מהרי"א הלוי חלק א לב

בעל ח"ס וכמו שהוכחתי לעיל וכ"כ בנו"ב מהד"ת סי' קמ"ה וממילא אינו חל על דבר שאין בו ממש רק מדרבנן ובמקום קצת מצוה גם בעד"ר מתירין וכמ"ש הנו"ב שם ומבואר בש"ע סי' רכ"ח סעי' כ"א בהג"ה דבשביל פרנסה הוי דבר מצוה א"כ גם כאן איכא מצוה שלא לקפח פרנסת השו"ב. וגם במה שנכתב הכתב בלשון עבר קבלנו על עצמנו אם השו"ב אומרים שלא קבלו עליהם מקודם אין בהכתב ממש כמ"ש ביו"ד סי' רל"ב סעי' י"ב ברמ"א ובח"מ סי' ע"ג סע"ו וכ"כ בנו"ב מהד"ק חיו"ד סי' ס"ז ובמהד"ת סי' קמ"ה שאין בזה שום שבוע ה ונדר רק כתב הודאה שהודו שקבלו כן על עצמם מכבר ואם באמת לא קבלו מקודם הכתב בטל וז"פ

ובמה שנכתב בהכתב ובאם שיעבור אחד מאתנו על פקודה הנ"ל אזי תהי' שחיטת ידו כקרבן כאשר נדקדק היטב בלשון הכתב נראה שפקודת הבע"ב על השו"ב הי' שלא ללמד לר' אברהם אומנות השו"ב ולכן קבלו עליהם השו"ב שלא ליסע עם ר' אברהם לבית השחיטה ואם יעברו על הפקודה הנ"ל דהיינו שילמדו אותו אומנות השו"ב יאסר שחיטתם כקרבן. והנה בדבר הקבלה כבר כתבתי שאין בו ממש. וגם במה שאסרו שחיטתם כקרבן גם כן אין חשש שהרי לא אסרו שחיטתם רק אם יעברו על פקודת הבע"ב והיינו שילמדו אותו אומנות השו"ב והרי הם לא למדו את ר' אברהם שכבר למד אומנותו בטאלטשין והביא משם כתב הודאה כאחד השו"ב המובהקים. ובאמת שגם בלשון הקבלה שקבלו ע"ע שלא ליסע אתו הי' מקום לומר שלא היה כוונתם לאסור הנסיעה רק שלא ללמדו האומנות שהרי הבעה"ב לא בקשו יותר מהשו"ב רק שלא ללמדו. ודמיא הא מילתא להא דאמרינן בנדרים דף כ"א ע"א הי' מסרב בחבירו שיאכל אצלו וא"ל קונם ביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם מותר ליכנס לביתו ולשתות הימנו צונן שלא נתכוין זה אלא לשם אכילה ושתיה הרי מבואר שאף שאסר עליו בפירוש ליכנס לביתו ולשתות צונן מ"מ כיון שזה הי' תשובה על מה שביקש ממנו חבירו שיאכל אצלו אמרי' שמסתמא לא הי' כוונתו רק לאכילה ושתיה. וא"כ גם בנ"ד הגם שאסרו השו"ב בפירוש שלא ליסע עמו לביה"ש מ"מ כיון שזה הי' תשובה על מה שביקשו הבע"ב שלא ללמדו אומנות השו"ב אמרינן דכוונת השו"ב הוא שלא ליסע עמו ללמדו. אלא שמדברי הרמ"א בסי' רי"ח סעי' א' משמע שהנודר לטובת חבירו לא אמרי' הכי רק אזלינן בתר לשון הנדר. אמנם בתשו' מהרי"ט ח"ב חיו"ד סי' כ"ב משמע שגם בנודר לטובת חבירו אזלי' בתר כוונת הנודר יעו"ש. אבל כל זה הוא לענין מה שקבלו שלא ליסע עמו לביה"ש אבל במה שאסרו שחיטתם כקרבן הרי נכתב בפירוש שהאיסור חל אה יעברו על הפקודה והרי פקודת הבע"ב לא היתה רק שלא ילמדו אותו אומנות השו"ב ובנ"ד הם לא למדוהו מעולם כי הוא למד ושנה בטאלטשין ונעשה שם שו"ב מובהק כאחד מהם. ומלבד אשר לדעתי העני' הדברים ברורים כשמש דהשו"ב לא עברו על פקודת הבע"ב אלא אף אם ירצה אחד להתעקש ולומר שגם אחר שלמד ר' אברהם הל' שו"ב במקום אחר אסור להשו"ב ליסע עמו לביה"ש מ"מ אין הנדר חל. דהנה בהא דתנן בנדרים דף כ"ה ע"ב נדרי שגגות וכו' שאני אוכל ושאני שותה ושכח ואכל ושתה כתב הר"ן שאם הוא שוגג בשעה שהנדר ראוי לחול כגון שאמר קונם עלי ככר זה אם אני אוכל היום ושכח ואכל דכיון דנדרא באכילה חייל והאי שעתא הו"ל שוגג לא חייל נדרא כלל ע"ש והכי קי"ל בסי' רל"ב וסי' רל"ט. ובגמר' שם אמרי' היכי דמי שבועת שגגות כגון שבועתא דהכי אמר רב ועי' בר"ן שם. ואם כן בנ"ד שכתבו אם יעברו על הפקודה תהי' שחיטת ידו כקרבן א"כ עיקר חלות הנדר הוא בשעה שעברו על הדיבור כדין כל תנאי דאם שהוא כלאחר כמבואר בש"ס גיטין וקדושין בכ"ד וא"כ אם השוחטים אומרים שכוונתם לא חית הי' רק שלא ללמדו מתחילה ולא אחר שכבר למד אומנות השו"ב בטאלטשין. מלבד מ"ש דדינא קאמרי אלא גם בשנאמר דטעו בזה מ"מ מאחר שהיו מוטעים בשעה שהנדר ראוי לחול דהיינו בשעה שנסעו עמו לבית השחיטה הוי נדרי שגגות וכמ"ש

