מהרי"א הלוי חלק א לט

הגאון החריף ובקי המפורסם ערוגת הבושם מוכתר בנימוסין כש"ת מוה' יהושע נ"י אבד"ק סאקאלוב יע"א

מכתב יקרתו הגיעני והי' לי לשעשועים ולמשיב נפש להתבשר מטוב שלומו. וענוותו תרבני להוועץ עמי בדבר הלכה. במקוה ששאבו אותה ובאמצע המקוה יש בור ולאשר המעין חזק מאוד לא יכלו לשאוב את הבור והטילו הרבה חול לתוך הבור עד שנעשה נגוב מן המים ולאחר שעה חזר ונתמלא מים כי לגודל חוזק המעין שטפו מימיו את החול שטף ועבר ובצבצו למעלה ונתמלאה המקוה ונסתפק מעכת"ה אם המקוה כשרה. ומקור הדברים הוא בתה"ד סי' רנ"ח שהביא הב"י סי' ר"א שכתב שהורה הלכה למעשה לשפוך עפר על נקבי הנביעה בעובי ב' או ג' טפחים ונסתמו נקבי הנביעה ונתייבש פני קרקעית המקוה כמו יום ולילה עד שדחקו מי הנביעה וחזרו המים ע"פ כל המקוה ובכי ה"ג שפיר דמי חדא דלפי הנראה השאובין שהיו בתחילה לא חזרו ובצבצו עד למעלה מן העפר ששפכו אלא נבלעו בעפר ואת"ל דמי הנביעה העלו את השאובין עמהם מ"מ נמשכין דרך העפר ובודאי מי הנביעה רבין עליהם וקי"ל דשאובין מטהרין ברביה והמשכה ואין המשכה טובה יותר מזו שהמים נבלעין לגמרי בקרקע וחוזרין ומבצבצין ממנה עכ"ל התה"ד. ואי נימא דמ"ש התה"ד שנתיבש כמו יום ולילה בדוקא נקט דאם לא שהה היבשות במקוה כשיעור הזה אינו מועיל. נראה לענ"ד שזה דוקא לפי טעם הראשון שכתב התה"ד להתיר דשאובין לא חזרו ובצבצו למעלה אלא נבלעו בעפר א"כ אפשר דקים ליה לתה"ד דדוקא בשיעור יום ולילה אמרינן הכי דנתייבשו המים שאובין הנבלעין בעפר לגמרי ולא בפחות מן יום ולילה משא"כ לטעם השני שכתב התה"ד שם דכיון שנמשכין דרך העפר נטהרין ברבי' והמשכה אין שום מקום לחלק בין שיעור וזמן היבשות ואפי' לא נשתהה היבשות במקוה רק זמן מועט וחזרו ובצבצו הוי רבי' והמשכה. וגם אין לאסור בנ"ד עפ"ד הרמ"א בסעיף מ"ד והש"ך שם ס"ק צ"ט דלא מהני רבי' והמשכה רק כשהיה בתחילה רוב מים כשרים ע"ש ובנ"ד בעת ששפכו העפר על השאובין ואח"כ רבו מי הנביעה א"כ קדמו השאובין למים הכשרים ובכה"ג אינו מועיל רבי' והמשכה. זה אינו דהא עכ"פ מתחילתו הי' כאן מקוה כשרה ורק בעת ששאבו אותה חזרו מי שאובין למקוה ולא יכלו לנקותה לגמרי א"כ באותן המים הנשארים יש תערובת מים כשרים ושאובין ומים הכשרים קדמו לשאובין ובכה"ג שפיר מועיל רבי' והמשכה כמ"ש המחבר סוף סעי' מ"ד שם. אלא שלפ"ז קשה לאיזה צורך כתב התה"ד דמי הנביעה רבין עליהם והוי רבי' והמשכה תיפוק לי' דבמים השאובין עצמן יש תערובת מים כשרים כמ"ש. וכיון דבודאי נשאר רוב כשרים הוי רבי' והמשכה. והנראה לע"ד בזה ע"פ מה שהקשה מעכ"ת על מ"ש התה"ד ששפכו עפר בעובי ב' או ג' טפחים א"כ היאך התיר התה"ד מטעם רבי' והמשכה הא קי"ל דשיעור המשכה הוא ג' טפחים כמבואר בש"ע סעי' מ"ה. ונ"ל שדעת התה"ד דדוקא בפסול שאובין במקוה דהוי פסול גמור עכ"פ מדרבנן בזה מחמירינן דבעי' שיעור המשכה ג"ט מה שאין כן במעין דרוב הפוסקים ס"ל דאין שאובין פוסלין כלל ורק דהרמ"א בסעי' א' החמיר לכתחילה לחוש שגם במעין איכא פסול שאובין. ומש"ה בפסול קל כזה דעת התה"ד לסמוך על דעת הרשב"א והתשב"ץ שהביא הב"י דשיעור המשכה בכל שהוא ומש"ה הוצרך התה"ד לומר דרביה והמשכה הוי מחמת מי הנביעה שרבו על השאובין דבזה שפיר מועיל המשכה אפי' בפחות מג' טפחים משום דבאמת מדינא אין מי מעין נפסלין כלל בשאיבה ומש"ה מקלינן גם בהמשכה כ"ש. מה שא"כ א"נ שמימי המקוה המעורבין עם השאובין רבין על השאובין כיון דבודאי קודם שניקו המקוה נפסק הקלוח מהמעין בעת שהחמו אותה ואין על המים הללו דין מעין כ"א תורת מקוה כמבואר בש"ע סעי' ו' ובש"ך ס"ק כ"ח וא"כ נפסלין מי המקוה מדינא מחמת השאובין ובזה אין מועיל רבי' והמשכה בפחות מג' טפחים. ורק לענין זה מועיל מי המקוה הכשרים המעורבים עם השאובין לענין שלא יהו המים השאובין קודמין דלא מהני רבי' והמשכה כמ"ש הש"ך ס"ק צ"ט ולהכי מועיל מה שקדמו מי המקוה קודם שנפלו לתוכה השאובין וכמ"ש לעיל וזה נכון בס"ד

