מהרי"א הלוי חלק א כח

שלשתן ואחר איזה חדשים הוליכה הגוי לביתו במקום המשתמר והי' עומד בצדו ואח"כ ילדה זכר ונסתפק מע"כ אם יש בהולד קדושת בכורה. וראיתי למעכ"ת שעורר בזה במה שנחלקו הפוסקים אם בדעת אחרת מקנה אותו בעינן כוונת הקונה. ולכאורה יש לומר דבנ"ד מועיל לכ"ע דע"כ לא נחלקו אם מועיל קנין שלא מדעת הקונה רק במשיכה וחזקה וכדומה אבל בנ"ד שהביא הנכרי הפרה לביתו והי' עומד בצדה א"כ קני לה מתורת חצר וחצר קונה לכ"ע שלא מדעת. שהרי בהדיא אמרו בגמ' חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. וכ"כ להדיא בשו"ת מהרי"ט חלק שני ח' חו"מ סי' מ"א דדוקא מעשה קנין אינו מועיל אלא מדעת ובכוונה אבל רשותו של אדם קונה לו אף בלא כוונת קונה עכ"ל יעו"ש

אמנם אחר העיון זה ליתא דהנה בקצות החושן סי' קצ"ד הביא בשם תשובת הגאון מוהר"ש קאיידנבור שהקשה במה שנוהגין למכור החמץ ע"י שמקנין החדר שבו החמץ בקנין הראוי והמקום קונה לו החמץ. ותמה ע"ז דהא חצר קונה מטעם שליחות דאי משום יד הי' צריך הנכרי להיות עומד בסמוך דמה יד בסמוך וכו' וכיון דמטעם שליחות הוא ואנן קי"ל דאין שליחות לגוי וכו'. והקצה"ח השיג עליו בתרתי דמאי דמשמע מדברי מהרש"ק דאף דלא מהני מטעם שליחות מ"מ אם עומד בסמוך מהני מטעם יד. הא ליתא דמוכח בש"ס פ"ק דמציעא דלא ילפינן חצר דגברא מחצר דאיתתא ויש חצר לקטנה ואין חצר לקטן וכו' דחצר דגברא לעולם מטעם שליחות הוא דמהני וא"כ עכו"ם לעולם לא הוי החצר מטעם יד רק מטעם שליחות וכיון דאין שליחות לעכו"ם גם בסמוך לא מהני מטעם יד כיון דחצר דגברא רק מטעם שליחות איתרבאי ואפילו בחצר הסמוך אינו בתורת יד. ועוד השיג עליו דבפ' השוכר בע"א דף ע"א בהא דאמרינן ותיקני לי' כליו מוכח להדיא דחצר קונה בעכו"ם ע"ש שהאריך. ולפענ"ד נראין דברי מהרש"ק נכונים דודאי גם לסברת הקצ"ח מוכרחין אנו לומר דאע"ג דחצר דקטנה משום יד איתרבאי מ"מ בגדולה היכא שאינה יכולה לקנות משום יד קונה היא מתורת שליחות. דאל"כ יקשה בהא דפריך בש"ס דב"מ על ר"פ דמשני דבדעת אחרת מקנה אותו לא בעי' עומד בצד שדהו ולהכי שפיר הקנה ר"ג המעשרות לזקנים בתורת חצר אף שלא היו עומדין שם. ופריך הגמ' מגט דדעת אחרת מקנה אותו ואפ"ה בעינן עומדת בצד ביתה ע"ש. ומאי קושי' התם בגט שהאשה היא המקבלת וחצר דאיתתא מטעם ידה איתרבאי מש"ה בעי' עומדת בצדה דמה ידה בסמוכה אף חצרה בסמוכה משא"כ במעשה דר"ג וזקנים דהוי חצר דגברא ומטעם שליחות איתרבאי לא בעינן עומד בצדו וסגי שיהי' חצר המשתמר והתם הי' משתמר לדעת המקנה. ועי' ברמ"א סי' ר' סעי' א'. וע"כ צריכין אנחנו לומר שאף דחצר דקטנה משום יד איתרבאי מ"מ בגדולה מועיל גם מטעם שליחות ומש"ה שפיר פריך ל"ל גבי גט עומדת בצד ביתה דאף באינה עומדת יועיל מטעם שליחות והוצרך לשנויי דגט חוב הוא לה ואין חבין לאדם אלא בפניו. וכיון שהוכחתי דלא ילפינן גדולה מקטנה דחצר דקטנה הוא משום יד וגדולה מועיל גם מטעם שליחות א"כ מי הגיד לו להקצה"ח דבגברא אינו כן דבגברא נמי אפשר דאף על גב דבקטן הוא מטעם שליחות וכיון שאין שליחות לקטן אין לו חצר מ"מ בגדול אפשר דמהני גם מטעם יד. ובגמרא בבא מציעא דף י"א ע"א ובש"ע סי' רמ"ג לא מפלגינן רק בין קטן לקטנה אבל בגדולים לא מצאתי בשום מקום שיהי' חילוק בענין חצר בין איש לאשה ובשניהם הדין שוה שקונים בין בתורת יד בין בתורת שליחות ועי' בשטמ"ק בב"מ שם שמבואר שם בשם הרבה קדמונים דבעומד בצד שדהו קונה במציאה מטעם יד. וכן הביא הש"ך חו"מ סי' רמ"ג סוף ס"ק י' בשם הרנב"ר. ועי' בסמ"ע שם ס"ק ל"ה דקונה בין בתורת יד בין בתורת שליחות. וכ"כ עוד בסמ"ע בסי' רס"ח ס"ק י"ג דגם חצר דגברא מהני מטעם יד. ומ"ש הש"ך בסי' רמ"ג ס"ק ו' בשם הרי"ף והרא"ש דחצר דגברא מטעם שליחות איתרבאי ע"כ כוונתם על קטן דוקא שהרי סיימו שם הלכך הואיל ואין לו שליחות אין לו חצר דלא ילפינן קטן מקטנה. הרי דמיירי בקטן דוקא. ואין להקשות ע"ז דלמאי הלכתא כתבו דחצר דגברא מטעם שליחות איתרבאי כיון דבגדול מהני מטעם יד ובקטן לא מהני מידי כמו שסיימו שם הלכך אין לו חצר. משום דבאמת משכחת לה חצר גם גבי קטן כגון בדעת אחרת מקנה אותו וכמ"ש הראב"ד פכ"ט מה' מכירה וע"ז כתבו שבקטן אינו מועיל מטעם יד רק מטעם שליחות

