מהרי"א הלוי חלק א כז

חז"ל או מתקנת הקהל בהא דוקא אמרינן דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר ולא בנדר ושבועה שאוסר על עצמו דבזה אמרי' שפיר דכשבטל הטעם שבשבילו נדר ממילא נדרו בטל. שמדברי הב"י ביו"ד סי' רל"א לא משמע הכי דעל מ"ש הטור שם שאם נדר לזמן לכשיגיע הזמן א"צ התרה רק בטל ממילא כתב הב"י שהוא מדברי התוס' פ"ק דביצה ע"ש. והרי כבר הבאתי בשם התוס' דדוקא אם פירשו בפירוש עד אותו זמן בזה דוקא מותר אח"כ אבל אם אסרו סתמא אסור לעולם אף שבטל הטעם א"כ גם ביחיד הנודר דינא הכי. וכן מוכח מדברי תשובת הרא"ש כלל מ' שהביא הב"י שם שכתב דכל נדר שחל פעם אחת אינו ניתר בלא פתח וחרטה ודאי אם התנה על זמן כגון קונם שאת נהנית לי עד זמן פלוני לכשיגיע הזמן כלה הנדר וכן שאיני נושא לפלונית שאביה רע שאיני נכנס לבית פלוני שהכלב רע בתוכו דגם זה הוא קביעות זמן כאילו פירש לא אשאנה עד שימות אבי' לא אכנס לבית זה עד שימות הכלב והנדר קיים עד זמן שקבע וא"צ התרה עכ"ל הרא"ש. מדבריו מבואר דגם בנדרי יחיד א"א להתירם בלי פתח רק בנודר לזמן דוקא אבל במה שבטל הטעם שבשבילו נשבע לא בטלה השבועה. ומעתה בנ"ד אף בשעה שעקר השו"ב דירתו לא נפקע ממנו חיוב השביעה. אע"ג דפשיטא שאינו חייב ליתן לו מאומה שהרי עיקר החיוב הי' ליתן להרב שליש מהשכר שחיטה מהכפרים וכיון שאין השו"ב שוחט אז בהכפרים ממילא בטל החיוב נתינת שליש מ"מ איסור וחיוב השבועה לא נפקע ממנו מעולם. שכבר כתבתי שבשביל שנתבטל הטעם לא נתבטל השבועה. וא"כ כשחזר אח"כ השו"ב לעירו תוקף השבועה במקומה עומד מאחר שלא נתבטלה מעולם. והרי גם קודם שעקר השו"ב דירתו חם אירע לפעמים יום או יומים שלא היו צריכין בהכפר לשחוט וממילא לא הי' צריך השו"ב ליתן להרב חלק שליש כיון דהשו"ב לא נשתכר מאומה מ"מ אח"כ כשחזר לשחוט בהכפרים חיוב השבועה במקומו. וה"ה כשעקר דירתו כיון שבזה לא נפקע חיוב בועה רק שלא הי' נותן אז מחמת שלא הי' לו ממה ליתן מאחר שלא קיבל שכר שחיטה. מ"מ עכשיו שחזר למקומו ונוטל שכר שחיטה חיובו במקומו עומד. ואין זה דומה למה שהביא במשנה למלך פ"ח מנדרים הל' ב' מחלוקת הפוסקים בנודר שאיני נושא לפלונית שאביה רע שאם עשה תשובה מותר ואם אח"כ חזר לסורו נחלקו הפוסקים אם חזר האיסור למקומו ודעת המל"מ שם להתיר ע"ש. דשאני התם דכבר כתבתי בשם הרא"ש שאם אמר איני נושא לפלונית שאבי' רע הוי כנודר לזמן שהוא כאומר עד שיעשה תשובה ע"ש. וא"כ כשעשה תשובה בטל הנדר ובזה שפיר י"ל שכיון שכבר נפקע נדרו אף שחזר לסורו אח"כ אין מקום לאוסרו שהרי לא חזר ונדר ונדר הראשון כבר נפקע בשעה שעשה תשובה וכמ"ש המל"מ שם. משא"כ בנ"ד כיון דלא נדר לזמן ובשביל שבטל הטעם לא בטל הנדר א"כ מעולם לא נפקע השבועה ממנו וכמ"ש לעיל. וזה נכון מאוד בס"ד

