מהרי"א הלוי חלק א לז

דאם נאמר שישבור ויתוץ את התנור חשיב כדיעבד כיון שמפסיד יותר מהאיסור. משא"כ בכ"ח שבלע איסור מש"ה כתבו התוס' והר"ן שישבור את הכלי דאף שמפסיד את הכלי מ"מ לא חשיב כדיעבד כיון שגוף החרס נעשה גופו של איסור כמ"ש הר"ן ונעשה כחתיכת נבלה כמ"ש הט"ז סי' צ"ח שם א"כ מה לנו בזה שמפסיד את הכלי מאחר שנעשה גופו של איסור והרי כתבו התוס' פסחים דף כ"ו הנ"ל דמה שמפסיד את האיסור לא חשיב דיעבד. וכן מוכח מגמ' ב"מ דף נ"ג ע"א דמעשר שני הוי דבר שיל"מ אם יכול לחללו אף שצריך הוצאות מ"מ כיון שאין החילול רק נגד דמי מע"ש לא מיקרי הפסד. וזה נכון מאוד בישוב דברי התוס' והר"ן בס"ד. ומעתה י"ל לפמ"ש הט"ז יו"ד ר"ס צ' בשם הת"ח דבאיסור דרבנן לא אמרי' חתיכה נ"נ ועי' בנקה"כ שם. וכן הכריע הפר"ח סי' צ"ב ס"ק י"ז א"כ היכא דהכלי בלע איסור דרבנן שפיר יש מקום להתיר באב"י משום דכ"ח אין לו תקנה אלא בשבירה חשיב כדיעבד כמ"ש התוס' והר"ן ובדיעבד נטל"פ מותר. דכאן אין לומר שאין מפסיד רק את האיסור מחמת דנעשה גוף החרס נבלה דבדרבנן לא שייך למימר הכין וכמ"ש. עוד יש מקום להתיר בנ"ד ע"פ דברי אא"ז הח"צ ז"ל בתשובה סי' ע"ה דאחר י"ב חודש מותר דהוי כעפרא בעלמא ואף שכתב שם שלא מלאו לבו להתיר לכתחילה משום שיש לגזור שמא ישתמש תוך יב"ח מ"מ בנ"ד שהם כלי פסח ובלא"ה לא ישתמש בהן כל השנה לא שייך למיגזר. וגם אין לומר דמאחר שהבישול הי' בתוך הרגל ואם ישתמש בשנה הבע"ל בתחילת הרגל לא מלאו עדיין יב"ח. דבתוס' נדה דף ס"ה ע"ב ד"ה היינו כתבו בהדיא דיב"ח לאו דוקא דגם אם חסר איזה ימים ג"כ מיקרי ישון יב"ח ע"ש בתירוץ השני והרי עיקר ראית הח"צ שם הוא מהא דמועיל ישון יב"ח בכלי יין ע"ש א"כ מוכח שגם אם חסרו איזה ימים ג"כ כבר נתייבש והוי כעפרא בעלמא. ולכן מאחר שגוף איסור בשר ששהה ג"י בלא מליחה הוא חומרת הגאונים ואין לו שורש בגמ' יש לסמוך להתיר הכ"ח בחג הפסח הבע"ל אי"ה מאחר שהוא הפסד מרובה. ועי' בפ"ת סי' ס"ט שכתב בשם שו"ת תפארת צבי להתיר בכה"ג

סי' לב ב"ה יום ד' ו' אלול תרמ"א. כפר בראטקאוויץ יחי צלח שלו ושמח כבוד ידיד נפשי ולבי הרב הגדול חריף ובקי המפורסים לתהלה מאוד נעלה יקר הערך החכם השלם אוצר בלום כש"ת מוה' נחום בורשטין נ"י

היו לי דבריו הנחמדים למשיבת נפש וששון לב אחרי נודעתי משלומו ושל כל אשר לו. ואודיעהו בזה כי גם אתנו פה ב"ה הכל שלום. ובדבר חדושי תורתו לאשר כבר נשאל בזה ידידנו הגאון הגדול אבד"ק פרעמישלא אמרתי מבלי להשיב ע"ז הלכה למעשה טרם אדעה דעתו ע"פ התורה בזה. אמנם למען אהבתי אל מעכ"ת אשנה פרק זה ואשר ישים ד' דבר בפי אותו אשמור לדבר למען אשתעשע עם מעכת"ה בדבר הלכה

הנה במה שנכתב בהצוואה שנותנת הס"ת להקלויז דק' ווישניצא אמנם לא הי' לשון קנין כד"ת ורצה השואל לומר דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי. עי' בסמ"ע סי' קכ"ה ס"ק כ"ח שגם בצדקה אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ועי' בב"י שם. ומה שיש לעיין בזה דהרי האשה נתנה הס"ת בצוואת שכ"מ דקי"ל דלא קניא רק עם גמר מיתה ויכולה לחזור בה. עי' בגמ' ב"מ דף י"ט ע"ב. א"כ אף אם נאמר בזה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל עכ"פ לא עדיף ממסירה להדיוט הרי גם במסירה להדיוט יכולין לחזור במתנת שכ"מ וכיון שבשנת תרכ"ז חזרה בה ושלחה לקבל הס"ת מביהכ"נ דק"ק ווישניצא ונתנתו להקלויד דק' רישא אם כן הרי חזרה מהצוואה ומעתה דבר זה תליא במחלוקת הרשב"א והר"ן בנדרים דף ל' ע"א אי אמרי' דאמירה לגבוה עדיף טפי ממסירה להדיוט והוי כמעכשיו

