מהרי"א הלוי חלק א כה

עם הקרקע ובכה"ג טהורין לכ"ע אפי' לרבנן דדף דס"ל דלא מהני קביעות בארץ בטומאה דאורייתא היינו דוקא בדף וכדומה דאף דנקבע בארץ מ"מ הרי ראוי לתשמיש אף בלא הקרקע אבל בהני נסרים הרי אינם ראויין לעמוד עליהם אלא בשעת טבילה ואם הם קבועין בארץ ואין תשמישן אלא עם הקרקע גם לרבנן טהור. ודבר זה מבואר להדיא בפי' המשניות להרמב"ם פ"כ מ"ד ופי"א מ"ב. ועי' בנקה"כ ביו"ד סי' שע"א. אמנם כוונת המהרח"ש הוא דבאמת נסרים שעוביין טפח ראויין לישיבה מצד עצמם. ועי' בפכ"ב דכלים מ"ג ובר"ש שם לפי פי' הראשון דמתני' אתיא כר"מ ואף בכופת עץ טמא בגובה טפח לתנא דמתניתין דקיי"ל כוותי' אלא משום דסתם נסרים עומדים לבנין או לעשות מהם כלים א"כ אינן טמאין מדרס משום שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו ולזה שפיר קאמר המהרח"ש דכיון שנתייחדו הנסרים לעמוד עליהם בשעת טבילה א"כ ממילא טמאין מיד אם עוביין טפח משום שראויין למדרס וכמ"ש ולא שייך לומר עמוד ונעשה מלאכתינו משום דגם המלאכה המיוחדת להם היא לעמוד עליהם בשעת טבילה דהיינו טומאת מדרס. כן נ"ל בביאור כוונת המהרח"ש. וא"כ איפוא יש מקום לומר דדוקא בתחילת עשיית המקוה דהבעלים קנו הנסרים לצורך המקוה יש מקום לומר שטמאים מדרס מיד אם ישבו הבעלי עליהם ומטעם שכתבתי אבל בנ"ד שהמקוה עשויה כבר מימים ימימה ובעת שנקבעו בארץ פרח מיניהו טומאת מדרס משום דהוי כקבעו ובנה עליו כמ"ש המהרמ"פ והמהרח"ש א"כ אף שעכשיו צפו למעלה ובטל הקביעות בארץ מ"מ אם ישב אדם עליהם לא שייך בזה טומאת מדרס לפי מה דמבואר בש"ס ב"ק דף ס"ו ע"ב ובתוס' שם ד"ה דגזל. ואף לפמ"ש המלמ"ל בפכ"ד מכלים ה' ז' דדוקא בגנב או בגזלן טהור ולא באדם אחר היינו דוקא אם אדם אחר ישב על משכב חבירו טמא מדרס אבל אם לקח עורו של חבירו וייחדו לישיבה פשיטא דאין מועיל יחוד רק בבעלים וכן מבואר להדיא בתוספתא דכלים והובא בר"ש פכ"ב מ"ט חישב עליהן חש"ו או אדם שאינו שלו טהור ע"ש וא"כ בנ"ד אף שעכשיו בטל קביעות הנסרים בארץ מחמת שצפו למעלה מ"מ אם ישב אדם עליהן אינן טמאין מדרס כיון שאינן שלו. ובהכי הי' אפשר ליישב קושית הש"ך בסי' קצ"ח ס"ק מ"ה. אמנם יש לדחות ד"ז מכמה טעמים וחלילה לסמוך ע"ז להתיר. אמנם מה שחכם אחד רצה לאסו' לעמוד על האבן שנתנו על הדפין לתת להם כובד שלא יצופו למעלה לא אדע טעמו ונימוקו בזה. והרי גדולה מזו מבואר בש"ע שמותרת לעמוד ע"ג כלי חרס משום שאין כ"ח מיטמא מגבו אע"פ שמקבל טומאה מתוכו מותרת לעמוד עליו אי לאו משום דבעיתא מכ"ש שמותרת לעמוד על האבן הנתון ע"ג הדפין אף שהדפין מקבלין טומאה כיון שהאבן הוא טהור. אמנם באופן שיהי' האבן משופה וחלק ורחב ד' שתוכל לעמוד עליו בלי פחד כמבואר בש"ע ואז מותרת לעמוד לטבול עליו ואין בזה שום חשש כלל כן נלפענ"ד. ועוד אפשר לומר דכיון שכל עיקר החשש הוא רק לשיטת הב"ח וסייעתו שאסור לעמוד על הנסרים אא"כ קבועין במסמרים א"כ לא שייך לאסור מש"ה לעמוד על האבן הנתון על הדפין דאף דמו"מ מטמא תחת אבן מסמא היינו דוקא היכא שהדבר ראוי למו"מ מצד עצמותו ורק שהזב לא ישב על גוף המשכב אלא על האבן המונח עליו בזה טמא. אבל בנ"ד שאין הדבר מיוחד לישיבה רק לדבר הזה לעמוד עליהם בשעת הטבילה כמ"ש מהרח"ש וא"כ לשיטת הסוברים דאסור לעמוד עליהם בשעת הטבילה אם בטל קביעותן בארץ רק על האבן המונח ע"ג אין זה דומה למו"מ שתחת אבן מסמא דאין על הנסרים דין מו"מ כלל כיון דאסור לעמוד עליהם. וקצת ראי' לזה מדברי התוס' שבת דף נ"ח ע"א ד"ה אע"פ ודו"ק. וגם הדבר מבואר להדיא להתיר לעמוד על האבן אשר ע"ג הנסרים בעט"ז ובסדרי טהרה יעו"ש. דברי ידידו הדו"ש. סי' כ ב"ה יום א' ג' טבת תרכ"ה לפ"ק לבוב אורך ימים ושנות חיים ושלום אל כבוד ש"ב רחים לבאי חביב עלי כגופאי הרב הגדול בתורה וביראת ד' טהורה החריף ובקי משנתו קב ונקי שושילתא דיחוסא רם וגבה ונשא ירא ד' מרבים כש"ת מוה' צבי הירש הלוי איש הורוויץ

