מהרי"א הלוי חלק א כד

ומש"ה לאחר שקבעו בארץ ואינו משמש עוד את האדם טהור אבל למאי דמסיק דבדף של מתכת מחלוקת א"כ חזינן דמה"ת אין חילוק כלל בין קבעו ולבסוף חקקו או להיפך ולעולם מטמאי רבנן מ"ש דגבי שאובין איכא חילוק ונהי דשאיבה דרבנן מ"מ כיון דחזינן דמה"ת אין חלוק בין איכא עליו תורת כלי בתלוש אמאי חילקו חז"ל בזה גבי שאובין. ומשני שאני התם דחז"ל לא רצו להקל כל כך וכפי' הרשב"ם. ובזה מבואר ג"כ דברי הרשב"ם ע"א שם בד"ה ועוד שכתב אפי' את"ל דאחמירו רבנן כשל תורה וכו'. והוא תמוה דאם אחמרו רבנן כשל תורה אמאי מטהר ר"א גבי דף. ולפמ"ש ניחא דדוקא גבי שאובה דרבנן יש מקום לומר דאחמירו בי' רבנן כשל תורה כל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקן אבל בפשוטי כ"ע לא שייך למימר הכי דהרי בשעה שגזרו חז"ל על פשוטי כ"ע לא גזרו רק על משמשי אדם וכמפורש בת"כ יכול שאני מרבה את הסולם ואת הקולב וכו' וא"כ לאחר שחברן בארץ ואין משמשין את האדם עוד ממילא אין זה בכלל הגזירה כלל דכמו שלא גזרו על הסולם ועל הקולב כמו כן לא גזרו על הדף אם קבעו דשניהם אין משמשין את האדם ומה שייך לומר בזה דרבנן תיקן כעין דאורייתא כיון דבזה לא תיקנו חז"ל כלל ודו"ק היטב

ודע שגוף הדבר שחידשו המהר"מ פדווא ומהרח"ש בתשובה דהני נסרים שנקבעו בארץ אין עליהן שום טומאה משום דהוי כקבעו ובנה עליו דהמים שצפין ע"ג הוי כבנין לכאורה צ"ע דא"כ מאי פריך הש"ס אהך דצנור שחקקו ולבסוף קבעו מדף של נחתומין דבפשיטות יש ליישב דלעולם הך דצנור רבנן והא דמטמאי בדף של נחתומין משום דשם מיירי בקבוע בכותל בעלמא בלא בנין ע"ג כמ"ש המהר"מ פדווא בתשובה סי' ל"א שם להדיא ומש"ה טמא אבל בצנור שהמים עוברין בו והוי כבנין לפי שיטתם ומש"ה טהור בקבעו ולבסוף חקקו משום דהוי כקבעו ובנה עליו. ועוד קשה שגם בחקקו ולבסוף קבעו ג"כ מהראוי להכשיר מאחר דהוי כקבעו ובנה עליו דהמים שעוברין עליו הוי כבנין והרי גבי כופת שקבעו בנדבך טהור בקבעו ובנה עליו אף שהיו עליו שם כלי בתלוש וכדדייק לישנא דהרמב"ם פכ"ו דכלים ומבואר כן להדיא בתשו' מהרמ"פ שם. ודוחק גדול לומר דקבעו ובנה עליו לא מהני רק בטומאת מדרס ולא בט"מ דאין סברא כלל לחלק בזה והא דנקט במשנה הך דינא בכופת ומפץ וגם הרמב"ם כתב כלי הראוי למדרס הוא משום דכיון דבנה עליו לא שייכא בי' שאר טומאת מגע מאחר שבנה עליו ואינו ראוי לנגיעה משא"כ במדרס דמטמא תחת אבן מסמא ועי' בפי' המשנה להרמב"ם פ"כ מכלים מ"ה

