מהרי"א הלוי חלק א מ

שראה שזנתה דכמו דגבי דידה באומרת טא"ל לא אמרינן ענ"ב היכא דיש רגלים לדבר ה"ה לגבי הבעל ל"א בכה"ג עיניו נתן באחרת כיון דאיכא רגל"ד. וגם בלא"ה ברגילה להתייחד מיקריא עוברת ע"ד ויכול לגרשה בע"כ כמבואר ברמ"א סי' קט"ו ס"ד ואם אינו יכול לגרשה בע"כ מחמת שאינה מצוי' בביתה וכדומה יכול לישא אחרת עליה וכ"ז פשוט מאוד. ובענין לזכות לה גט נלענ"ד דמאחר שיש מחלוקת בין הפוסקים אי מועיל זכוי הגט בזה כמבואר ברמ"א סי' ק"מ סעי' ה' טוב הדבר לזכות לה גט כיון דהיא אשה מנאפת ורגל"ד שגם מכאן ולהבא תחזיק ברשעתה אולי תנצל ע"י הגט מאיסור א"א ודאי. ועכ"פ אחר זכוי הגט תהי' רק ספק א"א. ועי' בתשו' אא"ז הח"צ סי' צ"ו. אמנם להתיר להבעל לישא אחרת בלא התרת מאה רבנים ע"י זכוי הגט מדברי הב"ש סי' ק"מ ס"ק ז' משמע לאיסור. וס"ל דמאחר שהאשה אסורה להנשא בזכוי הגט מחמת דעת היש מחמירין ברמ"א גם הבעל אסור לו לישא אשה אחרת דאם לא כן לק"מ קושי' הב"ש שהקשה על הרמ"א דבסי' א' פוסק בפשיטות דמהני זכוי הגט ובסי' ק"מ הביא שני דעות בזה דהתם בסי' א' דמיירי שם להדיא מאיסור חדר"ג לזה שפיר מועיל זכוי הגט משא"כ בסי' ק"מ דמיירי לענין נשואי האשה שהוא איסור חמור חשש הרמ"א לדעת מהרי"ק וע"כ מוכח דלא ס"ל להב"ש לחלק בזה ולדעת מהרי"ק המחמיר בסי' ק"מ אסור גם להבעל לישא אחרת בלי התרת מאה רבנים שוב מצאתי בנו"ב קמא סי' צ"ד שכתב כן להדיא

אמנם בס' בית מאיר כתב כן דלגבי דידיה דליכא רק איסור חדר"ג מועיל זכוי הגט ע"ש. וגם לדעת הב"ש דאינו מחלק בהכי מ"מ כיון שעכ"פ יש בזה מחלוקת הפוסקים גם א"נ שאין חילוק בין נשואין דידה לנשואי דידיה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וכבר כתב הב"ש סי' א' ס"ק כ"א דספק איסור חדר"ג מותר ע"ש. ולכן נלענ"ד לזכות לה הגט לעשות מקודם שליח לקבלה ואח"כ להולכה כמבואר בש"ע סי' ק"מ סעי' י"א. ומ"מ האשה אסורה להנשא עד שיבא הגט מיד השליח לידה והבעל יכול לישא אחרת גם בלי היתר מאה רבנים. באופן אשר גם מעכת"ה יסכים לזה. וטוב הדבר להתיעץ בזה עם חכם אחד מחכמי הדור ה"י. דברי ידידו מוקירו ומכבדו הדוש"ת בלונ"ח

סי' לו ב"ה יום ד' כ"ה טבת תרמ"ד לפ"ק. לבוב. ברכה ושלום וכל טוב לכבוד ידידי הרב החריף השנון זית רענן מופלג בתורה וביראת ד'