ולולי דברי התה"ד הי' נראה לפענ"ד להכשיר בזה מטעם אחר. דהנה הרא"ש בהלכות מקואות כתב הטעם דמקוה של ארבעים סאה אינה נפסלת בשאובין משום דהשאובין שנפלו למקוה נעשו כזרועים בתוכה והרי הם כמחוברים. ועי' בתה"ד סי' רנ"ד שהביא לשון רש"י פ"ב דביצה דהא דנטהרו המים ע"י השקה במקוה משום דהיינו זריעתן כמו חטים שנטמאו וזרען בקרקע ע"ש. וגם בגמרא פסחים דף ל"ד ע"ב מדמי השקה לזריעה ע"ש. ומעתה אומר אני דמאחר שכתבו הפוסקים דמקוה שלימה אינה נפסלת בשאובין משום דמיא סמיכתא כארעא דמי ובטלי אגב קרקע מכ"ש אם הן בוצצין מן הקרקע ממש וכיון שהעפר ששפכו על נקבי הנביעה בטל לגבי קרקע דעפר ובטלו לכ"ע הוי בטול כדאמרי' במס' ערובין ובריש סוכה א"כ המים שאובין שמתחלחלין ובוצצין למעלה דרך העפר בטל מהם תורת שאובין והוי כמים המתמצין מן ההרים דהזריעה בקרקע מטהרתן מכ"ש במקוה דמטהרת שאובין משום דהוי כזרועין בקרקע א"כ כ"ש אם באים מן הקרקע ממש. ואפשר שזה טעמו של הרמ"א שלא הגיה כלום ע"ד המחבר סעי' מ"ז כיון דהרמ"א ס"ל דמעין נפסל ע"י שאובין הי"ל לחלוק ע"ד המחבר וכמו שהקש' הב"ח ועי' בט"ז ס"ק נ"ז ובש"ך ס"ק ק"ב. ולפי מ"ש י"ל דהתם דהשאובין באים מתחת הקרקע בלא"ה כשר דעיקר פסול שאובין הוי מטעם שהם תלושין כמ"ש בתה"ד סי' רנ"ד שם וכיון שבאו דרך הקרקע ונתחברו לקרקע חזרו לטהרתן. שוב מצאתי בב"י סי' ר"א ד"ה שיעור שהביא בשם הרא"ם דאם המים באים מתמצית הקרקע נתבטל מהם שם שאובין. והוא כעין הסברא שכתבתי. ולכן נראה לענ"ד שהמקוה כשרה לטבול בה

ובדבר השאלה השני' באחד שאינו רוצה לדור עם אשתו וטוען שזנתה ונתעברה וילדה והולד אינו ממנו והוא ממזר מא"א. ולאחר איזה שנים בא מכתב משני אנשים יראים ושלמים שאיש אחד אמר לפניהם שהאשה הנזכר' נשאת עמו ודר עמה שני שבועות ואחר שנודע לו שהיא א"א גרשה. וגם הוא דבר הגלוי לכל. וגם העידו אנשים שראו אותה הולכת בעיר עם איש א' ומשוררת עמו. ונסתפק מעכת"ה אם הבעל רשאי לישא אשה אחרת ואם צריך לזה התרת מאה רבנים ולזכות לה הגט. הנה מאחר שהבעל אומר על הולד שאינו ממנו והוא ממזר הוי כאומר שראה שזינתה. ולכאורה הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים שהביא הרמ"א אהע"ז סי' קע"ח סעי' ה' דבזמן הזה דאיכא חדר"ג שלא לגרש בע"כ אין הבעל נאמן לומר שהוא מאמין לדברי העד שאמר שזינתה דשמא עיניו נתן באחרת. וא"כ אפשר שגם אם אומר הבעל שראה שזנתה ג"כ אינו נאמן מה"ט. אמנם בשו"ת נו"ב מהד"ת סי' י"א האריך להוכיח שאם הבעל אומר שראה שזנתה לכ"ע נאמן גם בזה"ז ע"ש. אמנם בנ"ד נראה דבלא"ה הבעל נאמן שהרי עיקר סברת המהרי"ק בזה היא משום דמדמי לה לאומרת טמאה אני לך דאמרי' עיניה נתנה באחר וה"ה בזה"ז לגבי הבעל ע"ש. וא"כ לפי מ"ש הרמ"א בסי' קט"ו סעי' ו' דבדאיכא רגלים לדבר נאמנת לומר טא"ל. ועי' בב"ש שם סוף ס"ק כ"ג דאם נתייחדה עמו הוי רגל"ד וכיון שבנ"ד איכא עדים שנתייחדה עם א' ביער גם הבעל נאמן לומר