מהרי"א הלוי חלק א לח

הב"ש בסי' ל' הנ"ל מטעם חצר השותפין כיון שיש להאנשים המתפללים קנין הגוף והנאה גדולה וכמו שהוכחתי מגמ' ב"ב הנ"ל וזה נכון בעז"ה

ובזה יש מקום ליישב דברי הרמב"ן בחדושיו לב"ב דף ע"ט הנ"ל שכתב אי נמי קני אין מעילה בזכותה דמשמע דס"ל דחצר הקדש קונה להקדש והוא תמוה מש"ס ב"מ הנז' המוצא מעות בבהכנ"ס וכו' הרי אלו שלו אלמא דאפילו חצר בהכנ"ס אינו קונה לבהכנ"ס וכ"ש חצר הקדש. ולפמ"ש יש לומר ע"פ מה דאמרי' בפ"ק דבב"מ דף ח' ע"א חרש ופקח שהגביהו מציאה מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש ע"ש והרי לא עדיף קנין חצר מקנין הגבהה ואם כן י"ל דס"ל להרמב"ן דבהקדש דליכא זכי' כלל לשום אדם רק להקדש אז חצר ההקדש קונה להקדש אבל בבהכנ"ס דבאמת איכא זכי' והנאה טובא להמתפללים שם אם יזכה בהכנ"ס בדבר וכדהוכחתי מגמ' ב"ב הנ"ל. ועי' בחו"מ סי' ז' ובסי' ל"ז. וכיון דהם לא זכו מטעם יאוש וכמ"ש גם הבהכנ"ס בעצמה ג"כ לא זכה ומש"ה אמרו שהמוצא מעות בבהכנ"ס כו' הרי אלו שלו ודו"ק. ובשאר דברי מעכ"ת לא עיינתי היטב

סי' לג לחכם אחד

מכתב שאלתו הגיעני בדבר כתיבת ס"ת בפ' פנחס שכתב הסופר וידבר משה אל ה' יפקוד ד' וגו' ושכח תיבת לאמר והיריעה היא מן חמש עמודים והטעות הוא בעמוד השני של היריעה וכבר נגמרה כל היריעה. והנה מדינא יכול לתלות התיבה החסרה ביני שיטי כמבואר ר"ס רע"ו אלא שאין זה נוי לס"ת וכבר הביא אא"ז הגאון הח"צ ז"ל בשם הס"ח שאם היתה יריעה כתובה בכתב שאינו יפה מצוה להחליפה בנאה הימנה. ובנ"ד אין אנו צריכים לכך דכיון דהשתא היריעה פסולה וצריכה תקון פשיטא שרשות ביד הסופר לתקנה באופן שירצה אף שעי"ז תבא היריעה לידי גניזה והכי מוכח מדברי הש"ע ר"ס רע"ט שכתב ס"ת שאינו מוגה וכו' אלא יתקן או יגנז ע"ש ומשמע מזה דאף שיכול לתקן מ"מ הרשות בידו לגנוז. והגם שאפשר לדחוק ולפרש לשון המחבר דאם אפשר לתקן יתקן ואם א"א לתקן יגנוז. ולומר דהיכא שאפשר לתקן אסור לגנוז מ"מ מצאתי בנו"ב מהד"ת חיו"ד סי' קע"ד ד"ה ראי' שני' שאם אינו רוצה לתקן יכול לגנזה. ואופן התקון בזה מ"ש מע"כ להסיר שני עמודים הראשונים ולכתוב יריעה חדשה של ג' דפין לא נהירא כלל דבאמת מבואר בש"ע ס"ס ר"פ בס"ת שבלה שצריך לסלק שלשה יריעות וכתבו האחרונים שגם בנפסלה יריעה אחת צריך לסלק ג' יריעות אלא שאא"ז הח"צ בתשו' סי' י"ט מיקל שדי בסילוק שלשה דפין וכן עמא דבר שאם נפסלה יריעה אחת אין מסלקין רק אותה יריעה. אבל מ"מ בעינן שאותן השלשה דפין יהו שוין בכתיבתן וברוחבן לשאר היריעות. וכן מוכח להדיא מדברי הח"צ שם בפירושו למס' סופרים דאל"כ למה הצריך במ"ס שם לסלק ג' דפין הלא די לסלק שני דפין ולעשות יריעה חדשה בת ג' דפין ודו"ק. ולכן לענ"ד טוב יותר לסלק כל היריעה שנמצא בה הפסול ולכתוב יריעה חדשה בת חמש דפין. וכ"ה מסקנת אא"ז הח"צ ז"ל שם בתשו' ס"ס הנ"ל. ומ"מ טוב הדבר כי ידרוש מע"כ מאת רב אחר בזה אם גם דעתו מסכמת לגנוז היריעה במקום דאפשר לתקן כי בתשו' נטע שעשועים סי' כ"ה אוסר לסלק יריעה במקום שאפשר לתקנה וירא אנכי לסמוך על דעתי העני' לבד אם לא בהסכמת רב מובהק. דברי ידידו: סי' לד ב"ה יום ה' ז' כסלו תרמ"ד לבוב. שלום וברכה וכל טוב לכבוד הרב המופלג החריף השנון זית רענן יקר רוח איש תבונה קנה חכמה קנה בינה מוה' מרדכי זאליר נ"י

