיירי בנקבות דוקא אבל היכא דתאני מוקדשין לגבי חולין כל הקדשים בכלל מוקדשין הן. וראי' לזה דבחולין ד"צ ע"א פליגי אמוראי אי מיירי מתני' בקדשים הנאכלין או בקדשי' שאינן נאכלין דהיינו עולה והרי מוקדשין הוי נקבות דוקא ועולה הוא זכר וע"כ כמ"ש. ועי' פסחים דף פ"ה ע"ב. והנני להודיעהו כי דבריו הוטבו מאוד בעיני. ד' יחזקהו ויאמצהו לשבת ולהגות בתורתו הקדושה כעתירת ידידו הדו"ש בלונ"ח

סי' לו ב"ה אור ליום ג' כ"ב שבט תרמ"ג לפ"ק לבוב. ד' עמו גבור החיל ידיד נפשי ולבי הרב החריף ובקי מחודד ומפולפל אמרותיו נכוחים עולות מחים יקר הערך מוה' יהושע פנחס באמבאך נ"י

קונטריסו הנחמד הגיעני והאמת אגיד כי אילו לא לא ראיתי לא האמנתי על איש רך בשנים יהי אב בחכמה כמוהו דילידא אמי' כוותי' תילוד. ד' יאריך ימיו ויזכה לשבת על מי מנוחות ולהגות בתורתו בשקידה רבם. ומובטחני כי אנשי דורו יהנו ממנו עצה ותושי' להורות הלכה לרבים לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא. וכאשר עברתי בין פנינו אמרותיו ראיתי שמביא ג"כ דברי הרמב"ם פ"ד משחיטה הל' י"א דשחיטת נכרי הוי נבלה ולוקה על אכילתה מן התורה שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו אתה למד שזבחו אסור. ודבריו סותרין למה שכתב פ"ב משא"ה ה' ו' שכתב שם דשחיטת נכרי נבלה ומטמא במשא וקרוב בעיני שזה מד"ס עכ"ל. והפר"ח רצה לתרץ דאף דלוקין משום נבלה מ"מ אינו מטמא ותמה ע"ז התב"ש סי' ב' ס"ק א' דאין שורש לזה. גם גוף דברי הרמב"ם בה' שחיטה שכתב דלוקה משום דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו אתה למד שזבחו אסור אני תמה ושואל אזהרה שמענו עונש מנין דניהו דיש ללמוד מזה שזבחו אסור מ"מ לא נאמר לאו באכילתו ומנ"ל דלוקה. וגם מאחר שכתב דשחיטת נכרי נבלה יותר הי' לו להרמב"ם לומר שלוקה משום נבלה. ותו למה לי' קרא דוקרא לך וגו' ולענ"ד נראה בעז"ה בזה דבר נכון. דהנה כבר נודע דעת הבה"ג דעיקור סימנים לא הוי טרפה מחיים רק שאין שחיטה מועלת בו כמ"ש בסי' כ"ד סעי' ט"ו בהג"ה ורבים חולקים ע"ז וס"ל דעיקור הוי טרפה מחיים כמ"ש התב"ש שם ס"ק כ"ו. אמנם דעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל נלענ"ד דסובר שאם אין הסימנים ראויין לשחיטה הוי נבלה מחיים דהא בסימן ל"ג סק"ד בש"ך הביא בשם הרמב"ם דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוה נבלה מחיים. והרמב"ם פ"ג מה"ש הי"ט סיים ע"ז ואין השחיטה מועלת בו. ונראה לע"ד דטעמא קיהיב למילתיה דמש"ה הוא נבלה מחיים הואיל ואין לו היתר בשחיטה. ולמדתי דבר זה מדברי אא"ז התב"ש ז"ל סי' ל"ג ס"ק ה' שכתב שדעת הרמב"ם דלאחר חזרה שהודה רע"ק לר' ישבב נקיבת הושט ופסוקת הגרגרת לא הוו טרפות כלל ורק כיון דלא איפשר לשוחטן שהרי נפסלו הסימנים מש"ה היינו נבלותן והוי נבלה מחיים ע"ש היטב

עוד נראה לענ"ד שכל מה שכתב הרמב"ם בענין שחיטת נכרי בין בהל' שחיטה בין בה' שא"ה מיירי בין ששחט נכרי שני הסימנים בין שהתחיל לשחוט בושט או ברוב קנה וגמר הישראל כמבואר בגמ' פ"ב ופ"ט דחולין. ומעתה י"ל דהכי כוונת הרמב"ם פ"ב מה"ש הנז' דשחיטת נכרי נבלה ולוקה על אכילתה מה"ת מדכתיב וקרא לך ואכל מזבחו. ומזה נלמד דזבחו אסור וא"כ מש"ה שחיטת נכרי לא מהני מידי וכמ"ש הראב"ד בפ"ב משא"ה הנ"ל כי הם דומי' לחמור והוי כשחיטת קוף וכ"כ הכס"מ שם וא"כ כששחט הנכרי מיעוט הושט או רוב הקנה נפסלו הסימנים ואינן ראוין עוד לשחיטה והוי כמו נקובת הושט ופסוקת הגרגרת דעלמא דהוי נבלה מחיים לדעת הרמב"ם ומש"ה לוקה על אכילתה מה"ת והיינו משום לאו דנבלה ועי' ברש"י פ"ק דחולין דף כ' ע"ב שהקשה דבכל השחיטות וכי מתה עומד ושוחט דבתחילת השחיטה נפסלה מטעם נקובת הושט וע"כ צריך לומר דדרך שחיטה בכך ובהכי שרי רחמנא ולזה הביא הרמב"ם קרא דוקרא לך ואכלת מזבחו דמשם אנו למדין דזבחו אסור ואם כן אין דרך שחיטה בכך ומש"ה איכא עלה לאו דנבלה תיכף כשהתחיל הנכרי לעשות דבר שעושה טרפה כגון מיעוט ושט או רוב הקנה דהוי נבלה מחיים לדעתו בין שגמר אח"כ נכרי או ישראל.