לעונג לבבי ולמשיבת נפשי קראתי מכתבו הטהור המבשרני משלומו וטובו. וענותו תרבני לחוות דעי בדבר הלכה למעשה. אם כי מר לא לגמרא דידי צריך. ואנכי לעשות רצונו חפצתי וד' ברוב רחמיו יעזרני דעה ובינה יחנני לבל אכשל ח"ו בדבר הלכה

והנה מעכת"ה נשאל באחד שהי' צריך לעשות פדיון הבן ואמרה אם אביו שהיא כהנת שברצונה לקבל לעצמה המעות שהיא כהנת. ומעכ"ת פלפל בדברי התוס' קדושין דף ח' ע"א בהך דר"כ שקיל סודרא בפה"ב וכתבו התוס' דר"כ לא היה כהן רק שאשתו היתה כהנת. ואח"כ הביא שהרא"ש סוף בכורות חולק ע"ז. ומעכ"ת תמה על הב"י והשו"ע שלא הביאו מחלוקת הקדמונים הנז'. הנה הטור בריש סי' ש"ה כתב שמ"ע על כל ישראל וכו' שיפדנו מכהן ולא מכהנת והב"י שם הביא מחלוקת התוס' והרא"ש הנ"ל והכריע כדעת הרא"ש ע"ש ומדלא הביא בש"ע הדין לפדות מכהנת משמע נמי דהכי ס"ל. וכ"כ ג"כ הרא"ש בתשובה כלל מ"ט סי' ג' ומבואר כן להדיא בתשוב' הרשב"א סי' תת"לו יעו"ש. וכן מבואר להדיא ברמב"ם פ"א הל' י' מבכורים. איברא דלכאור' יש לדקדק בהא דהביאו הרא"ש והרשב"א ראי' לדבריהם מהא דאמרי' בש"ס דחולין למ"ד כהן ואפי' כהנת דלהכי מנחת כהנת נאכלת ואף דמנחת כהן היא כליל ולא אמרי' כהן ואפי' כהנת ומשני הש"ס אהרן ובניו כתובין בפרשה ולזה כתבו הרא"ש והרשב"א כיון דגבי פה"ב כתיב בפ' במדבר ויתן וגו' לאהרן ולבניו ומש"ה ממעטינן כהנת. ואם לדין יש תשובה דשאני גבי מנחה דכתיב קרא בדרך צווי הקרב אתה בני אהרן וכמו דגבי הקרבה ממעטי' בנות דנשים לאו בנות הקרבה למזבח נינהו ומש"ה מקשינן נמי הך דמנחת כהן כליל תהי' דליתא בנשים. משא"כ הך קרא דויתן משה לאהרן ולבניו שלא נכתב בדרך צווי כי אם בדרך ספור המעשה וכבר כתבו התוס' ביבמות דף ק"ג ע"א ד"ה בין ובכ"ד דאין ללמוד מקרא שנכתב בדרך ספור המעשה ויש לחלק. ונראה להביא ראיה לדעת הרא"ש מהא שמבואר בסי' שכ"א סעי' י"ט בהג"ה דכהנת ולוי' פטורין מפדיון פ"ח אבל בעליהם חייבין ע"ש. והנה הא דכהנת ולויה פטורין הוא משום דאיתקש פ"ח לבכור אדם ובבכור אדם כהנת ולוי' פטורין משום דבפטר רחם תלא רחמנא כמבואר בתשו' הרשב"א שם ואם איתא שנותנין לכהנת פדיון פ"ח ואף לבעלה יכולין ליתן בשביל אשתו א"כ אמאי חייב הבעל לפדות פטר חמורו הרי מבואר בסי' ס"א דנותנין לכהנת מתנות והנותנן לבעלה ישראל קיים מצות נתינה וכ"ש שבעלה ישראל פטור מן המתנות. הרי שבשביל דיכול ליתן מתנות לבעל הכהנת ילפינן דמכ"ש שהוא פטור מן המתנות וא"כ אמאי חייב הבעל בפדיון פ"ח כיון שאחרים יכולין ליתן לו פדיון פ"ח. וגם דמסתימת דברי הרמ"א משמע שחייב הבעל לתת הפדיון פ"ח לכהן ואמאי לא יפריש הפדיון ויעכבנו לעצמו כיון שאחרים נותנין לו כ"ש שהוא יוכל לעכב הפדיון פ"ח לעצמו וע"כ שהרמ"א סובר כדעת הרא"ש וסיעתו דפדיון פ"ח או בכור אדם אין ליתן לכהנת. וזו ראיה גדולה לדעתי. ויש מקום קצת לומר שגם לדעת התוס' אין ליתן פדיון הכן לכהנת. דהנה הרב מהרי"ט אלגאזי בפ"ח דבכורות