טהורה מוה' שמואל דוד הכהן נ"י

מכתבו הגיעני. את אשר נתקשה מע"כ בדברי הט"ז ס"ס צ"א והש"ך בסי' ע' ס"ק ל"ח דלא מקילינן תרי קולי בשביל הפסד מרובה מהא דאמרי' בביצה דף כ"ה דבהמה מסוכנת לא ישחוט אלא א"כ יכול לאכול ממנה כזית והר"ן פ"ק דחולין כתב שמותר לאכול בלא בדיקת הריאה משום הפסד ממונו והרי התב"ש ר"ס כ"ז כתב דמש"ה מותר לר"ע לאכול מבית טביחתה קודם שתצא נפשה הוא משום הפסד ממונו ע"ש ומוכח מזה דמשום הפסד שרינן תרי איסורי זהו תו"ד ועי' בגמ' פסחים דף מ"ו ע"ב דלמ"ד דאמרי' הואיל גוף השחיטה דשרי במסוכנת הוא דמשום הפסד ממונו שרינן איסורא דרבנן ע"ש היטב. ועי' במג"א ר"ס תקכ"ז. והנראה לענ"ד בזה עפמ"ש הרמ"א בחו"מ סי' כ"ה סעי' ב' שאפילו אין הרבים מסכימים מטעם אחד אלא כל אחד י"ל טעם בפ"ע מיקרי רבים ואזלינן בתרייהו והש"ך שם ס"ק י"ט פקפק בזה ובעניי הבאתי ראיה לדעת רמ"א מאותה שאמרו בחולין דל"ו ע"ב הו"ל רב חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. אע"ג דר"ש מתיר משום דדם אינו מכשיר ור"ח מתיר דס"ל דאינה לשחיטה אלא לבסוף ודם מכה הוא. ומוכח להדיא שגם באיסור תורה סמכינן על רבים אף שאינו מטעם אחד ודלא כהש"ך. ומדברי רש"י ב"ק דף קט"ז ע"א ד"ה אין משמע קצת להיפך. ועי' בש"ך יו"ד סי' נ"ד ס"ק ט' דמש"ה כשר בחוליא יתרה משום דמצרפין דעת הרמב"ם דחסר אינו כניטל ודעת הרשב"א דיתר כנטול דמי היינו אותו היתר בלבד עייש"ה. על כל פנים מבואר דמצרפין דעת הרבים אף שאינן מטעם אחד. ובזה זכיתי להבין דעת קדושים דתרי קולי לא מקילינן בהפ"מ. דהרי בצלי הנאכל מחמת מלחו שנפל לחלב משום שלדעת הרא"ש וסייעתו דבצלי אסור גם בצונן פשיטא דאסור לדעת זו לחוד וכן לדעת הארוך דמליחת צלי הוי כאינו נאכל מחמת מלחו גם כן אסור מטעם זה לחוד ואם נרצה להתיר בזה נצטרך לומר קולי שני הדעות דבצלי מותר בצונן וגם לומר דמליחה כה"ג אינו כרותח בזה סובר הט"ז שיש לצרף דעת הסוברין דמליחת צלי הוי כרותח לדעת הסוברים דצלי אסור גם בצונן. ואפשר דהוי בזה דעת רוב הפוסקים לאיסורא ואף שאינן מט"א. וכ"ה ממש בש"ך סי' ע' ס"ק ל"ח שלהסוברים דאחר יב"ש אינו פולט ציר פשיטא דאסור וכן לדעת הסוברים דלא אמרי' איידי דיפליט ציר דידי' יפליט ציר דאחרינא גם כן אסור וא"א להתיר כ"א בצירוף שני קולות לכן כתב הש"ך דאינו מועיל הפ"מ בכה"ג דמצרפין דעת הסוברין לאיסור אף שאינן מט"א וכמש"ל

ומעתה זה דוקא במקום דאיכא מחלוקת הפוסקים דיש לצרף דעת המחמירים והוי דעת רוה"פ לאיסור וכדהוכחתי מגמ' חולין הנ"ל ומש"ה אסור גם בהפ"מ אבל במקום דליכא שום מחלוקת שפיר יש להתיר הרבה איסורין משום הפסד מרובה וכמו שהוכיח מע"כ מגמ' ביצה. ועי' בש"ך יו"ד סי' מ"ח ס"ק מ' דבהודח או נמלח דינו כניקב מצד א' ומשמע דלדינא קאמר הכי גם לדידן וכן משמע מדברי הפרמ"ג שם ואף דהוי תרי קולי בהפ"מ חדא לסמוך ע"ד הרשב"א לתלות שהמחט בא מבפנים וגם לסמוך ע"ד המקילין בס"ח שם דבהודח או נמלח שרי אם ניקב מצד א' ע"ש. ויש לחלק. עכ"פ לדינא ודאי אין לזוז אף זיז כ"ש מדברי הט"ז והש"ך דלא מקילינן תרי קולי בהפס"מ

ובדבר האשה שרגילה לבדוק בכל יום מלבושי' מכתמים ומצאה כתם בחלוקה באמצע היום ויש לה לתלות מחמת שנתעסקה אתמול בדמים ונסתפקה אם בדקה חלוקה באותו יום בבוקר ואז א"א לה לתלות בעסק דמים של אתמול. ומעכ"ת עורר בזה מדברי הט"ז בסי' ס"ט ס"ק כ"ד באשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחה אותו דמסתמא סירכא נקיט ואתי וכדאמרי' בפתח למען ירבו ימיכם ואח"כ כתב מע"כ דלא דמי להתם דשם כשבשלה בשר אמרי' שעשתה כדרך הנהוג למלוח ולהדיח קודם הבישול וכן בפתח למען ירבו ימיכם אמרי' שפיר דרגיל לומר כן אחר גמר פרשה שנייה של ק"ש משא"כ בנ"ד שאין מעשה הבדיקה של המלבושים נמשך לא לפניו ולא לאחריו. ולענ"ד אין זה מוכרח דאפשר שבשעה שבודקה עצמה בבוקר לספירת ז"נ אזי בודקת גם כן מלבושיה. אפס מע"כ לא ביאר כל הצורך אם אירע שאלה הזאת בימי ספירתה או בימי טהרתה ואם הוא בימי טהרתה אז עולה החילוק שכתב מעכ"ת כהוגן. עוד נראה לחלק דדוקא בדבר שצריך לעשות כן מצד הדין כגון למלוח ולהדיח קודם הבישול או לקרות פרשיות של ק"ש כסדר קודם למען