מיהו עדיין יש לעורר בזה שהרי נתבאר בחו"מ סי' ע"ג שמי שנשבע לפרוע לחבירו אם נפטר מהחיוב כגון שהגיע שמיטה וכדומה פטור גם מהשבועה ועי' בסמ"ע שם ס"ק כ"ב שכתב דלא נשבע אלא לשלם חובו והפטור בא אח"כ אמרינן דאדעתא דהכי לא נשבע ע"ש דמוכח מזה שהעיקר אנו דנין על החיוב וכשבטל החיוב בטל גם השבועה ועי' בש"ך שם ס"ק כ"ח. וא"כ גם בנ"ד הרי לענין עיקר החיוב שפיר נפקע חיובו מטעם אומדנא דכיון שעקר דירתו בטל חיובו דודאי אדעתא דהכי לא נתחייב וכיון שנפקע החיוב פטור גם מהשבועה וכמ"ש. וא"כ אף שחזר אח"כ למקומו הראשון לא חזר איסור השבועה וכמ"ש המל"מ פ"ח מנדרים הנז' ודו"ק. ואם כנים אנחנו בזה דבשעה שעקר השו"ב דירתו נתבטל החיוב וגם השבועה א"כ פשיטא דמה שנתפשרו שנית על א' רייניש לשבוע בתוקף כתב הראשון אין בזה ממש דאין זה לשון שבועה דמתפיס בשבועה לא מהני ומאחר שלא נשבע מחדש אין כאן חומר שבועה. עוד יש למצוא קצת היתר ע"פ מה שהביא הרמ"א בחו"מ סי' ס' בשם תשו' הרא"ש דמי שמחייב עצמו ליתן לחבירו כך וכך לשנה די בנתינת שנה הראשונה ועי' בסמ"ע שם דמוכח מדבריו שאם נתחייב ליתן כך וכך לשבוע די בנתינת שבוע הראשונה יעו"ש ס"ק ט"ז. ואף שהגאון בתומים שם כתב דבקיבל לזון את עני גם הרא"ש מודה שחייב לזונו לעולם דבפיך זו צדקה וסתם נדרים להחמיר ע"ש. זהו דוקא אם נתחייב מטעם מצוה משא"כ בנ"ד אף אם הרב הוא עני מ"מ, הרי השו"ב התחייב עצמו חלף עבודת הרב לסייעו אצל אנשי העיר להיות שו"ב והוי כשאר התחייבות בעלמא שאין בזה חלוק בין עני לעשיר. ויעוי' בשו"ת ח"ס ח' חו"מ סי' ט' דבכה"ג שלא נעשה בתורת מכר לכ"ע לא אמרי' הדמים מודיעים ע"ש. וגם לפי מה שנראה ממשמעות הרמ"א סי' ס' שם דהרשב"א חולק על הרא"ש אף בשאר התחייבות וס"ל להרשב"א דמתחייב לעולם. מ"מ יכול השו"ב שהוא מוחזק לומר קים לי כהרא"ש. ודבר זה תלוי במחלוקת המהריב"ל והש"ך בחו"מ סי' ע"ג ס"ק כ"ג אם יכולין לומר קים לי בחיוב הבא מכח שבועה ע"ש. עוד אפשר לומר בנ"ד דמאחר שלקחו כעת אנשי העיר עוד שו"ב ונתמעטה פרנסתו א"כ אדעתא דהכי לא נתחייב. ואפשר שזה הוי אומדנא דמוכח דמהני אף בדבר התלוי בדעת שניהם וכיון שפסק החיוב גם השבועה בטלה כמ"ש לעיל. לכן מכל הלין טעמי נראה לענ"ד שיכול השו"ב לישאל על שבועתו ופטור מליתן להרב. דברי ידידו: סי' כג ב"ה. יום ה' ו' דחנוכה תרל"ט לפ"ק. לבוב שלום וברכה ברבי' והמשכה לכבוד ידידי הרב החריף ובקי משנתו קב ונקי ירא ד' מרבים כש"ת מוה' חיים נ"י

בדבר שאלתו בטחול של בהמה בת שנתיים שניקב חלק הדק אשר בצד העב הדבוק לכרס. והי' הנקב מפולש מעל"ע ומראית הנקב הוא קצת לבן ולא כמראה טחול. ובצד העב הי' ג"כ נקב כזה רק שלא היה מפולש. הנה נקב בצד הדק שבעב טרפה ואין חולק בדבר כמ"ש הפרמ"ג במ"ז סי' מ"ג ס"ק א'. ואם לדון להיתר עפ"ד הט"ז שם ס"ק ב' מאחר שניכר שהנקב מתולדה. מלבד שרבו החולקים על הט"ז אמנם גם הט"ז לא התיר שם רק אם סביב הנקב מבפנים מקיף עור הטחול. וגם הפנים מאירות מיירי בכה"ג כמבואר שם. ומטעם שכתב הנו"ב מהד"ק חיו"ד סי' י"ז מאחר שבשר הטחול הוא באמצע א"כ איך אפשר שיתחבר עור העליון עם עור התחתון מה שלא הי' מעולם וידמה כל כך יפה כאילו נברא ע"ש. אבל בנ"ד שמראה הנקב איננו כעור הטחול א"כ אדרבה ניכר הדבר דהנקב נעשה אח"כ וקרום עלה עליו ובכה"ג לדברי הכל טרפה. ויפה דן ויפה הורה מעכ"ת. וגם בלא"ה המחמיר בזה כדעת הנקה"כ אין מזניחין אותו. ומכ"ש לפמ"ש מע"כ שאין הדבר שכיח למצוא נקבים כאלה ובכה"ג מבואר בתב"ש להדיא לאיסור וכן נראה מדברי הנו"ב שם. ולא יפה עשה המורה להתיר בזה. ובדבר הקארטין לא אוכל כעת לשום עיוני בזה כי הוא מהלכות העמומות ואנכי מוטרד מאד בשו"ת נחוצות

ובדבר הפרה מבכרת שהיתה עומדת בשדה הגוי במקום שאינו משתמר והגוי הי' בעיר ומכרה הישראל בעל הפרה להנכרי בלי שום כסף ובלי ת"כ רק עבור חוב שהי' להגוי אצל איש אחר ומסר לו אותו החוב במעמד