ובמ"ש השואל דמאחר שהיתה הס"ת מונחת בקלוויז מוישניצא קנו אותה מתורת חצר והביא מדברי התוס' ב"ב דף נ"ד ע"א דאם יודע ואינו מתכוין לקנות לא קנה מתורת חצר והכא לא כווני אנשי בהכנ"ס לקנות כיון שלא ידעו מהצוואה. לא דמי כלל שהתוס' לא כתבו רק שאם יודע שיכול לקנות ואע"פכ לא נתכוין שיקנה לו חצרו לא קנה אבל כאן פשיטא דקנה ומה חילוק בין אם אינו יודע שהדבר מונח בחצרו דקי"ל חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו או אם יודע שמונח בחצרו ואינו יודע שחבירו נותנו לו במתנה בשניהם אמרי' ואמדינן לדעתיה שאלו ידע דיכול לקנות הי' מתכוין שיזכה לו חצרו ודוקא היכא שידע שיכול לקנות ואף עפ"כ לא נתכוין לזכות בזה דוקא כתבו התוס' דחצרו לא קניא וז"פ

וגם בלא"ה מדברי הטוש"ע או"ח סי' תמ"ח והט"ז שם ס"ק ג' משמע קצת שחולקין על דברי התוס' הנ"ל. עוד הביא השואל דברי המג"א סי' קנ"ד ס"ק כ"ג בשם האגודה דחצר בהכנ"ס אינו קונה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש ע"ש וא"כ בנ"ד נמי לא זכו אנשי הקלויז מווישניצא מתורת חצר. והמג"א שם הביא ראי' להאגודה מהא דתנן מעות שנמצאו לפני הר הבית לעולם חולין ואמאי לא אמרי' דההקדש קנה את המעות מטעם חצר. וכן הביאו ראי' מדברי הרשב"ם ותוס' ב"ב דף ע"ט ע"א דחצר הקדש לא קניא להקדש. ואני בעניי לא זכיתי להבין כל זה דלענ"ד לא דמי כלל דהתם לא מטיא הנאה לשום אדם אם יזכה ההקדש בחפץ המונח בחצרו ואין בזה כי אם הנאה להקדש ובזה מוכח שפיר ממתני' דשקלים ומדברי הקדמונים בב"ב שם דבהקדש לא שייך קנין חצר מה שא"כ בדברי האגודה דמיירי בבית הכנסת והרי אמרי' בש"ס דב"ב דף מ"ג ע"א בני העיר שנגנב להם ס"ת אין דנין בדייני אותה העיר וכו' תנו מנה לבני עירי וכו' הרי חזינן שהנאה גמורה היא לבני הכנסת כשיש להם ס"ת וחשיבי נוגעין בעדותן משום זה. א"כ ניהו דהקדש לא קני מטעם חצר כדמוכח מכל הני ראיות אבל האנשים המתפללים בהקלויז אמאי לא יקנו מטעם חצר כיון דהנאה גדולה היא להם. ואטו משום שיש גם זכות להקדש גרע הא מ"מ המתפללים בבהכנ"ס זכו מטעם חצר כיון דזכות הוא להם. ועי' באהע"ז סי' ל' ובב"ש שם ס"ק ט'. אמנם באמת הדבר נכון דהרי אמרי' בפ"ב דב"מ דף כ"א ע"ב המוציא מעות בבתי כנסיות ובהמ"ד ובכל מקום שרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין ע"ש וא"כ איך אפשר לומר דאנשי בהכנ"ס זכו בהמעות הנמצא שם הרי לא עדיף מן מעות שלהם שהי' להם ונאבד מהם שהוא של מוצאו וגם כאן אף אם נאמר דזכו בהם מ"מ הרי חוזרין ומתיאשין כיון שאין בהן סימן ויפה כתב האגודה דאם מצא שם מעות הרי הוא שלו. ומשום דהא הוי פשיטא לי' להאגודה דא"א לאנשי בהכנ"ס לזכות בו כיון דהוי יאוש וכמ"ש אלא שיש לדון שיזכה בהמעות קדושת בהכנ"ס ולזה שפיר הבי ראי' מפ"ז דשקלים ומדברי הקדמונים בב"ב הנ"ל דחצר הקדש לא קניא להקדש ומעתה כל זה דוקא בדבר הנאבד דשייך בי' יאוש ולא מצי למיזכי בהמעות אנשי הבהכנ"ס מטעם יאוש וגם הבהכנ"ס בעצמה אינו זוכה משום דהקדש אינו קונה מתורת חצר כמ"ש האגודה משא"כ בנ"ד שהס"ת היתה בקלויז דווישניצא גלוי לעין כל ולא נאבדה מעולם א"כ ניהו שהבהכנ"ס לא זכה להקדש ומשום דאין קנין חצר להקדש אבל מי הפקיע הזכות של אנשי בהכנ"ס דהם זכו בהס"ת מתורת חצר כמ"ש