מהרי"א הלוי חלק א לה

סי' כט ב"ה יום ד' ה' תשרי תרל"ח לפ"ק לבוב. שנה ברוכה ומעוטרת לכבוד ידידי הרב המאוה"ג המפורסים לתהלה ירא ד' מרבים ידין ויורה כדת של תורה כקש"ת מוה' אברהם יעקב איסרלש נ"י האבד"ק טורקא יע"א

יסלח נא מעכ"ת כי אחרתי מלהשיבו כי טרדות ימים הקדושים מנעוני לשום עין על דבריו. וגם כי אין זה צריך לפנים דהדבר פשוט דבדבר כזה שאינו רק חומרא בעלמא לדעת הט"ז בסי' רמ"ד ס"ק ד' בכגון זה לא חיישי' לקלא וגם אם נאמר דאסור מדינא וכדשמע קצת מלשון המג"א שם ס"ק י"א מ"מ בקלא בעלמא בכה"ג דתליא במחלוקת הרמב"ם והראב"ד פי"ז מא"ב הל' כ' ביצא עלי' קול שהיא חלוצה שלדעת הרמב"ם לא חיישינן לקלא בזה אפי' אם הוחזק בב"ד וכתב הה"מ שם הטעם דכיון דחלוצה לכהן אינו אסור רק מדרבנן אין חוששין בזה לקול והראב"ד בהשגות חולק עליו. ועי' באהע"ז סי' ו' בב"ש ס"ק י"ב שהכריע כדעת הרמב"ם דאם יצא עליה קול שהיא חלוצה מותרת לכתחילה לכהן. וכעין זה כתב הרמ"א בסי' מ"ד ס"א בהג"ה דבקלא דסבלונות לא חיישינן. מכ"ש בנ"ד דגם איסורא דרבנן ליכא לדעת הט"ז רק חומרא בעלמא. וגם איכא ספק שמא נבנה בקבלנות. ויש עוד טעמים רבים להתיר ויען כי הדבר פשוט בעיני לא הארכתי. דברי ידידו

סי' ל ב"ה יום ה' כ"ה תשרי אחרי"ת טוב"ה לפ"ק. שלום וברכה וכל טוב לכבוד ידידי הרב המאוה"ג המפורסים ערוגת הבושם מוכתר בנימוסים החסיד והעניו. כש"ת מוה' יצחק אליעזר נ"י נ"י ראבד"ק גלינא יע"א

מכתב שאלתו הגיעני באשה שראתה ג"פ מחמת תשמיש ויש לה וסת קבוע ואח"כ עסקה ברפואות אצל רופא מומחה שאמר שהועילו לה הרפואות וע"פ עצת נשים טבלה ועברה ושמשה ולא ראתה שום דם כלל. וביקש מעכ"ת ממני לעיין בדינה. והנה גוף הדין מבואר ברמ"א סי' קפ"ז סעי' י' דכל מקום שצריכה בדיקה אם עברה ושמשה ולא ראתה מותרת דתשמיש זה עדיף מבדיקת שפופרת ע"ש

וראיתי למעכ"ת שכתב שלדעת הפוסקים דלא מהני בדיקת שפופרת בבעל ראשון גם אם עברה ושמשה אינו מועיל. ולפענ"ד אינו נראה דהרי התוס' נדה דף ס"ה שם הוכיחו מדברי רש"י דבבעל ראשון לא מהני שפופרת שכתב מוטב שתתגרש ותתקן ולא תבא לידי כרת הלכך מתגרשת עד שתתחזק בג' אצבעות. ודברי רש"י צריכין ביאור דמה ספק כרת איכא מאחר שבדקה בשפופרת ולא מצאה דם ומוכח שנתרפאה. והב"ח בסי' קפ"ז ביאר דברי רש"י משום שאין כל האצבעות שוות ומש"ה דוקא בבעל שלישי דכבר הוחזק לכל האצבעות אם בדקה אחר כך בשפופרת ולא מצאה דם איכא הוכחה שנתרפאת משא"כ בבעל ראשון לא מהני מה שלא ראתה בשפופרת משום שאין השפופרת דומה לאצבע הבעל ועדיין איכא ספק כרת דשמא באצבע הבעל תחזור ותראה וזה שדייק רש"י עד שתתחזק בג' אצבעות והיינו דאחרי שנתחזקה בג' אצבעות אז הוי בדיקת שפופרת הוכחה גמורה. ומעתה כל זה לענין שפופרת אבל אם עברה ושמשה לאחר שכבר נתחזקה באותו אצבע ג' פעמים כיון דעכשיו לא ראתה איכא הוכחה גמורה שנתרפאה אף בבעל ראשון לכ"ע. וגם בלא"ה רוב הפוסקים חולקים על שטה זו וס"ל שגם בבעל ראשון מועיל בדיקת שפופרת והכי קי"ל בסי' קפ"ז סעי' ג' ומכ"ש בעברה ושמשה דעדיפא טפי וכמ"ש וז"פ