חידושי תורתו הגיעני במועדו ולרב טרדותי לא יכולתי לשום עיוני עליהם עד כה. עתה באתי לעיין במה שהקשה מע"כ על הט"ז ביו"ד סי' קל"ט ס"ק ד' דהא דאם הניח בשר לפני ע"א הוי תקרובת היינו דוקא בשר בהמה ולא בשר חי' ועוף מגמ' ע"ז דף נ"א ע"א דמידי דחזי לגבוה בבמה דידהו חייב בשחט לע"ז וכיון דב"נ רשאי להקריב כל מיני חיות ועופות טהורים לגבוה כמבואר בזבחים דף קט"ו ע"ב א"כ הוי תקרובת ע"א גם בחי' ועוף. זה תורף דבריו. ולא דמי כלל דבשוחט שעשה מעשה כעין פנים נאסר אף בדברים דחזיין לב"נ בבמה דידהו כגון בעלת מום כל שאינו מחוסר אבר וה"ה בחי' ועוף וגם בשחט לפני' חגב קי"ל דנאסר. מה שא"כ אם לא עשה שום עבודה כעין פנים רק הניח לפניה בזה דעת הט"ז דלא נאסר רק אם אותו דבר ממש ראוי לגבוה כגון בשר בהמה שמנים וסלתות וכדומה. ויש להביא ראי' לשיטת הט"ז מדברי התוס' בע"ז דף נ' ע"א ד"ה בעינן שכתבו שאם היו מביאין ככרות לע"ז לשם תקרובת היו אסורין דהוי כעין פנים דדמיא למנחת מאפה תנור ע"ש משמע דאם לא היו מקריבין במקדש רק מנחת סולת או מחבת ומרחשת לא היו נאסרין הככרות כיון דבאפיה לא קרב בפנים. הרי שאף דאותו המין קרב בפנים מ"מ כיון שזה באפי' וזה בסולת או בטיגון לא הוי כעין פנים ואינו נאסר משום תקרובת ע"א. וא"כ מכ"ש בנ"ד דהוי מין אחר לגמרי דבפנים אינו קרב רק בשר בהמה וזה הביא בשר חי' ועיף פשיטא דלא הוי תקרובת. מה שתמה מע"כ על דברי רש"י שם דף נ"א ד"ה מר במח"כ פשטות כוונת רש"י הוא כן דבאווז ותרנגול גם רבנן מחייבי וכ"כ רש"י שם ד"ה לא. ובדבר פלפולו בגמ' שבועות דף י"ז ע"א ליישב דברי הרמב"ם התמוהים אין הפנאי מסכים עמדי להאריך בדבריו ולא באתי בזה רק להודיעו את הנראה לע"ד בזה עפ"מ דאמרי' בגמ' תמורה דף ג' ע"ב לא תתני מימר משום דבדבורו עביד מעשה ופירש"י שעושה מחולין קדשים ע"ש. ולפ"ז אפשר דמי שנדר בנזיר מיקרי עושה מעשה כיון דנזיר נקרא קדוש כדכתיב בקרא קדוש הוא לד' א"כ נעשה מחולין קודש והוי מעשה. ומיושב בזה קושית התוס' בנזיר דף י"ז ע"א ד"ה אילימא דאם נזר בקבר לא הוי לאו שאין בו מעשה כיון שהתרו בו לא תנזור והנזירות הי' באיסור לאו מיקרי לאו שיש בו מעשה כיון שעושה מחולין קדשים וכמ"ש. וזה דוקא היכי שלוקה משום שהתרו בו על מה שנזר באיסור בבה"ק משא"כ בנדר בבה"ק והתרו בו על הטומאה בזה בעינן דוקא בשהה באיסור כמ"ש הרמב"ם פ"ו מנזירות הל' ח' כדמוכח בגמ' שבועות הנז"ל דאם שהה פשיטא לי' דלוקה כיון דההתראה היתה לא תשהה כמ"ש הכ"מ שם לא לקי אלא א"כ שהה ולא מיקרי לאו שא"ב מעשה כיון שהתחלתו היתה ע"י מעשה וכמ"ש התוס' בשבועות שם ד"ה או. וכאן נמי היתה ההתחלה ע"י מעשה איסור כיון שנזר בבה"ק באיסור במעשה כיון דהנזירות חשיב מעשה כמו מימר וכמ"ש אבל בנזיר שנכנס בשידה תבה ומגדל וחבירו פרע את המעזיבה כיון שהנזירות לא הי' בבה"ק והיתה הנזירות בהיתר וגם מה שנכנס לבה"ק היה בהיתר ע"י שדה תבה ומגדל בכה"ג גם אם שהה אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכמ"ש המשנה למלך פ"ג מביאת מקדש הל' א'. כן נלענ"ד נכון בס"ד. דברי ידידו הדוש"ת בלונ"ח: סי' לה ב"ה יום ג' כ"ז אדר ראשון תרמ"ג לבוב

הנני נותן את בריתי שלום לכבוד יד"נ ולבי הרב