אמנם באמת המעיין בשו"ת מהרמ"פ שם יראה שלא כתב שהמים הוי כבנין רק היכא שהמים מכסים את כל הנסרים והם שקועים תחתיהן ואינם נראין כלל והמים קבועין ע"ג בזה הוי המים כבנין אבל בצנור הנתון על הארץ ונראה מבחוץ ורק שהמים עוברים דרך תוכו למקוה בזה לא הוי כבנה עליו מחמת המים והוי כקבעו לחודא ודמי שפיר לדף של נחתומין דהוי קביעות בעלמא בלא בנין ושפיר מדמי להו הש"ס. ובזה אורו עיני ליישב דברי רבותינו הראשונים במה שנראה מדברי הטור בסי' ר"א והרמ"א שם סעי' ז' דגיגית שקבעו ולבסוף חקקו מותר לטבול בתוכו וכמ"ש הש"ך שם להדיא ס"ק כ"א וכבר צווחו ע"ז בבי מדרשא שהרי מבואר בש"ס בדף של נחתומין אם הוא של מתכת הואיל וטמא מה"ת לא מהני קבעו ולבסוף חקקו ורק בשאובה דרבנן יש חלוק בין קבעו ולבסוף חקקו או להיפך וא"כ לענין לטבול בתוך הכלי דהוא פסול מה"ת לכ"ע א"כ אף בקבעו ולבסוף חקקו פסול כמו בדף של מתכת. ועי' בשו"ת מהרח"ש ובביאורי הגאון מהרא"וו ז"ל. ובנו"ב מהד"ת סי' קנ"ב דחה דברי הש"ך מהלכה מחמת קושי' זו ונדחק מאוד בביאור דברי הרמ"א הנ"ל. ואני אתקן בעז"ה שיהיו דברי ואו חכמים קיימים. דהא דמבואר בש"ס דקביעות בקרקע אינו מועיל רק בדרבנן היינו דוקא קביעות בעלמא בלא בנין ע"ג ובהכי איירי מתני' דדף של נחתומין כמ"ש המהרמ"פ להדיא בתשו' הנ"ל. וגם האי דצנור לא הוי רק קביעות בעלמא דאף שהמים עוברין ע"ג לא חשיב בנין כיון שהצנור מונח על הארץ ונראה מבחוץ. משא"כ אם נקבע הכלי בקרקע ועשה בו מקוה והמים קבועין בו ומכסין הכלי על כל גדותי' דזה הוי כקבעו ובנה עליו דהמים משוי לי' כבנין ובטל מתורת כלי לדברי הכל וא"ש פסקי הרשב"א והטור והרמ"א. איברא דעדיין צריך ביאור דלפמ"ש שאם קבע הכלי בקרקע ועשה בו מקוה הוי כקבעו ובנה עליו א"כ אפילו חקקו ולבסוף קבעו נמי דהרי גבי כופת שקבעו בנדבך טהור בקבעו ובנה עליו אע"ג שהי' עליו שם כלי בתלוש ואמאי פסקו הטור והרמ"א לאסור לטבול בתוכו בחקקו ולבסוף קבעו. ולדעתי העני' נראה בזה מלתא חדתא. דהנה בש"ס חולין דט"ז ע"א אמרי' אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין ע"ז הוי תלוש וכו' ע"ש. וביאר הר"ן בחידושיו טעם הדבר דגבי ע"ז מיעטה התורה הרים דלא מיתסרו ואמרינן דוקא הרים מותרין אבל תלוש ולבסוף חברו אסור דהוי כתלוש אבל גבי הכשר זרעים דכתיב וכי יתן מים על זרע בעי' דוקא דומיא דזרע דהוא תלוש אז דוקא מקבל הכשר אבל תלוש ולבסוף חברו חשוב כמחובר ולענין שחיטה תבעי' אי ילפינן מקרא ויקח את המאכלת ובעי' דוקא תלוש ופסול תלוש ולבסוף חברו או גמרא גמירי לה ע"ש. ומדברי רבינו הר"ן למדנו דהך מילתא דתלוש ולבסוף חברו תליא בדרשא דקרא דהיכא שהתורה הקפידה על תלוש אם תלוש ולס"ח חשיב מחובר אמנם היכי שהקפידה תורה על מחובר אזי תלוש ולס"ח כתלוש. ומעתה גם אנו נאמר דגבי טומאת כלים שהקפידה תורה על דבר תלוש אז תלוש ולבסוף חברו דינו כמחובר וטהור רק דבענין קביעתן פליגי ר"א וחכמים ולדעת רבנן דקיי"ל כוותייהו בעינן דוקא קבעו ובנה עליו אבל גבי מקוה דהקפידה תורה מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים ולענין לטבול בתוך הכלי לכ"ע הוי דרשא גמורה מה"ת ולא אסמכתא כמבואר בתוס' ב"ב דף ס"ו ע"ב להדיא דאסור לטבול בכלים מה"ת משום דבעינן דומיא דמעיין שהוא קרקע וכיון דהקפידה תורה על קרקע דוקא אז לא מועיל תלוש ולס"ח א"כ שפיר פסקו הטור והרמ"א דניהו דקבעו ובנה עליו הוי קביעות גמור ומועיל לטהרת כלים אבל לגבי מקוה ניהו דחשיב כמחובר מ"מ הוי תלוש ולס"ח דלא מהני לענין לטבול בתוכו כיון דהקפיד' תורה על קרקע וכמ"ש ומש"ה בעי' דוקא קבעו ולס"ח דלא הי' עליו שם כלי בתלוש ועדיף טפי מתלוש ולס"ח כיון דבעודנו תלוש הי' חתיכת עץ בעלמא והא דבטל ע"ג קרקע הוא משום דהוי קבעו ובנה עליו. ולדעתי זה דבר ברור ואמיתי בישוב דברי הטור וש"ע וברוך ד' אשר זיכני בחסדו הגדול לדברים נכונים ואמתיים כאלה

נחזור לדברינו שלענין טומאת הנסרים מטעם פשוטי כ"ע נראה ברור דאף שצפו אח"כ למעלה כיון שאין עומדים להשתמש בהם ולהניח עליהם שום דבר א"כ אין עליהם עוד שום טומאה אף מדרבנן ולא שייך בזה גזירת מרחצאות אמנם לענין טומאת מדרס כיון שנתייחדו הנסרים לעמוד עליהם בשעת טבילה ואיכא בהא גזירת מרחצאות ועיקר ההיתר הוא משום שנקבע בקרקע במסמרים והמים שע"ג הוי כבנין וכנ"ל וא"כ לאחר שצפו למעלה ובטל הקביעות בארץ חזרו להיות ראויין למדרס ואסור לעמוד עליהם בשעת טבילה לדעת הראב"ד וסייעתו. ולכאורה הי' מקום לומר אחרי שנבאר דודאי אין כוונת מהרח"ש לומר דכיון שהנסרים מיוחדין לעמוד עליהם בשעת טבילה הוו מיוחדין למדרסות ומקבלי טומאה. דא"א לומר כן דא"כ הרי אינם ראוים לעמוד עליהם אלא לאחר שיקבעו בארץ ואין תשמישן אלא