עוד ראיתי למעכ"ת שכתב שיש לחוש למ"ש הש"ך בס"ק ל"ג בשם האפי רברבי דבעינן דוקא ששמשה ג"פ ולא ראתה. ובראשית השקפה כמו זר נחשב בעיני לחוש לדעה יחידית באיסור דרבנן נגד הרמ"א והט"ז והש"ך. אלא שראיתי לאחד קדוש מדבר בדג"מ ובנו"ב שרוצה לעשות סניגורין לדברי הא"ר שמאחר שנקבע הוסת לראות ג"פ מ"ת צריך ג"פ למיעקרי' כמו כל וסת קבוע וס"ל להא"ר כדעת הטור דוסת מחמת אונס צריך לעוקרו ג"פ. או דס"ל להא"ר שוסת מחמת תשמיש דמי לוסת הפיהוק דלכ"ע צריך לעיקרו ג"פ והא דמהני בדיקת שפופרת היינו דוקא בנמצא דם בצדדי השפופרת דלא מטעם עקירת וסת אתינן עלה רק מטעם הוכחה שיש לה מכה בצדדים ואיגלאי מילתא דמה שראתה מ"ת הוא דם הצדדים אבל אם לא נמצא דם כלל בשפופרת דאנו צריכין לומר שנתרפאת בזה גם בשפופרת בעי' ג"פ ומש"ה בעברה ושמשה דע"כ מיירי שלא מצאה דם כלל ס"ל להא"ר דבעינן ג"פ זהו תורף דברי הנו"ב. והנך רואה בעיניך שכל הפוסקי' חולקים ע"ז דגם בלא נמצא דם כלל לא בראשו ולא בצדדי השפופרת מהני ג"כ בבדיקה אחת ולא בעי' ג"פ כמ"ש הש"ך ס"ק י"א. ומכ"ש בעברה ושמשה דמועיל יותר מבדיקת שפופרת כמ"ש הרמ"א פשיטא דמהני גם בפעם אחת. ובאמת גם בנו"ב סי' מ"ה ובחות דעת הכריעו דסגי בעברה ושמשה פעם אחת ולא ראתה

ובביאור הדברים נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה הב"י בסי' קפ"ז הקשה אמאי מועיל בדיקת שפופרת הא אין כל האצבעות שוות ותירץ כיון דרוב נשים אין רואות דם מ"ת הלכך כל מה דמצינן למיתלי להתירא שלא להוציאה מכלל שאר נשים תלינן ולא אמרינן אין כל האצבעות שוות רק להקל להתירה לבעל שני ולא להחמיר ועי' בנו"ב מהד"ק חיו"ד סי' מ"ג שצווח ככרוכיא ע"ז וכתב שדברי הב"י דחוקים. והב"ח כתב ג"כ לתרץ קושי' הב"י דבדם המקור לא אמרי' אין כל האצבעות שוות ומש"ה אם לא נמצא בראש המכחול ע"כ דם הצדדין הוא דאם הי' מן המקור הי' נמצא דם גם במכחול דכיון שנפתח מקורה בשעת תשמיש אין חילוק בין אצבע עב לאינו עב ע"ש. וכבר תמהו ע"ז בשו"ת אמונת שמואל ובסדרי טהרה דלפ"ז כמו שמתירין לבעל שני משום דאין כל הא"ש וע"כ דתלינן שהוא דם הצדדין דבמקור לא אמרי' אין כל א"ש לסברת הב"ח וא"כ גם לבעל ראשון מותרת כיון שהדם בא מהצדדין ועוד דבסמ"ג וסה"ת מבואר שלא כדברי הב"ח שכתבו דמש"ה מותרת לשני מטעם ס"ס שמא מן הצדדין ואת"ל מן המקור דלמא אין כל הא"ש הרי להדיא דגם בדם המקור אמרינן שאין כל הא"ש. ולפענ"ד נראה בזה דאף שיפה הוכיחו האחרונים דגם בדם המקור אמרי' אין כל הא"ש. מ"מ אם אנו רואים באשה שהוחזקה לראות מ"ת שיש חילוק בין אצבע לאצבע מהראוי לתלות בדם הצדדין ומשום דבדם הצדדין יותר הדעת נותנת לחלק בין אצבע לאצבע מבדם המקור וכמו שביאר הגאון מוהר"ח צאנזר בנו"ב שם סי' מ"ה והנו"ב קילס סברא זו בסי' מ"ו שם. דכיון שאבר התשמיש אינו מגיע כלל למקום המקור אין סברא כל כך לחלק בזה בין אצבע לאצבע מה שא"כ אם דם בא מן הצדדים שהאבר מתחכך ונוגע שם בזה מסתבר טפי לחלק בין האצבעו' לומר דאינן שוות. וזהו כוונת הסמ"ג והסה"ת דמותרת לשני מטעם ס"ס ספק שמא מן הצדדים והיינו כמ"ש הב"י כיון דרוב נשים אינן רואות מ"ת מהראוי לומר דבא מכח חיכוך הצדדין ואת"ל מן המקור והיינו דניחוש למעוט הרואות מ"ת מן המקור שמא אין כל האצבעות שוות. ואע"ג שבדם המקור לא מיסתברא לחלק בין