ומעתה הנה יפה כתב הגאון מהרש"ק דנכרי אע"ג דאין חצרו קונה מטעם שליחות דאין שליחות לנכרי מ"מ אם החצר סמוך לו מועיל מטעם יד וכמ"ש למעלה דבגדול לעולם קונה בין מתורת יד בין מתורת שליחות. ולא ק"מ קושי' הקצה"ח מהא דאמרינן ותיקני לי' כליו דהתם מועיל מטעם יד כיון שהנכרי עומד סמוך להכלי. כן נ"ל נכון בס"ד. ומעתה בנ"ד אף שהנכרי הוליך הבהמה לחצרו כיון דמטעם חצרו לא מצי קני מחמת שליחות דאין שליחות לנכרי ורק מטעם יד קונה החצר לנכרי וא"כ שוב בעינן כוונת קנין. דהא דאמרי' בגמ' חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכמ"ש לעיל בשם המהרי"ט דבחצר קונה גם שלא בכוונה זה דוקא היכא דמועיל החצר מטעם שליחות ומטעם דגם השליח קונה בלא כוונת המשלח. אבל בנכרי דאינו מועיל מטעם שליחות דאין שליחות לנכרי רק מתורת יד א"כ שפיר דמי לשאר קנינים משיכה והגבהה דבעינן כוונת קנין דוקא. אבל לפי מסקנת הקצה"ח שם דגם בנכרי קונה חצר מטעם שליחות שפיר מועיל הקנין גם שלא מדעתו וקנה הנכרי הפרה במה שהביאה לביתו ופקע ממנה קדושת בכורה. עוד נראה לפענ"ד דגם לפי דעת הסוברים דבדעת אחרת מקנה אותו מועיל הקנין אף שלא נתכוין לקנות מ"מ בנכרי לכ"ע לא מהני כיון דדעת אחרת מקנה אותו מטעם זכי' הוא דמועיל א"כ כשם שאין זוכין לנכרי גם דעת אחרת מקנה אותו לא מהני בנכרי. וכן כתב בקצה"ח סי' ער"ה ובשו"ת ח"ס ח' יו"ד סי' שי"ז. ולכן איני רואה מקום להפקיע מהולד קדושת בכורה. ובדבר מה שחתכו בסכין חולבת מלח שקורין טאלפען ומלחו בזה המלח בשר שכתב הפמ"ג במ"ז ביו"ד סי' ס"ט ס"ק כ"א שמותר בהפ"מ ולכבוד שבת מטעם ס"ס שמא מלח לא מיקרי דבר חריף ושמא איכא ס'. וחכם אחד השיג עליו דדוקא נגד לחלוחית דם ומלח שעליו אין ששים בחתיכה וגם בזה יש מחלוקת הפוסקים משא"כ בנ"ד דלא בעי' ס' רק נגד המלח לחוד בלא"ה מותר מטעם דבטל בששים. ולפי ע"ד דברי הפמ"ג נכונים דהרי מבואר בסי' ק"ה סעי' ה' בצלי אף דאיכא ששים בעי' ג"כ נטילה. וה"ה דבמליחה בעי קליפה ועי' בש"ך שם ס"ק ט"ו. ומעתה בשלמא בבשר שנתבשל בלא הדחה אחרונה דבשעת מליחה ליכא איסורא כלל רק בשעת בישול ואז נתבלבל הטעם בכולו מש"ה מותר לדעת הסוברים דאיכא ס' באותה חתיכה. משא"כ בנדון הפרמ"ג דאיכא איסורא בשעת מליחה מאחר שהמלח הי' בלוע מחלב א"כ מה מהני ששים בזה מ"מ צריך ג"כ קליפה ואפשר דבעי' נטילה דהרי מבואר בריש סי' צ"ו דדבר חריף וגם דוחקא דסכינא אוסר כדי נטילה וא"כ ק"ו הדברים השתא בדוחקא דסכינא דאם חתך בסכין של איסור צונן גם קליפה לא בעי כדמשמע מדברי הרמ"א בסי' צ"ד סעי' ז' ואפ"ה מצטרף דוחקא דסכינא עם ד"ח לאסור כ"נ מכ"ש בחום דמליחה דאוסר כדי קליפה עכ"פ לדברי הכל אם כן פשיטא שמצטרף חום המליחה עם דבר חריף לאסור כדי נטילה ואינו מועיל בזה ששים. ופשיטא שאם יחתוך כדי נטילה שהוא עובי אצבע כל סביבות החתיכה לא ישאר