הן אמת דלפ"ז קשה הא דאמרינן בש"ס נדרים דף צ' ע"א בההוא גברא דאסר הנאת העולם אי נסיב איתתא כי לא תנינא הלכתא אתא ר"א ב"ר הונא ושבשי' ואנסביה איתתא ושרקי' טינא ואח"כ התירו לו הנדר ע"ש היטב בגמ'. ולפי דברי הר"ן והש"ע הנ"ל מאחר דשבשי' והטעהו שלא יאסרו הנאות עולם עליו ע"י הנשואין אם כן בשעה שהי' הנדר ראוי לחול דהיינו בשעת הנשואין היה מוטעה א"כ לא חל הנדר כלל דהוי נדרי שגגות וא"צ התרה כלל. וזה תימה גדולה לכאורה. ולפי ענ"ד נראה לומר בזה דבר חדש דהנה בהך דאמרי' פ"ג דשבועות דאם אמר קונם עלי ככר זו אם אוכל זו דאם אכלי' לאיסורא והדר אכלה לתנאה תליא בפלוגתא דהתראת ספק והקשה הר"ן דמכאן משמע דאיסורא קעביד ולמ"ד התראות ספק שמה התראה חייב מלקות ואמאי הא כל מי שאוסר עצמו בדבר פלוני אם יעשה כך אין האיסור מתחיל אלא לאחר שיעשה אותו דבר אבל קודם לכן אין האיסור חל עליו כלל אפי' נתקיים התנאי אח"כ וכדאמרי' פ' ואלו נדרים דאם אמרה קונם פירות העולם עלי אם ארחץ ואכלה פירות ואח"כ רחצה לא עשתה איסור. ותירץ הר"ן דכי אמרינן דאכילת האיסור קודם לתנאי שרי הנ"מ בדבר הנמשך קודם התנאי ואחר התנאי כגון ההיא דנדרים דאמרי' שלא כוונה לאסור אלא פירות שתאכל אחר שתרחץ לפי שאפילו אם הי' דעתה שתהי' מותרת בפירות קודם רחיצה מ"מ עדיין יש מקום לנדר לחול שתהא אסורה בפירות אחר שתרחץ אבל זה שלא נשבע אלא על דבר אחד אם תאמר שלא נאסר אלא לאחר שיתקיים תנאו נמצא שיהא אפשר שיתקיים תנאו ולא יחול נדרו כלל דהיינו אם נאכל איסור ראשון הלכך אמדינן לדעתיה ששבועתו היתה שכל זמן שיתקיים תנאו ואפי' בסוף יחול נדרו עכ"ל הר"ן וצריך לבאר לפ"ד הא דפריך הגמ' לעיל דף ט"ו ע"א לרב יהודה דס"ל בתנאה לא מזדהר מהא דתנן שאת נהנית לי' עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג הלכה אסורה לא הלכה לא וקשיא לרב יהודא דאפי' לא הלכה תהא אסורה בהנאתו קודם הפסח שמא תלך עד הפסח דבתנאה לא מזדהר ע"ש בגמ'. ולפ"ד הר"ן הנז' לא פריך מידי דהרי שם נמשך האיסור קודם הפסח ואחר הפסח עד החג ובכי ה"ג אמרי' שלא כיון לאסור רק משעה שיעבור על התנאי ואילך לסברת הר"ן הנ"ל וא"כ מאי פריך לר"י הא שפיר מותרת ליהנות ממנו קודם שתלך ואין לחוש שמא תלך אח"כ דהא בכה"ג לא חל האיסור הנאה רק משעת הליכה ואילך. והנראה לי בזה דהנה בתוס' נדרים שם דט"ו הקשו אהא שאת נהנית לי וכו' וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ותירצו דכיון שתולה הנדר בדבר שיכולה לקיים שפיר חל הנדר אף דמשועבד לה שהרי לא תלך לבית אבי' ולא תאסר. ומעתה זה דוקא אם נאמר שכוונתו הי' לאסור הנאתו למפרע דאז בשעת חלות הנדר לא הפקיע שעבודה עדיין דיכולה היא שלא לילך לבית אביה ומש"ה שפיר חל הנדר אבל אם נאמר דלא כוון לאסור הנאתו רק משעת הליכה ואילך א"כ לאחר שכבר עברה על התנאי א"א לנדר לחול כלל דאז הוי הפקעת שעבודה בברור. וא"כ דמי ממש למ"ש הר"ן דהיכא שלא נשבע רק על דבר אחד דאם נאמר שלא כוון לאסור כ"א לאחר שיתקיים התנאי אפשר שיבטל הנדר לגמרי דהיינו אם יאכל האיסור בתחילה הלכך אמרי' דמסתמא היתה כוונתו שיחול האיסור תיכף אף קודם שיתקיים התנאי. וא"כ גם כאן אם נאמר שכוונת הבעל היתה שלא תאסר בהנאתו רק לאחר שתלך לא יחול הנדר כלל משום דמפקע לה לשיעבודה הילכך